חדשות האתר

פרוייקט הרחבת אתר הסיכומים 2014 יוצא לדרך, ואנחנו צריכים את העזרה שלכם! לחצו כאן לפרטים

שימו לב שתיקנו כמה סיכומים שהיו חתוכים, תודה לגולשים הנאמנים שהעירו לנו על כך.

סקר

  • באיזה מקצוע הייתם רוצים לראות יותר סיכומים
  •  תנ"ך
  •  אנגלית
  •  ספרות
  •  היסטוריה
  • אנא בחר תשובה

רשימת תפוצה

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו!

  • אנא הכנס כתובת EMail תקינה

צורפת בהצלחה לרשימת התפוצה. תודה על שיתוף הפעולה!

חברתי

הים ביני ובינך / שמואל הנגיד

מקצוע: תנ"ך, כיתה: י', מאת: אנונימי, פורסם: 19/11/2010
הולכים לסרט? allmovies.co.il מרכז במקום אחד את כל ההקרנות בכל בתי הקולנוע!

שירת ימי הביניים - הים ביני ובינך מאת שמואל הנגיד. סיכום מפורט על תוכן השיר

שירת ימי הביניים - הים ביני ובינך / שמואל הנגיד

 

 

"הים ביני ובינך"/שמואל הנגיד,

"הים ביני ובינך" הוא קינה במבטאה את השינויים החלים ברגשות המתאבל בשנת האבל הראשונה. השיר מתאר ביקור אקראי בבית הקברות, שלא במסגרת טקסית דתית כמו לדוגמא בעת העלייה לקבר ביום השבעה. הדובר בשיר מסיק את פעולותיו היום יומיות. הוא הולך לבית הקברות כדי להתייחד עם אחיו המת ובסוף השיר – הוא חוזר לשגרת יומו. השיר ממחיש את תהליך האבל שעובר הדובר: ממצב של חוסר יכולת לעכל ולהשלים עם עובדת המוות,ערבוב של רגשות שונים כמו בלבול, כעס ואפילו מעט חרדה, ועד להבנה ולהשלמה המאפשרת את הפרידה הסופית.
היחסים בין הדובר ונפטר:
השאלה הפותחת את השיר מציגה את הכורח שחש הדובר לחוש אל קברו של הנפטר. כאילו הוא יכול להיפגש עמו שהרי אין ים מפריד ביניהם אלא רק גדר בית הקברות!. ידיעה זו מזרזת את הדובר לחצות את המרחק ביניהם. דברי הדובר מופנים אל האח אך בעצם הם מופנים אל הדובר עצמו. הוא משכנע את עצמו: אין מרחק רב ביני ובין אחי. יש קרבה.
בבית הרביעי מתחיל מונולוג של הדובר, המונולוג מתחיל במשפט " אהה, אחי.." ,הוא בעצם מדבר אל נמען שאינו מסוגל להקשיב. פנייתו של האח החי אל האח המת מצביעה על קשר שאינו אמיתי, אשלייתי. קשר זה מצביעה על חוסר הניסיון של האח החי ליצור קשר ממשי עם האח המת,אלה יותר מין חוסר קבלה רגשית, לחסרונו של האח,הדובר בונה דיאלוג כוזב, דרך פנייה אל האח בגוף שני.
זהו בעצם התוכן של השיר כולו: הפער בין הנוכחות וההעדר. תוכן זה מכתיב את תכני השיר ואת האמצעים האמנותיים. אך כמו כן ניתן לראות את ההבדלים שהדובר מאין "מקבל" ומבין כמו " אני יושב/...לעומתך" שכן, הדובר חי ויושב לעומת הנפטר ששוכב, מת בקברו.
בבית החמישי, מנסה האח החי ליצור שוב הדדיות, הוא מנסה ליצור השוואה בין הכאב שהוא חש לכאב של האח המת, אך בעם שני המכאובים הם שלו, וחוסר הקבלה שלו בכך הופכת את כאבו להיות אף עצום יותר.
בית שישי עד תשעי:
בבתים אלה נוצרת ההבנה שמפגש הוא בלתי אפשרי. מילת השלילה החוזרת: "ולא" בראשית כל בית. המלה "ואם", מוסיפה על רושם זה. דרך תוכן משפטי השלילה עולה הרגשה של אינטמיות בין האחים, אח מברך את אחיו ונותן לו שלום, יוצא לקראתו בבואו לבקרו, שוחק עמו יחד, משוחח אתו, מתבונן בפניו ... אשליית הנוכחות מעצימה את תחושת ההעדר ומילות השלילה סותרות את הרגשת המפגש החיה :("אתן לך שלום", "אשמע תשובתך", "תצא לפגשני", "תשחק בקרבתי", "אשחק בקרבתך", "אראה תמונתך"). ניגוד זה בין הטורים ממחיש את הסתירה שבין חוסר המוכנות להשלים עם המוות , לעומת שלמתו מחוסר ברירה.
בבית העשירי מסיים את החלק המרכזי ומספק את הסיבה לכל השלילות.
בבתים האחרונים של השיר נפרד האח החי מין המת והוא עושה זאת בדרכים הבאות:
קבלת מתו של האח, הדובר מנחם את עצמו בכך שרוח השם תהייה מעתה מעל קברו של המת,
הדובר מפריד בין העולמות שלו ושל אחיו המת אך תוך כדי הפרדה זו הוא חוזר אל המציאות, שבא אחיו אינו עוד, ובאותו הזמן הוא מדגיש ומבין את המרחק האמיתי שבניהם, מה שתחילה התכחש אליו: "אני הולך לארצי,כי/בארצך סגרו אותך", במילה "כי" ניתן לראות כיצד האח החי מסביר לאחיו את התרחקותו, ועזיבתו, אך בעקיפין הוא מסביר זאת לעצמו. בנוסף,ניתן לראות כיצד הדובר מאין מאשים מישהו במותו של אחיו, ("בארצך סגרו אותך") הוא רואה את אחיו כמאין כאסיר הנעול בעולם אחר.
בסוף השיר משמעיה הדובר הבטחה לנצור את אחיו בליבו,"בליבי אש פרידתך", ניתן להבחין בצער הרב של הדובר בשימוש מטפורה של אש החורטת בליבו, שאיתה הוא מבטיח לנצור את אחיו, עד יום חליפתו (מותו).
"ישנה בחיק ילדות"/הלוי יהודה.
הנושא המרכזי
שיר קודש, המדבר על מערכת היחסים בין האדם לבין נפשו ובינה לבין האלוהים. בשיר פונה הדובר אל נשמתו וקורא לה להתנער מהבלי העולם הזה ולהתמסר לעבודת האל.
*       "רשות לנשמת": פיוטי "רשות לנשמת" נועדו לשמש מבוא לתפילה הנאמרת בשחרית לשבת וחג והנפתחת במלים: "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד". תפילה זו שעניינה שבח לבורא, מכונה בקיצור "נשמת" והכינוי "רשות לנשמת" מתייחס לבקשת הרשות של האדם לקרב את נשמתו אל האלוהים באמצעות התפילה.
תיאור והסבר
את הנפש, הישנה כאילו את עדיין בתקופת הינקות, עד מתי תשכבי?! דעי כי הנעורים שלך חלפו עברו, ועפו ברוח. הדובר פונה אל נשמתו בנזיפה המעוצבת כשאלה רטורית: "למתי תשכבי?" – הביטוי מורכב ממטאפורה כפולה: תקופת הילדות מדומה לחיק אימהי והנשמה מדומה לעולל השוכב בחיק האם ומסרב להתעורר. הדובר אינו רואה בעין יפה את העובדה שנפשו מסרבת להתבגר ונצמדת להנאות החיים. הוא מזהיר את הנפש שהנעורים הם זמניים וסופם שהם מתעופפים ונעלמים כסיבי פשתן "נעורת" העפים ברוח.
תקופת הילדות חלפה; "שערותיך הלבנות" יוצאות לקראתך בהתקפת מוסר על הפאסיביות שלך. הבית נפתח בשאלה רטורית נוספת: "הלעד ימי השחרות?", כלומר הוא תוהה האם נשמתו סבורה שנעוריה יימשכו לעולם. הוא מזרז את נפשו להתעורר, לקום ולצאת מן התרדמה הרוחנית שהיא שרויה בה. שערות השיבה מדומות לשליחיה של הזקנה המטיפים מוסר לנפש הרדומה ומבשרים את המוות הקרב.
עליך להשתחרר מהבלי העולם הזה, כפי שהציפורים מתנערות מן הטל של הלילה.
בבית זה בולטת המסגרת הנוצרת באמצעות השורש נ.ע.ר – המתקשר לדימוי הנעורת שהופיע בבית הראשון. דימוי הזמן לטל מדגיש את משמעות הזמן כחסר-ערך וזמני. הזמן מוצג כביטוי כולל לעולם הגשמי, הכרונולוגי, הכרוך בהנאות הגוף וסיפוקים מיידיים המונעים מהנפש להתמסר לייעודה הרוחני. ה"ציפורים" משמשות דימוי מרכזי לנפש השבויה בקינה ואינה מנצלת את יכולתה לעוף. הרעיון מבוסס על משל ממסכת סנהדרין המדמה את הנפש השוכנת בגוף לציפור שאינה מצליחה להמריא: "ונשמה אומרת: גוף חטא שמיום שפרשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור" (צ"א, 1).
4.עופי כציפור על-מנת להשתחרר מחטאך ומן ההיסטוריה הארצית הסוערת בה את עוסקת. דימוי הדרור תואם את דימוי הציפורים מן הבית הקודם. הדובר מבקש את נפשו שתשתחרר מהחטאים הרובצים עליה, שכן העיסוק בהבלי היום-יום כמוהו כעבדות שיש לנסות ולהיחלץ ממנה. יש להתנער מן הזמן ולהתרומם מעל חיי היום-יום הסוערים כים ואינם מאפשרים את שלוות הנפש הדרושה להתמסרות הרוחנית.
5.עליך לרדוף אחר אלוהייך, בחברת נשמות אשר נוהרות אל טובו של ה'. בבית זה מופיעה הקריאה המציגה את ייעודה האמיתי של הנשמה: לרוץ אחר האל. הנשמות מדומות ללהק ציפורים הנוהרות אל טוב ה'. יש בתיאור הנשמות הנוהרות אל טוב ה', פיתוח דימוי הציפורים המעוצב לאורך השיר, ולפיכך הנשמות שהצליחו להתנער מן הזמן ומצאו את דרכן אל האל – הן הנהנות מחוויית ההזדככות הרוחנית שלפי רש"י כרוכה בביאת המשיח.
 
מאפיינים בולטים בשיר
       שיר תקיף מאד ובוטה, עתיר סימני קריאה ומילות ציווי (דעי, צאי, ראי, התנערי, וכו') המדגיש את הנימה הנחרצת המבקשת לשכנע את הנשמה שהגיעה העת לתיקון מיידי.
       גם כאן, כמו ב"שפל רוח", מוצגת הנפש בעמדת נחיתות, אך הנימה כאן היא תובענית ואקטיבית, מעודדת ובונה.
       המשורר מאמין בכוחה של הנפש להתעורר, ויוצר את אותה האמונה בקרב הקורא.
       המשורר מאמין שיש בו את הכוחות הדרושים להתעוררות ולהתקרבות אל האל.
 
 
"כותנת הפסים"/משה אבן עזרא,
מהות השיר ומבנהו:
אוכלוסיית הגן מתעוררת כולה לעת האביב ופורחת קבוצה אחרי קבוצה. התרחשות שיא מאפילה על שאר ההתרחשויות בשיר - זוהי פריחת השושן. גם הקומפוזיציה של השיר מכוונת אל השיא הזה: השיר הוא בן חמישה בתים ויש בו חמישה אובייקטים צמחיים: גן, דשא, עץ, ציץ, שושן. התיאור מתחיל בתיאור האובייקטים הכלליים ועובר מהם אל תאור האובייקט היחיד המסוים – השושן. ככל שמתקרבים למוקד התמונה – הולך התיאור ונעשה מפורט יותר. לגן ולדשא מוקצים כחצי בית כל אחד. העץ והציץ – כל אחד מהם מתואר לאורך בית אחד. ואילו השושן מתואר על פני שני בתים שלמים.
התמונה המרכזית:
התמונה המרכזית היא תהלוכה. צמחי הגן מדומים לאצילים המתלבשים במיטב בגדיהם כדי לקדם את פניו של המלך שיצא מכלאו  ועובר לפניהם בתהלוכה. מלך הגן – הוא השושן. הוא פרץ את עלי הניצן הירוקים ששמרו עליו בעונת החורף כשומרי הכלא, ופרח במלוא הדרו. שמחת הצמחים בגן היא שמחת הכלואים, שהשתחררו מבית כלאם. הם חוגגים את שמחת שחרורם ואת שמחת השחרור של מלכם השושן. הטבע חוגג את שמחת שחרורו מכלא החורף. 
תאור הגן באמצעות האנשה:
צבעוניות הגן, ססגוניותו והתחדשותו הדינמית מובעים באמצעות האנשה. זהו אמצעי אומנותי רווח בתיאורי הטבע בשירת ספרד. על מנת להבליט את הפריחה המגוונת בערוגה, משתמש הדובר במילים המתארות שלושה סוגי בגדים: "כסות רקמה", "מעיל תשבץ" ו"כתנות פסים". במילים רקמה, משבצות ופסים יוצר הדובר את תמונת הסידור הגיאומטרי של הצמחים בערוגות, אך גם מאזכר סוגי בגדים הנזכרים במקרא, שאותם נהגו ללבוש מלכי העם.
שירת החול היא שירה המעמידה במרכזה את האדם: חייו, הנאותיו, רגשותיו והישגיו.   זוהי שירה חצרנית. הזירה בה מושמע השיר היא גן הארמון. כאן מתקיימים משתאות היין
וכאן מושמע השיר שמהותו – הזמנה למשתה היין לעת האביב.
הגן הוא מעשה ידיו של האדם. צמחי הגן שתולים בו בערוגות מתוך תכנון מדוקדק של זמן פריחתם, צבעם וריחם. פריחת השושן היא שיאו של תכנון זה. זהו רגע של הרחבת דעת והנאה אסתטית צרופה. הגן בשיא פריחתו הוא אידיאל של יופי והרמוניה. המשורר נותן ביטוי לאסתטיקה זאת באמצעות חיבור שיר שהוא הזמנה לחגיגה מבחינת תוכנו וסוגו והוא עצמו חגיגה מילולית מבחינת תחכומו.
חג האביב – חירות מכלא החורף. חג הפסח - חירות לאומית:
בסיום השיר מזמין המשורר את המאזין להשתתף בשמחת השחרור של הטבע באמצעות משתה היין. המשורר מסיים את השיר בשיבוץ מספר במדבר שם מדובר על חובת הקרבת קורבן הפסח,הפסוק המקראי מזהיר כי עונש כרת צפוי למי שלא ימלא אחר מצווה זו. באמצעות שיבוץ הפסוק בסיום השיר, כאילו אומר המשורר: מי שלא ישתה יין בעת אשר כזאת , כלומר לא ידע להעריך את גודלו של האירוע ולא ייתן לו תוקף באמצעות שתיית היין -  דינו כמי שלא הקריב את קורבן הפסח... אזהרה מחוייכת אמנם אך היא מגלה משהו על ערכיה של החברה החצרנית. חג שחרור הטבע מכלא החורף, וחג הפסח הוא חג האביב – משמעותם מתאחדת. הטבע השתחרר משעבוד החורף כמו היהודים מעול שעבוד מצריים. רעיון זה מקבל משנה תוקף מאזכורם של שני סיפורי שחרור נוספים: סיפור יוסף שישב בכלא מצרים, יצא משעבוד לגאולה, עלה לגדולה והפך לנסיך מצריים והשיבוץ מספר מלכים המתייחס לשחרורו של המלך יהויכין מכלאו בבבל:
אך לפניהם שושן עבר / מלך, כי על הורם כיסאו
יצא מבין משמר עליו / וישנה בגדי כלאו.
השימוש ברמיזה המקראית הרחבה מכניס לרובד הסמוי של השיר סיפור של שחרור. יציאה מעבדות לחרות. בהקשר זה נקרא הצרוף: "כתנות פסים", כצרוף המרמז לכתונת הפסים של הבן האהוב – יוסף.
ההזמנה למשתה היין היא הזמנה לחגוג את היציאה משעבוד לגאולה. החורף המדכא והאפור מסמל את זמן השעבוד, האביב הפורח המשתנה והססגוני – מסמל את זמן הגאולה, החרות, היצירה, הפריחה, ובשירים אחרים גם את זמן האהבה .
רוצים לקבל את הסיכומים לבגרות ישר לפייסבוק שלכם? עשו לנו לייק: