"חצוצרה בואדי"

מקצוע: ספרות, כיתה: י"א, מאת: דנה כהן, פורסם: 15/05/2008

סוג הרומאן

הרומאן "חצוצרה בואדי" הוא רומאן הכתוב בגוף ראשון, הכתוב בצורת יומן - תיאוריה של הודא למה שעבר
עליה במהלך התקופה מאז שהתודעה לאלכס, ועד למותו במלחמה.
רומאן המסופר בגוף ראשון , כמו הרומאן הזה, מסופרים ע"י מספרים שמשתתפים ביצירה (כמו ברומאן זה,
שבו הודא היא המספרת). הם מדברים על עצמם בגוף ראשון, אך על כל שאר הדמויות בגוף שלישי.
הסיפור גם מוגדר כרומאן הכתוב בצורת רומאן, מאחר שהמספרת משתפת אותנו במעשיה והירהורי ליבה.
הרומאן לא כתוב בצורה מפורשת כמו רומאן (בניגוד לספרים כמו "שתיקתו ההולכת ונמשכת של משורר"
מאת א.ב.יהושוע או "מחברות אביתר" מאת א. מגד), אך ניתן למצוא שזה רומאן מסוג זה מאחר שגם בו
החויה האישית המעוצמת, ומערובותו במתרחש גוברת עם הכתיבה.

העלילה ומיבניה


העלילה מתרחשת בואדי א-נסאנס בחיפה, בקיץ 1982, סמוך למלחמת לבנון. הרומאן עוסק במשפחה
ערבית נוצרית שבה ארבע נפשות- האם שנקראת אום הודא, ע"ש ביתה הבכורה, הסב, אביו של האב
המנוח, שהוא אליאס המיצרי, והבנות- הבכורה הודא, שנחשבת כזקנה וחסרת סיכוי לשידוך, והצעירה- מרי,
שהיא יפה ורבים מחזרים אחריה. האב נפטר לאחר הולדת הבת הצעירה, והאם מרבה להתלונן על כך.
העלילה ברומאן היא עלילה מרוכזת ודרמטית, שמזכירה הצגת תיאטרון ע"י כך שמלבד מעט מאוד גיחות
מתרחשת כל העלילה במקום אחד - הדירה. ישנה גלרית דמויות רחבה, שחלק גדול מהן הם דמויות
מרכזיות עגולות ומורכבות. העלילה מדברת על סיכסוכים ובעיות פנימיות בתוך העם והישוב. השיא הוא
בסוף השבוע של הודא, אלכס, מרי ווחיד באילת, שבו מתממשת נשיותה של הודא, ומאז היא הופכת
לאישה החדשה, עד למותו של אלכס, ואז היא דועכת ושוקעת שוב. הודא הופכת לאישה שלמה נאהבת
ואוהבת, אך הסיפור נגמר באוירה קודרת, כאשר הזכר היחיד שנותר להודא מחיי האהבה הוא התינוק
והמצבה מהשיש ב"עיר הלבנה". הרומאן נגמר באוירה קודרת, כאשר הודא נאלצת להיפרד מהמצבה בגלל
שעדינה, שהסיעה אותה לשם, צריכה לחזור הביתה, מאחר שבנה נמצא במלחמה שעדיין נמשכת. הודא
לעומת זאת נשארת לבדה, וכמו בתחילת הרומאן - מי שנשאר לה הוא משפחתה שתנחם אותה, ממש כמו
בתחילת הרומאן. המשפחה היא משפחה דלת אמצעים, כאשר המפרנסת היא הודא, העובדת בסוכנות
נסיעות, שאותה מנהלים יהודים. הבת מרי מרבה להחליף עבודות, ולא מצליחה להחליט במה תעסוק.
המשפחה גרה בבניין, בדירה קטנה שעליה היא משלמת שכירות. בעל הבניין הוא מוסלמי ששמו אבו
נחלה, והוא מוגדר כנוכל. בנו זוהיר, אף אנס את מרי (חצי בהסכמתה, לפי דבריה) והוא מוגדר כפושע מועד
ומפונק, שרגיל להשיג את כל מבוקשו. אבו נחלה אף הלשין על קובי משפחתה של האם לשלטונות,
וכתוצאה נאלצו להגר לירדן, ואום הודא זוכרת לו את זה, ושונאת אותו על כך.
בבניין גרה גם זקנה רווקה ששמה ג'מילה, שמבקרת רבות בדירת המשפחה. בנוסף יש בבניין דירה בעלית
גג, שאותה השכיר אבו נחלה בדר"כ לצעירים פרועים מהגדה, אך כבר בתחילת העלילה מבקר אבו נחלה
בדירת המשפחה ומבשר להם שהוא השכיר את הדירה לדייר יהודי, עולה חדש מרוסיה.
הודא, שהיא מספרת הסיפור היא כבת שלושים. היא צנומה, ונוהגת לבלות את זמנה בקריאת שירים של
המשורר יהודה עמיחי, שאותו היא רואה כאביה הרוחני. היא מנסה להיות "יותר יהודיה מהיהודים" כמו
שאומרת לה אחותה. חבריה הטובים הם העובדים האחרים במשרד- בועז המנהל, עדינה, שהיא המאהבת
שלו, ושירלי הצעירה, שגרה עם מרוקאי כדי להכעיס את אביה.
מרי צעירה מהודא במעט מאוד שנים, אך היא עדיין נחשבת כתקות המשפחה בנושא השידוך. היא מנהלת
רומאן עם זוהיר, ואף נכנסת ממנו להריון, ולכן היא מאפשרת לאימה לשדכה לוחיד, קרוב רחוק פרימטיבי
מהכפר.

העלילה מתחילה בעצם כאשר אלכס, העולה החדש, עובר לגור בבניין. הוא מחצרץ בחצוצרה, דבר
שבתחילה מפריע לשכנים. המשפחה מתקרבת לאלכס כאשר זוהיר מתפרע ודופק בחוזקה על דלת
הדירה. אלכס מגיע ונלחם בזוהיר. אז הוא מתוודע למשפחה.
הודא חשה משהו כלפיי אלכס כבר מפגישתם הראשונה, וגם הוא כלפיה. למרות שלא ניתן לקרוא זאת
במפורש ניתן להבין זאת, למרות תיאוריה אותו כגמד עם שרירים. הוא מספר לה שהוא לומד בטכניון
בבקרים כדי שיוכל להיות הנדסאי, ועובד בערב כסבל על מנת להשיג כסף לשכר הדירה. אלכס ממושקף,
ותחביביו הם מתמטיקה, ספורט ומוסיקה. הוא מספר להודא על קשייו, בכך שהוא אדם מבוגר אך בעיברית
הוא יכול להיתבטא רק כילד, למרות שהוא חושב כמו מבוגר.
דמות מרכזית במשפחה הוא הסב אליאס. הוא אדם זקן, ובסוף הרומאן גם נמצא כחולה, שנראה צעיר
ובריא מבחינה חיצונית. הוא נוהג לעשן נרגילה, ולספר בדיחות ציניות. סיפור חייו מתואר במהלך הסיפור,
והחשוב הוא שכאשר הוא מגיע לא"י ממצריים עם בנו (שהוא כנראה מפגר), הוא פשוט מנשא להשיא אותו
בהקדם. מיום שנו מת הוא ממלא את תפקיד האב במשפחה, ולפי הודא אף נוצר קשר אינטימי בינו לבין
כלתו במהלך הזמן.
במהלך הלילה ישנם מספר סיפורים קטנים, שמזכירים את "המאהב" של א.ב.יהושע, בכך שיש מספר מועט
של דמויות שסיפוריהם מסופרים במהלך הרומאן.
הסיפור הראשון הוא סיפורה של הודא, הגיבורה הראשית. היא ואלכס מאוהבים, ומרגע שהם עוברים את
מכשול ה"חומה" שבה הקיפה הודא את עצמה, מתגלות בעיות רבות:
- הודא היא ערביה ואלכס יהודי. העובדה הזאת מעלה על פני השטח את אחת מהבעיות האקטואליות
ביותר הקיימות בישראל שהיא בעית היהודים ערבים.
- אימו השתלטנית של אלכס מתעבת את הודא. האם חולמת לעזוב את בית האבות שבו היא נמצאת
ולעבור ולגור עם בנה בחיפה. היא רואה את הודא כמכשול, שמפריע לה להגשים את תוכניתה.
- קרוב משפחה של הודא שהוא פעיל נגד היהודים נהרג בהפצצות ע"י יהודים, וכתוצאה אלכס נראה לאם
ולמשפחתא כאויב, ומתעוררת מחלוקת ביניהם, שנפטרת לאחר זמן מה.
- הודא משוכנעת שהיא פריג'דית, ולא מצליחה להתקרב לאלכס.

בסוף, דווקא כשהכל מסתדר ואף הם קובעים מתי להינשא, פורצת מלחמה, ואלכס מגויס. הוא נהרג בשדה
הקרב, ומשאיר את הודא הרה.

הסיפור השני הוא סיפור שקרה בעבר - הרומאן שהיה בין הודא לבין בהיג', שהיה ערבי קיצוני. סיפור זה
נמתח על פני כל העלילה, כאשר כל פעם מופיע פרט קטן, ורק לקראת הסוף מסופר בדיוק הסיפור.
הסיפור הוא שהודא יצאה עם הבחור, וכולם קיוו שתינשא לו, אך היא מאוד שמרנית, ולכן הוא עזב אותה
לטובת גרמניה צעירה. לאחר זמן מה הוא עזב את הגרמניה ורצה לחזור להודא, אך היא לא הסכימה לקבל
אותו.
חשיבות הסיפור הזה הוא בעיקר בכך שבהיג' שיכנע את הודא שמשהו בה לא בסדר, ושהיא פריג'דית,
והיא אכן מתחילה להתנהג כך, עד שהיא מכירה ומתקרבת לאלכס.

הסיפור השלישי הוא סיפורה של מרי, האחות הצעירה והיפה. מרי הרה מזוהיר, והיא מנסה לגרום לוחיד,
בעלה לעתיד לשכב איתה. היא עושה זאת מאיר שהיא לא רוצה שילדה יגדל כממזר, מאחר שמשפחתו של
וחיד היא משפחה מסורתית שנוהגת לבדוק אם הכלה אכן בתולה. מרי עושה מאמצים רבים כדי לגרום
לוחיד לשכב איתה, אך היא מצליחה במשימתה רק כאשר שני הזוגות - אלכס והודא, ומרי ווחיד נוסעים
לסופשבוע באילת. לאחר מכן היא נישאת לוחיד, ויולדת את הילד. היא הופכת להיות אישה כנועה כמיטב
המסורת, ובניגוד חמור לחינוך שקיבלה.

הסיפור הרביעי הוא סיפורו של הסב, אליאס. אליאס גר במצריים עם כל משפחתו. כולם מתו כשהיה צעיר
מאוד, והוא נותר לבדו ואיבד את כל אדמת המשפחה. כאשר יושב הכפר מחדש הם התיחסו לאליאס כמו
לרוח רפאים מאחר שלא האמינו שמישהו שרד. במשך הזמן הם למדו להתיחס אליו כמו לבנאדם, אך הוא
נחשב בעיניהם למכשף בגלל עיניו הירוקות. כעבור מספר שנים הגיעה אליו בחורה עשירה שברחה מביתה.
היא הרתה לו וילדה בן. היא מתה לאחר הלידה, ואליאס נשאר לגדל את הילד. עברו שנים והוא הגיע
ישראל עם בנו כי נאלץ לברוח. הוא חיתן את הבן עם אום הודא, והבן, שכנראה היה מפגר, מילא את
התפקיד היחיד שהועידה לו אישתו - הוא הכניס אותה להריון, נולדו להם שתי בנות, והוא מת מיד לאחר
הולדת הבת השניה.

הסיפור החמישי הוא סיפור האהבה של אלכס עם אסיה, חברתו מבריה"מ. הם היו זוג למשך זמן רב, ובילו
מספר ימים ביחד, שבהם ברחו מהכל, אך לאחר עליתו ארצה ניתקו קשר. כאשר הודא שאלה אותו למי
הוא מחצרץ את נעימותיו העצובות ומלאות התוגה הוא אמר שזה לאסיה, ובמשך הזמן זה השתנה ויועד
להודא.

הסיפור השישי הוא סיפורם של ההורים של אלכס. חייהם שם היו קשים. אביו של אלכס היה בשבי של
בריה"מ. אימו נלחמה בממשל למענו, ובמהלך כל חייה היתה אישה פעילה, יוזמת, חזקת אופי ועצמאית.
בעלה תמיד השתרך אחריה, והיא היתה "זו שלבשה את המכנסיים". אך עם עלייתם לארץ הועברו ההורים
לבית אבות. אלכס עבר להתגורר בחיפה, ובא לבקר אותם, אך ביקוריו אצלם תמיד דיכאו אותו מאחר
שאימו תמיד גרמה לו יסורי מצפון משום שלא איפשר להם לגור אצלו, ונהגה להבריח את האב מחדרו,
ולהתלונן על מחלות.

הסיפור השביעי הוא סיפורה של אום הודא. היא הגיעה במקור ממשפחה גדולה ועשירה. אך אחיה, שהיו
אלו שטיפלו בה והרכוש היה ברשותם, גורשו מהארץ לירדן לאחר שאבו נחלה, בעל הבניין הלשין אליהם
ליהודים. אום הודא מאשימה אותו בקרב משפחתה בכך שהרס את חייה וגרם לה לחיות חיי עליבות כפי
שהיא חיה כעת. אך למרות זאת היא מתחנפת אליו בפגישותיה עימו. היא נוהג לבקר בלויות של קרובי
משפחתה מאחר שלא צריכים הזמנה כדי להגיע לאירוע כזה, וגם מאחר שזאת מעין נקמה בשבילה לראות
את אילו שלעגו לה במשך כל חייה, והתיחסו אליה כאל נחותה, מתים ונטמנים בעפר.
מאחר אום הודא שומרת באדיקות על קשרי משפחתה, ושיש לה תמונות ומידע רב על ילדיהם של אחיה,
היא הופכת לקדושה וגיבורה כאשר אחינה, חסאם, שמשתתף באירגון טרור אנטי ישראלי, נהרג בפשיטה
של צנחנים. היא מפזרת תמונות שלו בבית, ורבים באים כדי לנחמה באבלה. היא מעמדת את מעמד
ה"גיבורה המעונה" כאשר בנותיה חוזרות עם ארוסיהן מאילת, ואלכס היהודי תומך בקול בפשיטה. כל
המתאבלים הולכים, ומפנים מילים זועמות כלפיה בגלל חתנה היהודי. אום הודא מתרגזת על אלכס, ולא
מסכימה לדבר איתו או לבשל לו, עד שמרי משוחחת אותה, ואום הודא חוזרת להתנהג לאלכס כרגיל, ואף
עוזרת לו לפני שהוא יוצא למלחמה.


הסיפור השמיני הוא מערכת היחסים המשפחתית. מערכת היחסים בין האם לאב המנוח, שכנראה היתה רק
כדי להוליד ילדים. האם והסב קשורים זה לזה מאוד, ומצטיירים כזוג נשוי ומאוהב, וזאת בגלל תיאוריה
והזיותיה של הודא. הסב משמש כאב לבנות, והוא הקובע במבנה המשפחתי הזה. האם תומכת בבנות,
ובכלל כל המשפחה מנסה לשכנע את הודא שהיא עוד תימצא חתן, ושאין לה סיבה לדאוג. זאת אוירה
משפחתית תומכת ואוהבת, כאשר בין שתי הבנות יש מערכת יחסים שמזכירה מערכת יחסים של זוג, כאשר
מרי ממלאה את תפקיד הגבר בגלל אישיותה החזקה, והודא את האישה החלשה והכנועה (זוהי המשפחה
הערבית המסורתית). הבנות קשורות זו לזו, ישנות לעיתים באותה מיטה, וכאשר מרי עוזבת את הבית
ועוברת לגור עם בעלה מרגישה הודא כאילו שנפרדה מבעל. היא מרגישה ננטשת ובודדה, כאילו שבעלה
עזב אותה.



הדמויות

1. הודא- הודא היא ערביה ישראלית בת שלושים, צנומה, לא יפה במיוחד ובתולה. היא התקרבה במהלך
חייה רק לבהיג' האקדמאי. ע"פ מושגי המזרח היא מוגדרת כמקרה אבוד, ואין לה סיכוי להינשא. בגלל
שהיא בטוחה בכך שהיא תישאר בודדה היא הידרדרה מבחינה נפשית. היא סובלת מכאבים פסיכומטים
בגב ובכתף, מהזיות ודכאונות. מזלה הוא שהיא גדלה במשפחה תומכת, שמעודדת אותה, ומנסה לשכנע
אותה שהיא לא מיקרה אבוד. היא אף עובדת עם אנשים שדואגים לה, וגורמים לכך ש"מחלתה" לא
תיתפתח.
אחותה של הודא, מרי צעירה ממנה רק בשנתיים, אך ההספדים הם רק על הודא, ומכאן ניתן להסיק שהודא
אף מקרינה לסביבתה הרגשה שהיא עבודה.
בני המשפחה וחבריה של הודא עוטפים אותה בצמר גפן, ודואגים לכך שלא תידע על מחלתו של סבה,
נוטעים ב תקוות לכך שהיא עוד תינשא, ואף חבריה מהעבודה מציעים לתת לה ולאלכס הלואה כספית,
במסווה של כסף שהרויחו מהשקעה בבורסה.
הודא עוברת מטומרפוזה במהלך הרומאן - היא מתחילה את הסיפור כאשה מסוג אחד, ומסימת אותו שונה
לחלוטין. בתחילת הרומאן הודא הא דמות קפואה, נזירית וחסרת חיים ואילו בסוף הרומאן היא אישה שלמה
בעלת שמחת חיים, שהגשימה את נשיותה ואת יצר האימהות, ורק מותו של ארוסה - אלכס - קטע הכל.
הודא מתחילת הסיפור סובלת מכאבים פסיכומטיים שתוקפים אותה במצבי חרדה, או הזיות שמאפינים את
הפרנואידיות שלה ואת הובדה שהיא מרגישה בודדה.
הודא הופכת להיות כזאת מאחר שהיא שוכנעה מדברי בהיג', שטען שיש לה בעיה בנושא מין, שהיא קרה,
ושהוא צריך לקחת אותה לרופא שיטפל בה. היא חשה שהיא דחתה אותו, ואכן מתחילה להתנהג כמו נזירה
פריג'ידית. היא נרתעת מכל מגע פיסי, פרט לזה של סבה המעסה את כתפה או את גבה בעראק, כאשר
היא מתלוננת על כאבים. הסצינה שבו האם מעסה את כתפה לרקע קולו המונטני של הסב המעודד אותה
להזדרז, נשמע כמו קטע מיני בגלל השדה הסמנטי של המילים בו, למרות שזהו בעצם קטע משפחתי תמים
לחלוטין.
למרות התנהגותה של הודא במהלך היום מוצא המין את דרכו לחייה דרך הזיותיה וחלמותיה. היא חולמת
על גברים שאיתם היא מקימת יחסי מין, תוהה מה אחותה עושה עם זוהיר, והוזה בקשר ליחסים אינטימים
של אימה וסבה.
היחיד שמצליח לחדור לעולמה של הודא, ולשנות את חייה הוא אלכס, שבדרכו הפשוטה גורם לה להפוך
לאישה שלמה ואמיתית.
הודא מצטיירת בתחילת הרומאן כאישה שנראית כמסוממת, וזאת בעיקבות תיאורה על הליכתה בשוק,
ששם היא עוברת בדרכה לעבודתה. היא אומרת שהסוחרים שם רואים אותה כמסוממת, מאחר שהיא
סובלת מנדודי שינה. אפילו הליכה זאת לשוק מצטיירת בפיה כדבר הירואי, דבר שנראה כמשימה בלתי
אפשרית שרק מישהו אמיץ ביותר יוכל לבצע.
בהיג' הוא הסיבה העיקרית להתנתקותה מהחיים. הוא היה אהבתה הראשונה - האהבה האמיתית שאותה
לעולם לא תוכל לשכוח (כמו פיג'לה (ציפרת) בשיריו של ביאליק, שהיתה אהבתו הראשונה והכנה, שאליה
הוא תמיד מתגעגע).
בהיג' הוא ערבי ישראלי משכיל ואקדמאי, שחופן בתוכו תיסכולים ומשברים. הוא קיצוני בדעותיו, ובחדרו יש
כרזות אסורות התומכות במאבק הפלשתינאי. הוא אף עורך עם חבריו מסיבות אלכוהול וסמים. השכלתו
גורמת לו להתנשא, ולהתיחס להודא כנחותה. הוא עזב את הודא השמרנית והמסורתית בדעותיה לטובת
החופש המיני של התירת הגרמניה.
למרות שבהיג' לא מצליח להתגבר על עכבותה של הודא ומחתן עם הגרמניה, הוא בסוף חוזר להודא ואומר
שהוא רוצה שינשאו, ואף מציע ללכת לרופא כדי לטפל ב"בעיתה". בהיג' הוא זה שגורם להודא לחשוב כי
אינה יכולה להינשא, והיא לא מערערת על קביעתו, אלא להפך - מקבלת אותה כמובנת מאליו, ואף
מתחילה לנהוג כך. התנהגותה היא כל כך נזירית, והיא כל כך מתבישת מגופה עד שאפילו הליכה לים עם
אחותה מצטיירת כמעשה גבורה. חוסר ביטחונה העצמי מרחיק ממנה את כל מי שסביבה פרט למשפחתה
ולחבריה מהעבודה, שמקבלים אותה כפי שהיא.
הויתור על בהיג' ועל הוילה שיש לו נראים לאמה כדבר בלתי נסלח. הויתור על בהיג' הוא גם ויתור על
בטחון כלכלי לטובת שמירת העצמאות והייחוד האישי. זהו רמז מטרים לאישה שהודא תהפוך לה - אישה
עצמאית שפועלת כדי לשמור על ייחודה. מעשהו זה של הודא הוא ניגוד ללמה שעשתה אחותה, אך על זה
נכתב בפרק על ניגודים.
למרות שאימה של הודא מזכירה לה רבות את פרשת בהיג', ואת הבחירה ה"שגויה" שעשתה, הודא עדיין
מכירה טובה לאימה. הודא מודה לאם על תמיכתה, ולמרות שהאם מגיעה לנקודת שבירה בזמן הרומן של
הודא עם אלכס, היא מתגברת על כך, וממשיכה לעודד את ביתה כי היא פועלת בדרך הנכונה. הודא מאוד
כועסת על אלכס לאחר מות אחינה, בגלל שהבריח את כל אלה שהתיחסו אליה כאל גיבורה, אך בגלל
אהבתה לביתה היא מתגברת על כך ומתנהגת לאלכס כאל חתן. היא אף נפרדת מאלכס לפני צאתו
למילואים, ומזמינה אותו לחתונתה של מרי.
הודא מעריצה את סבה. היא מתיחסת אליו כאל אביה, ואוהבת את ההומור שלו, את המיסתורין, השלווה
ואת השקפת עולמו המיוחדת. הקשר שבין הסב לכלתו מעניק להודא ביטחון, וגורם לה להאמין בהצלחת
היחסים בין גבר לאישה. האהבה האפלטונית בין הסב לאם גורמת להודא לחוש מה נורא יהיה אם לא
תחוש זאת כלפי גבר.
הודא גדלה ללא אב והצורך באב, שאת מקומו ממלא הסב רק בצורה חלקית, מתחלף ברצון לגבר חזק.
אביה של הודא מת ממחלה כשהיתה בת 4, והיא לא יודעת עליו כמעט כלום מאחר שאמה וסבה לא מרבים
לדבר בנושא. אום הודא מדברת אליו בזילזול, וסבה לא יוצא להגנתו. יהודה עמיחי משמש לה כתחליף
לאב, ולמרות שהוא אדם מציאותי היא יוצרת קרבה דמינית ביניהם.
להודא אין כמעט חברים ערבים, והיא מנסה להיות "יותר ישראלית מישראלים". מרי, אחותה יותר מזכירה
ישראלית בהתנהגותה המתירנית, לעומת הודא השמרנית והסגורה. יכולת החשיבה ועצמאותה של הודא
מנתקים אותה כמעט לגמרי מהערבים, אך היא לא חשה קרובה ליהודים, ולמרות שרבים מפרשים את
התנתקותה כנסיון להתקרב ליהודים, זו טעות, והיא עושה זאת מיותר קירבה למסורת הערבית.
הודא מצטטת שירים ונראית כחובבת שירה, אך המשורר היחיד שנזכר הוא עמיחי, שהוא לא משורר
בשבילה, אלא ידיד ספרותי. שירתו שמדברת על מוות ובדידות קרובים לליבה ומדברים אליה.
היא הוזה ומדמינת שהיא ועמיחי הם זוג כמו אימה וסבה. הוא הופך בשבילה לידיד אינטימי, מושא להזדהות,
ויוצר מעין מגן כלפיה מהעולם. בדידותה מורגשת על רקע אהבתה לשיריו. אהבתה הארוטית לאלכס היא
ניגוד חמור לאהבתה האפלטונית לעמיחי. כאשר מתחיל הרומן עם אלכס היא מזניחה את ספר השירים של
עמיחי, לטובת אלכס.
בין מרי והודא יש מערכת יחסים זכרית וניקבית. מרי היא אישיות חזקה, גברית, שנוטלת החלטות רציונליות
וחסרות רגש לאור המצב, כמו החלטתה להינשא לוחיד, ברגע שהתברר לה דבר הריונה, ותיך כדי כך לותר
על אשיותה ועל כל דרך החיונך המתירנית שבה חונכה כל חייה.
הודא אוהבת את אחותה ודואגת לה בתוקף היותה אחותה הגדולה. מרי היא הראשונה שחשה
בהתאהבותה של הודא, ובשינוי שחל בה בכך שהחלה לחייך, והפסיקה להירתע ממגע אנושי. בתקופת
הרומן של הודא ואלכס מתקרבות האחיות, ומרי מסיעת להודא לצאת מהחומות שבהם הקיפה את עצמה.
מרי היא גם זאת שמשכנעת את אום הודא להתקרב לאלכס שוב, ונוזפת בה על התנהגותה. מרי היא
מעשית, ולמרות שבתחילת הסיפור היא מצטירת כמהמרת על חייה, בסוף היא נראית כשקולה ומחושבת.
סוכנות הנסיעות היא בית שני בשביל הודא. סגל העובדים שם הוא מצומצם, ושלושתם באים ממצב סוציו
אקנומי טוב מאוד. הם מתיחסים להודא בצורה חמה, זוכרים את יום הולדתה, מרחיקים ממנה לקוחות
טורדנים ומארגנים לה ולאלכס הלואה כספית, שתעזור להם להתבסס כלכלית.
העבודה היא ריפוי בעיסוק לגביי הודא. היא מעניקה לחייה יציבות ושיגרה. סוכנות הנסיעות היא גם מקום
מפגש עם החברה הישראלית, שמראה להודא נורמות חדשות, כמו חוסר ציות להורים שמובע ע"י הרומאן
בין שירלי לקובי או הרומן בין האלמנה לבין הגבר הנשוי - בועז ועדינה. היא נפגשת בעולם שבו מצד אחד
מלחמה ובן בצבא נחשבים לסיוט, אך ערבי שמת נחשב לדבר טוב.
אהבתב של הודא לאלכס היא כמעט ממבט ראשון, ולמרות שהיא מתארת את אלכס בהתחלה במילים עם
קונטציה שלילית כמו גמד ופורץ, היא מעריצה אותו על כך שלחם בזוהיר. הוא מהווה ניגוד חמור לבהיג'.
הוא איש ראלי, אמיץ, חסר יכולת לשנוא בגלוי, בניגוד לבהיג' המתנשא והמוחצן.
אלכס הוא אדם שעובד קשה כדי להשיג את כספו, וכאשר חצי ממשכורתו נגנבת משולחנו הוא מתאר אותה
כאין ספור משאות שנאלץ לסחוב על גבו. הוא לא מנהל דיונים אינטלקטואלים עם הודא בגלל קשיי השפה,
שזהו שוני רב בינו ובין בהיג', שחזר להודא ואמר שהוא מתגעגע לאינטלקואליות שלה.
אלכס מתאים להודא, שמעולם לא שכבה עם גבר, והוא בעצם ההזדמנות האחרונה שלה לשידוך. הוא
מהווה שלב ביניים בין הישראליות המושלמת שאליה היא שואפת, מאחר שהוא אומנם יהודי אך לא ישראלי
מושלם. אלכס חופשי לחלוטין מבחינה מינית, ורואה עצמו כמכוער. הוא רגיש מאוד, ולא מצליח לשכוח את
בית היתומים שבו גדל, את אהובתו שבבריה"מ, את אימו, והוא מושפע כל פעם מחדש מדבריה הקשים של
אימו על כך שהוא נוטש אותה ואת אבו לעת זיקנה. את רגשותיו הוא מעביר דרך הנגינה בחצוצרה. אלכס
מהווה להודא את תחליף האב שלו ניזקקה, אך גם הוא, כמו האב, עזב אותה ונפטר תוך פחות משנה,
והשאיר לה קבר שיש לבן.
הודא מספרת את הסיפור בלשונה הספרותית שמעניקה לסיפור רוך. סגנון ההתבטאות של מרי, לעומת
זאת הוא וולגרי ומדגיש את עדינותה של הודא.

2. מרי- מרי היא אחותה בת ה- 28 של הודא. היא תורמת לעלילה בכך שהיא מיצגת את הניגוד המושלם
להודא, וע"י כך היא מעצבת את דמותה של הודא, ומדגישה את אופיה ותכונותיה המיוחדות.
שתי האחיות נמצאות בגיל מבוגר, גרות עם הוריהן וצריכות להינשא במהרה, אך ההבדל הוא שמרי
הצעירה מהודא רק בשנתיים היא יפה, מאוד פתוחה, יוצאת עם גברים רבים, בעלת חופש מיני, ומצטירת
כקלת ראש, ואילו הודא מצטירת כמכוערת שתם זמנה, ותישאר רוקה ובתולה עד סוף ימיה.

מרי היא דמות שלא מתאימה למשפחה הערבית המסורתית, וממש כמו שמה - היא מורדת. היא פושעת
באחד מהחטאים הנוראים ביותר לחברה הערבית והנוצרית - היא מקימת יחסי מין לפני החתונה. עונשו של
חטא כזה הוא מוות, והיא יודעת שאם יוולד לה ילד ללא נישואים יתחסו אליו כאל ממזר ובזילזול. בנוסף היא
יודעת שאם תינשא לוחיד ויגלו שהיא נישאה לא בתולה יתיחסו אליה כמו אל פרוצה, ויגרשו אותה משם
בבושת פנים, ולכן היא כל כך מנסה לקיים יחסי מין עם וחיד עוד לפני החתונה, כדי שהוא יאשים את עצמו
בכך שנישאה לו בתולה, ויחשוב שילד שלו.
משפחתה של מרי היא קטנה, וסבה נותן לה למרוד במסורת המזרחית ככל שתחפוץ נפשה. הוא מאמין
בכך שכל אחד צריך לחיות את חייו כפי שהוא חפץ, ואינו חושש מכך שבני משפחתה של חמותו יגלו על כך
שאינה בתולה ויענישו אותה בעונש המקובל על כך - מוות. אליאס עושה את עצמו מופתע כאשר אבו נחלה
אומר שהיא הרה מבנו זוהיר, אך ברור כי אליאס צפה את המצב.
הודא מתארת את הודא כך: "מרי היא הנצר הישראלי המובהק שבמשפחה. צעירה ממני שנתיים ימים וכולה
תעוזה והימור. על עצם חייה היא מהמרת בחיוך שובה לב. אינני מטיפה לה מוסר. זה עיקר ההבדל שביני
לבינה, שאני הוזה והיא מתנסה, שאני חולמת והיא טועמת" . מערכת היחסים בין שתי האחיות מורכבת
מאוד. כפי שהודא מתארת - מרי חיה את מהויה הכמוסים ביותר של הודא, והודא מקנאה בה על כך שהיא
מנסה ומתנסה בכל. מרי היא התגשמות כל חלמותיה של הודא, ואין היא מעיזה לחקותה, אלא רק להעריצה
מרחוק. הודא מדמה את עצמה לנכה מבחינה רגשית, אך בחלמותיה היא מרי. מרי היא מורדת לפי הודא,
אך סופה - לחזור למקורות ולהינשא למשודך עשיר - שובר את כל המיתוסים. הודא מגדירה את וחיד
כ"נכות", אך גם לאחר שמרי ויתרה על חייה המיתרנים ונישאה לבעלה הבורגני והמשעמם, הודא עדיין
מקנאה בה משום שלילדה יש אב, ומשום שהיא בעלת יצר האימהות. היא מקנאה במרי על כך שילדה יגדל
בלי בעיות של זהות לאומית.
מרי מתוארת כמו ילדה יפהפה, שנראית צעירה מגילה. למרות שמרי היא בעלת תכונות פנימיות רבות
ומגונות, ושהיא אינטלקטואלית, הגברים מתענינים רק ביופיה החיצוני. היא לא נראית זולה, מאחר שהיא
עוטה איפור עדין מאוד שרק מדגיש את יופיה. מלתחתה מצומצת אך היא נראית טוב בכל בגד.
מרי שונה לחלוטין מהודא - כאשר בהיג' עזב את הודא היא הפכה לקטטונית, התרחקה מהחברה והסתגרה
בתוך עצמה. מרי לעומת זאת לומדת להסתגל למצבה, חיה בצורה הטובה ביותר, מנסה להפיק את
המקסימום מהמצב ומשלימה איתו.
מרי מאוד אוהבת את אחותה, ודואגת לה כאילו היא היתה הבוגרת בין השתיים. היא לוקחת אותה לים,
מוציאה אותה מהבית, ומנסה לעזור לה להתגבר על דכאונותיה, ומצבה הנפשי המעורער. היא חולמת יחד
עם אחותה על האביר שאותו תפגוש על מגרש הטניס, אך אצלה זה תמיד יישאר בגדר חלום. היא זאת
שהכירה בין אלכס והודא, ומעודדת את הודא לפעול בנושא.
מרי היא בעלת כישורים תיאטרוליים שמאפשרים לה לשחק במשפחתה בשני מישורים - היא משחקת למען
משפחתה את הערביה החסודה בתור פרודיה, ואף דוחה קופסת סיגריות, כדי לייצור את הרושם החסוד
הדרוש בפני משפחתו של וחיד. אך כשחמותה עוזבת היא הופכת לנמרה ויוצאת בקול נגד כל המשפחה
הזו.
למרי יש שפה משלה שבה היא מערבת את השפה היפש ומערבת בה שפת רחוב, וכך נוצרת השפה
המאפינת אותה. היא מתחיסת לחיים כעל הצגה, וזה בולט בעיקר בילת, כשהיא עושה "חזרה גנרלית"
בחדרם של אלכס והודא לפני כניסתו של וחיד לחדר: "מרי התאמנה במיטה בכל מיני נקישות שיניים ובדקה
את התאורה וכיבתה את מנורת הקיר. עתה היו פניה כמעט אפורים" .

3. סבא אליאס - אדם קשיש ששמר על מבנה גוף חסון וחיוך ניצחי שגורם לו להראות צעיר. הוא גבוה
ובעל עינים ירוקות. הוא זקן מאוד, אך איש אינו יודע בן כמה הוא. הוא בעל חוש הומור ושונא את פטפטנותה
של ג'מילה, השכנה מלמעלה. הוא מיצג את המסורת הערבית העתיקה: הוא מתיחס בנימוס לאבו נחלה,
ואף מקים את הודא כאשר הלה נכנס, למרות שיש עוד מקומות פנויים בחדר. הוא טיפוס כפרי שלמרות
שנראה מאוד מסורתי אורח מחשבתו הוא בעצם מודרני. הוא אדם המסתפק במועט, ומסוגל למצוא את
האושר בדברים הקטנים בחיים, כמו ההנאה ממציצת זית, ששווה לו כמו מציצת סוכריה.
הוא איש מכובד גם בשכונה, למרות שעיניו הירוקות גורמות לאנשים לחשוד בו שהוא מכשף. הוא רמות
מסתורית, שהחל להשתב בחברה רק לאחר שחיתן את בנו. הוא חי במשך שנים בבדידות וכל אורח חייו
במצריים אפוף במיסתורין, שגם נכדותיו חשות בו.
אליאס רגיל לבדידות, וחיי העוני נראים לו כחיים טובים, מאחר שהוא לא היה רגיל לטוב מזה. הוא מרגיש
ביטחון בחייו האלמוניים, מאחר שבצעירותו נאלץ לברוח מאויבים שניסו לרודפו, והוא כנראה חושש שהם
עוד רודפים אחריו. הוא מפחד מהסכנות ומתדמיתם הרעה של העשירים, ובגלל זה לא הסכים לנישואי מרי
עם זוהיר, בנו של אבו נחלה העשיר. אליאס הוא חרוץ, ובילדותו עיבד את שדות משפחתו. הוא איש
מדהים, שנכדותיו מעריצות.
הוא היחיד שמצדיק את הצעירים הפרועים מהגדה שמתפרעים בעלית הגג. הוא אומר שכל עובד צריך
להתפרע. הוא מטבעו אוהב אדם, ומנסה להצדיק, ולהאמין כי כל אחד נוהג כשורה.
אלכס מוצא חן מיד בעיני אליאס. וא אוהב את הכנות של הבחור. הוא כועס על אלכס שלא התלונן
במשטרה על כך שזוהיר פצע אותו. הוא דואג לאלכס מאחר שהוא רואה שנכדתו אוהבת אותו, והוא דואג
מאוד למצבה הנפשי. הוא מתיחס גם לוחיד בצורה יפה, ומקבל בשמחה את סיגריות מחו"ל. הוא נהג כך
כלפיי הגברים מאחר שהוא רואה שהם חשובים לנכדותיו, שהן הדבר החשוב ביותר עבורו. הוא דואג לכל
המשפחה: מעודד, מטפל, מעסה, צוחק וכו', אך את כאביו האיומים שלו הוא מסתיר ושומר לעצמו כדי לא
לפגוע בשלוות רוחם של סובביו.
הודא מגדירה את אליאס כבעל רוח בדוחה, שלא היא ולא אביה ירשו ממנה. הוא ממציא בדיחה צינית על
כל דבר.
אליאס הוא אדם לא מאמין, ומוגדר כספקן. הוא מוצג כאדם ששונא דיבורי סרק ושונא הטפות. לעומת זאת,
אין הוא שונא יהודים או ערבים. הוא חי בשלום עם כולם, ומסתפק ברכושו המועט ובמשפחתו הקטנה. הוא
מעין פילוסוף עממי בעל חוכמת חיים. הוא חי את החיים כמו שהם, ומרוצה ממהלכם.
יש לו קשר אינטימי מיוחד עם אום הודא, כלתו. יש להם ויכוחים קטנים המאפינים ויכוחים של זוגות, והכל
נאמר בצורה נעימה, ללא רצון לעקוץ ברצינות או להעליב אף אחד מהצדדים. סה"כ החיים במשפחה הם
הרמוניים לחלוטין, ואפילו בעת משבר, כשהודא מכריזה על אירוסיה ליהודי, ואום הודא עומדת להתמוטט,
גם אז עומד אליאס לצידה.
הסב עושה הכל למען נכדותיו, ואף מנדב את הערק היקר שלו לצורך עיסוי כאביה הדמיוניים של הודא. הוא
שומר על נכדותיו מכל משמר, ונדרך כאשר אבו נחלה משבח את יופיה של מרי. הוא מעיר למרי על
מופקרתה, ומנחם את הודא, ומשכנע אותה כי יש לה עוד סיכוי להינשא.
הנרגילה של אליאס היא פאר רכושו, והוא מציגה לגאוה בפני האורחים. הוא ממשיך לעשן, ומתמקד בעישון
כאשר אום הודא פוגעת בכבוד בנו. הוא משתמש בנרגילה ובכל הטקס הכרוך בכך כאשר עליו לבשר לאבו
עסאם ומשפחתו של וחיד על כך שאין לו כסף לשלם לחתונה, ואימו המפלצתית של וחיד אף מתיחסת
לנרגילה כאשר היא מכריזה על ביטול האירוסין, וקוראת לו "מוצץ מגעיל". לאח ויכוח נוקב על עתידה של
מרי הוא נירפא רק באמצעות מציצת נרגילה.
אליאס הוא איש חזק, בעל יכולת שרידה עצומה. הוא היחיד מכל בני משפחתו ששרד בתקופת המגפה,
והוא החזיק מעמד מאכילת פול. הוא שרד בבדידות מוחלטת, בניכור מצד כל האוכלסיה שסביבו, ובמדבר
בלי מים.
במשך כל חייו חי אליאס חיים של עוני והסתפקות במועט. הוא בעל כוח פנימי רב, והוא שומר על איפוק
ברגשותיו. הוא לא שש להצטרף למשפחתו של אבו נחלה, שנדבק לה שם של פושעים, מאחר שמטבעו
הוא אדם ישר, שלא נגרר אחרי ממון.
בחתונתה של מרי הוא מרגיש כאילו שאיבד אותה, אך הוא אומר להודא שעליה לשמור על ילדה מאחר
שהוא רוצה נכד. ברור שהוא ישמש לנכד גם כאבא, כמו שהיה להודא ןלמרי, וזה נותן לו כוחות להחזיק
מעמד למרות מחלתו הקשה.
לשונו של אליאס מלאה בחוכמת המזרח, ובנסיון החיים שלו. הוא בעל חוש הומור מובהק, שאותו יש גם
למרי, וכל דיבורו הוא התבטאות אופינית שלו, שבה כל דבר הופך לבדיחה.

4. אום הודא - אישה גאה שמתנהגת כמו "סנובית של עשירים". היא מתמודדת עם כל קשיי המציאות של
חייה העלובים, אך תמיד מתגעגעת לאחיה, מאשימה את אבו נחלה בכך שהרס את חייה וכו'. היא מגיעה
רק ללויות של בני משפחתה המתגוררים בארץ, מאחר ששם לא זקוקים להזמנות, ומשמחה לאיד על כך
שמתו.
היא נישאה לבנו של אליאס מאחר שכאשר נשארה חסרת כול היתה זקוקה לבעל ותמיכה, ורצתה להוליד
ילדים, ומאחר שלאחר שכמעט ולא היו גברים שלא גורשו, היא נענתה לבקשתו של אליאס ונישאה לבנו.
הנ"ל מת שנתיים לאחר הולדת מרי.
היא מתיחסת לאבו נחלה בכבוד כלפיי חוץ, מאחר שהיא מפחדת ממנו, אך כשהוא לא נמצא היא מקללת
אותו ומאשימה אותו בכל צרותיה. היא זועמת על כך שהוא משכיר את הדירה בעליית הגג לפושעים
הצעירים מהגדה, אך מפחדת להתלונן, מחשש שהיא ומשפחתה יימצאו את עצמם בלי דירה.
למרות שאבו נחלה מאוד עשיר, והיא אישה רכושנית, היא עדיין לא מסכימה שביתה תינשא לזוהיר, בנו,
מאחר שבנותיה יותר חשובות לה מכסף.
במשך השנים הרבות שבהם חיה עם אליאס, ובגלל החויות הרבות שחוו ביחד, נוצרו ביניהם יחסים
אינטימים חזקים. הם נשענים אחד על השני ומתחלקים בטיפול בבנות, כשכל אחד מהם תורם לגידול
הבנות מניסיון חייו, וביחד הם מהוים סביבה תומכת, אוהבת ומוגנת למרי ולהודא, ובעיקר להודא, שזקוקה
לתמיכה רב.
בניגוד לסב, אום הודא מעדיפה בצורה קלה את מרי. מרי היפה והאינטילגנטית היא אוצרה ומקור גאותה
של האם. את הודא היא אוהבת גם כן, אבל את מרי היא מעריצה. היא לא מקשיבה לבקשותיה של הודא
שמבקשת שתשלים עם אלכס, אך כאשר מרי מבקשת זאת היא נענית לה מיד בחיוב.
כמו על הודא, גם על אלכס היא מרחמת. היא מבשלת לו אוכל, ומטפלת בו כשנפצע. אך לאחחר שהצדיק
את הצנחנים שגרמו לכך שאחינה ירג היא כועסת אליו, ולא מסכימה לבשל בשבילו, עד שמרי מבקשת
ממנה שתפסיק עם זה, ובסוף הרומאן היא עוזרת לאלכס, ואומרת לו שלום לפני צאתו למילואים, ואף
מתעקשת שיסדר לו חופשה כדי לבוא לחתונתה של מרי.

5. אלכס - אלכס הוא עולה חדש מרוסיה. הוא נמוך, זקוף, שרירי, בעל משקפיים עבות, לומד הנדסאות
בטכניון, ועובד בערבים בתור סבל כדי לשלם דמי מפתח. הוא נולד בכלא, ונלקח מאימו לאחר שבוע,
והועבר לבית יתומים. הוא למד שם שרק החזק והמהיר ביותר מסתדר, וכך נהג במשך כל חייו.
היתה לו חברה ברוסיה, אסיה, שאותה אהב מאוד, אך הוריו החליטו לעלות לארץ, והוא עלה איתם, בחוסר
רצון רב מאוד. הוא מאוד התגעגע לאסיה, עד שפגש את הודא.
כאשר הגיע לארץ שם את הוריו בבית אבו ושכר דירה בחיפה, בבניין של משפחתה של הודא. הוא לא גילה
להוריו היכן הוא גר, כי ידע שאימו מתכננת לעבור לגור אצלו.
למרות שאלכס מאוד קשור להוריו הקשר מזיק לו, כי הוא מרגיש רע בגלל מצבו של אביו, ואימו גורמת לו
בכל ביקור יסורי מצפון על כך שהוא משאיר אותם שם, ולא נותן להם לעבור לגור איתו.
אלכס לא מבין את אביו שחש יסורי מצפון על כך שבגללו יושבת נערה צעירה בכלא. אלכס שגדל בבית
יתומים שבו פועל חוק הג'ונג'ל ו-"אדם לאדם זאב" מעריך כוח, ולכן הוא מעריץ את אימו על חוזקה, ועל
תכונותיה הרעות והמרדניות. האם נראית מאוד חזקה ודומיננטית לעומת האב החלש שבורח מהחדר לחדרי
חברים כדי לא להיות עם אישתו.
אלכס הוא ראליסט, והוא מפחד מאימו. הוא משווה אותה לכריש, ויודע שהיא תישנא את הודא ותיגרום לה
להרגיש רע, מאחר שהיא תראה את הודא כזאת האמה בכך שהיא נשארת בבית האבות ולא עוברת לגור
עם בנה.
הודא תפסה את מקומה של אסיה, חברתו האהובה של אלכס מבריה"מ, שבשבילה הוא ניגן בחצוצרה.
אלכס מנסה להגיע ליחסי מין חופשיים כמה שיותר מהר, מאחר שזה מה שהיה לו עם אסיה, והוא מתגעגע
לכך.
אלכס עובר כבר עם כניסתו לרומאן מספר אסונות: זרועו נשברת, חצי ממשכורתו נגנבת, וכו'. למרות זאת
הוא והודא נפגשים והכל מסתדר עד למותו במלחמה, ביום שבו היה אמור להיבחן את הבחינה המסכמת,
שהיתה אמורה להביא לו את תעודת ההנדסאי שכל כך רצה.
אלכס והודא הם סמל להתקרבות שני עולמות שונים לחלוטין, שבדר"כ מפרידה בינהים שנאה. שניהם
דומים זה לזה בכך שהם בודדים ומנוכרים לסביבתם. אלכס הוא העמוד היציב שעליו נשענת הודא, הגבר
שלו חיכתה, הבעל המיועד, זה שהפך אותה לאישה שלמה, וזה שאת ילדו היא נושאת. הכל היה יכול להיות
מושלם פרט לעובדת היותם מלאומים שונים, דבר שהעיק על יחסיהם כל הזמן, והעובדה שאלכס מת
והשאיר אותה בדודה והרה עם ממזר, שלא יתקבל בחברה היהודת בשמחה מאחר שהוא חצי ערבי, ולא
יתקבל ע"י הערבים מאחר שהוא גם חצי יהודי.

6. אבו נחלה - אבו נחלה הוא הערבי שהכיבוש היהודי רק הועיל לו, והביא לו רק טוב. מצד אחד הוא שומר
על המסות הערבית והוא מוסלמי אדוק, אך מצד שני הוא משתף פעולה עם היהודים ומלשין על ערבים כמו
אחיה של אום הודא.
לאחר מלחמת העצמאות היה מבריח, ועזר להעביר פליטים מירדן, כדי לייצור איחוד משפחות. אך הוא גם
היה מלשין אליהם במקביל לשלטונות, ומרויח כסף מכך. כך הוא גם עשה לאחיו של אום הודא, והיא לא
תסלח לו על כך.
בנו, זוהיר הוא פושטק מפונק, שרגיל לקבל את כל מבוקשו. בנו נאסר כי ניסה לרצוח את אלכס, אך אבו
נחלה עשה עם אלכס עיסקה, שתמורתה הוא לא העיד נגדו. למרות שאבו נחלה הצליח בגדול בעסקיו הוא
נכשל בחינוך בנו, וברור לו שבנו ייכלא בקרוב. הוא ניס לחתן את בנו עם מרי, אך כאשר המשפחה דחתה
אותו לטובת בני הכפר ביטא את דעתו על המשפחה בביטויי שנאה קשים.
הוא נוהג לאליאס בכבוד, מאחר שזה הדדי ביניהם. הוא מפחד מאליאס וחושב שהוא מכשף ואפוף
מסתורין. הם מסכימים בהכל פרט לנקודה אחת - אבו נחלה הוא אדם דתי ואילו אליאס הוא אתאיסת.

7. וחיד - פרוש השם הוא "האחד" וזוהי אירוניה, משום מאישתו, מרי, נישאה לו רק מחוסר ברירה. הוא
קרוב משפחה של אום הודא, מתגורר בכפר, פרימטיב, והדבר היחיד שהוא יודע לעשות זה לבנות תריסים.
הוא עשיר מאוד, בן 40 אך עדיין מושפע מאימו. הוא בתול, ומרי היא אהובתו האמיתית, והוא אף מוכן
להילחם באימו כדי שיוכל להינשא למרי. אהבתו למרי היא ממבט ראשון ולכל החיים, והוא מאמין שהיא
נערה תמימה וחסודה מהדור הישן, ממש כמו שהיתה בהצגה, בפעם הראשונה שפגש אותה.
הוא מגלה תעוזה לראשונה בחייו כאשר הוא יוצא נגד אימו ומחזר אחרי מרי חסרת הנדוניה. הוא מבקש
מהודא לכבות את האור כשהוא ישן אצלם מאחר שהוא מיצג את חשכת הבערות. וחיד הוא בעצם
קריקטורה, כי הוא לא מרגיש שמרי עבדה עליו, אך הוא מרוצה כי נולד לו בן (שהוא בטוח שהוא ממנו), ויש
לו אישה יפה ומסורה.


מסרים ורעיונות מרכזיים

הרעיון המרכזי הראשי ברומאן הוא מערכת היחסים בין שני עמים - יהודים מול ערבים. העלילה מתמקדת
בהווה, ובכל הבעיות הנובעות מהמצב. השאלה הנובעת היא האם צריך להיטמע בחברה או להישאר
מבודדים. מוצב הערבי החדש, המודרני, שלומד ממדינות המערב, משתלב בחברה היהודית ובקיא בתרבות
(מרי, הודא), מול הערבים הישנים, המסורתיים, שנוטרים טינה, חיים בנפרד על פי חוקי הדת בלי להתיחס
לחידושים (אום הודא, וחיד, אבו נחלה). מועלית השאלה האם צריך להשתלב בחברה ועד כמה, והתשובה
היא די ברורה - מרי התנהגה כמו ישראלית, נכנסה להריון, ובסוף חיה חיים ערביים מסורתיים, הוא הודא
שהלכה עד סוף והתארסה ליהודי, ומה שקרה היה שהוא מת והיא נשארה לבד, עם ילד שכשיגדל יצטרך
לעמוד בכך שהוא חצי יהודי וחצי ערבי, ובמהלך כל חייו יצטרך להוכיח את עצמו או בתור ערבי נאמן,
שלמרות שאביו יהודי, ואף נהרג במלחמה נגד ערבים, הוא ערבי נאמן, או להיות יהודי, כשהוא מודע לכך
שתמיד יהיה צריך להוכיח את עצמו בתור יהודי למרות שאימו ערביה, ושדודו נהרג מאחר שהיה מחבל.
הרומאן מסתיים במלחמה, שהיא עירוב של הכוחות הטובים והרעים, וזה בעצם מה שקורה - הדמויות
נלחמות על גורלן, זהותן ועתידן, ומתמודדות עם רצונן לשמור על ייחודן ועצמאותן, לעומת רצונן להשתלב
בחברה ולהיות כמו כלום, במיוחד הודא שלא יודעת עם מי להזדהות בזמן המלחמה - עם אחיה הערבים
הנופלים במערכות או עם אהובה היהודי שעלול למות תוך כדי מלחמה באחיה, שנופלים חללים.
רעיון הזהות והבעיות בהגדרתו (כפי שבטאתי אותו בפיסקה הקודמת) הוא הציר המרכזי שסביבו נע
הסיפור. חשוב לציין כי זהו ציר מרכזי ברוב ספריו של המחבר.
רעיון מרכזי נוסף הוא העליה לארץ. אלכס מיצג את העולים (שכיום, לאחר הבחירות ניתן להבין שיש להם
אכן בעיה של השתלבות). מרות שאלכס יהודי, עדיין הוא גר באזור ערבי, והיחס אליו הוא כאל מפגר. הוא
מעלה בעיה שבה הוא אדם מבוגר, שחושב כמו אדם מבוגר. הוא כועס ומדוכא מכך שהוא לא יכול להתבטא
בעיברית בצורה טובה, והוא מדבר כמו ילד קטן, וכך גם מתיחסים אליו. הרעיון המרכזי והמסר הוא שהבעיה
היא לא רק בין היהודים לערבים, אלא שקימת בעיה קשה ורצינית שקשורה לעליה. הישראלים לא מקבלים
את העולים כיהודים, ומתיחסים אליהם כאל שונים.
שירלי שעובדת עם הודא במשרד הנשיאות גרה עם קובי המרוקאי. הוריו לא מקבלים אותו, אבל היא עושה
זאת דווקא. היא חושבת שאלכס מוזר, ואף אומרת זאת. בצורה עדינה וכמעט ולא מורגשת מטיף לנו
המחבר על הפערים בחברה, ועל כך שחייבים לעשות משהו בעניין. הרעיון בא לידי ביטוי בסוף הרומאן-
למרות שאלכס עולה חדש, ולכאורה שונה, גם הוא וגם איל, בנה של עדינה נלחמים במלחמה.


נקודת תצפית

נקודת תצפית : נקראת גם עמדת תצפית, נקודת ראות, זוית ראיה, עמדת המספר או סוג המספר. כלומר
מיהו המספר, דרך עיניו של מי מוצגת העלילה? האם דרך מספר כל יודע, מספר עד, מספר גיבור או דרך
זוית ראיה של כמה דמויות.
מספר גיבור : משמש דמות ביצירה ומוסר את הדברים בגוף ראשון מזוית ההסתכלות הסוביקיבית שלו.

המספרת היא הודא. היא מספרת צמודת תנועה - היא חווה את מה שמתרחש באותו רגע. הסיפור כולו
מתרחש בהווה, ובמהלכו אנו צומדים להודא, למה שעובר עליה, לחויותיה, הזיותיה ומחשבותיה. לעיתים יש
איזכורים של העבר לצורך הסבר פרטים והבנת הדמויות ואופין בצורה טובה יותר (כמו במקרה עם בהיג').
אך בניגוד לבספרים כמו אבא גוריו, אין מעולם איזכורים לעתיד או רמזים מצד המספרת. ההרגשה בקריאת
הרומאן מזכירה את ההרגשה בזמן צפיה בסרט או בהצגה - מה שמתרחש, מתרחש ברגע זה, והכל לא
צפוי ורק ניתן לניחוש, כי זה עדיין לא קרה.
ההיצמדות להווה הסיפורי הופכת את הרומאן ליותר מותח ומושך, מאחר שהוא יותר שצורה של תמונתיות -
SHOWING, יותר מאשר הגדה - TELLING.
הודא המספרת היא אישה אינטילגנטית ומשכילה שכותבת בשפה לירית, דבר שנובע מהתענינותה
ואהבתה שירים. הכל כתוב בבהירות, אך למרות זאת נראה כי סגנון הדיבור הוא מלאכותי, אולי מאחר
ששפת האם של הודא היא ערבית, והיא פשוט ניסתה לסגל לעצמה סיגנון מזויף ומלאכותי.
המספר הוא מספר גיבור, כפי שכבר נאמר, ואין זאת אלה שהמחבר הצליח לגרום לנו לחוש כאילו
המחברת היא באמת הודא - צעירה ערבית בודדהשהוזה, מאוהבת, ובסוף מתאבלת.
נקודת התצפית של ודא מושפעת מנקודת המבט החיובית של סבה על החיים, ובאה בניגוד גמור לנקודת
התצפית שהיינו חושבים שמרי תסתכל בו על העניין - בתור ראליסטית בעלת סיגנון דיבור נוקשה ומציאותי
על החיים.

תיאורים ורקע

הרקע לעלילה הוא התקופה שלפני מלחמת לבנון. הספר עצמו נכתב בשנת 1987, ועוסק בשאלת היחסים
בין יהודים ורבים על רקע מלחמה ופסיפס של דמויות.
רוב העלילה מתרחשת בדירת המשפחה, והיציאות לעולם החיצון הן מעין גיחות שתמיד מתחילות ומסתימות
במרכז - הבית. הרקע לסיפור מובע בזמן הסיפור, כאשר לדוגמא מדברים על האם מזכירים את אחיה,
וכאשר הודא מדבת על עצמה ועל כך שכולם כולל היא חושבים שהיא לעולם לא תינשא היא מזכיר את
בהיג'.
הסיפור משופע בתיאוריםשתורמים למספר תחומים:
1. לאפיון הדמויות. התיאורים התמונתיים הם אלו המאפשרים לנו לחוש שייכים לעלילה באמת. רק
באמצעות התיאורים של הודא ומרי לפני ואחרי אנו יכולים לחוש בשינוי שעבר עליהם במהלך העלילה.
דוגמאות: בתחילת העלילה מתוארת הודא כך: "הייתי נעולה בתוך בישנותי...הייתי טובעת בתוך היצור
הנוהם וכוחי תש לפני המאבק". תיאורים אלה מביעים חולשה וסגירות, לעומת התיאורים המופיעים בסוף
הספר:"לא הבאתי פרחים לאלכס. את הזר שאני נושאת בחובי...". ברור כי הדוברת כאן היא אישה אחרת,
בעלת סיגנון דיבור מעשי, לא חולמני, רצינית ומעשית.
2. התיאורים של הטעם, הריח והרעשים גורמים לנו להרגיש במקום עצמו, כמו התיאורים של השוק, שאם
עוצמים עיניים אפשר לשמוע את הקולות, או התיאור של טקס העיסוי של כתפה/גבה של הודא, שבו אפשר
לדמיין את הסב עומד ומעודד את האם, ולחוש בריח הערק. אך התיאור החודר ביותר הוא של בית קברות:
"הייתי בעיר הלבנה המשגמגת שבמורדות הכרמל. שורות נאות של מעונות קטנים עם פרחים. עיר למופת.
נוף מרהיב של ים כחול, שמים זכים והר ירוק. ואין ריחות רעים ואין שכונות עוני ואין המולה המונית".

יסודות ליריים ודרמטיים
העלילה היא דרמטית ומזכירה יותר הצגה מאשר סיפור (כמו שאמרתי כבר קודם). בסיפור יש אוירה של
איום מתמיד, למרות ההומור הטמון בחלק מן הקטעים. אוירת האיום נוצרת מן הדברים הבאים:
1. ישנם קשיים של