חדשות האתר

פרוייקט הרחבת אתר הסיכומים 2014 יוצא לדרך, ואנחנו צריכים את העזרה שלכם! לחצו כאן לפרטים

שימו לב שתיקנו כמה סיכומים שהיו חתוכים, תודה לגולשים הנאמנים שהעירו לנו על כך.

סקר

  • באיזה מקצוע הייתם רוצים לראות יותר סיכומים
  •  תנ"ך
  •  אנגלית
  •  ספרות
  •  היסטוריה
  • אנא בחר תשובה

רשימת תפוצה

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו!

  • אנא הכנס כתובת EMail תקינה

צורפת בהצלחה לרשימת התפוצה. תודה על שיתוף הפעולה!

חברתי

יחסי ישראל והערבים בא"י ממלחמת העצמאות ועד היום.

מקצוע: היסטוריה, כיתה: י"א, מאת: אורי לוביץ', פורסם: 15/05/2008
הולכים לסרט? allmovies.co.il מרכז במקום אחד את כל ההקרנות בכל בתי הקולנוע!

סיכום בהסיטוריה על התפתחות היחס בין ישראל והערבים בא"י ממלחמת העצמאות ועד היום.

התפתחות היחס בין ישראל והערבים בא"י ממלחמת העצמאות ועד היום

המדינה הערבית:
המדינה הערבית שהייתה אמורה לקום ממערב לירדן, על-פי תוכנית החלוקה, לא קמה. חלק משטחה עבר
לשליטת ישראל, חלקה המזרחי ("הגדה המערבית") עבר לשליטת ירדן וחלקה המערבי (רצועת עזה) עבר לשליטת מצרים.
הפליטים הערבים:
על פי הערכות, שכנו בשטח המנדט ערב הקמת מדינת ישראל כ-1,300,000 ערבים. 400 אלף מהם נשארו בשטחים שנתפסו ע"י צבא ירדן
("הגדה המערבית") וסופחו לממלכת ירדן בתום המלחמה.
150 אלף נותרו ברצועת עזה שנתפסה בידי צבא מצרים. בתחומי מדינת ישראל נותרו 150 אלף ערבים.
ההערכות לגבי מספרם של הפליטים שמצאו מקלט בירדן, בסוריה ובלבנון נעות בין 600 אלף ל-750 אלף,
אם כי יש גם טענות אחרות. הפליטים שנשארו ב"גדה המערבית" או נמלטו לירדן, זכו לאזרחות ירדנית בתום המלחמה.
יתר הפליטים נותרו חסרי אזרחות,
כיוון שהמנדט הבריטי כבר לא התקיים, והמדינות שאליהן נמלטו סירבו להעניק להם אזרחות.
במקומות פיזורם השתכנו הפליטים במחנות צפופים, במבנים מאולתרים ורעועים,
עם מערכות ביוב ומים לקויות וחיו מאז חיי עוני וחרפה.
כל זאת כתוצאה מרצונם של שליטי ערב להנציח את בעיית הפליטים כנשק מדיני נגד מדינת ישראל.
החלטה 194:
לקראת סיום המלחמה העבירה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 194 הקוראת להקמת ועדת פיוס שבה שני הצדדים יגיעו להסכמה
ביניהם על כל הנושאים השנויים במחלוקת. החלטה זו הייתה אנטי-ישראלית ברוחה שכן היא התעלמה ממעשי האיבה הערביים
והשתמעה ממנה דרישה לתת לפלסטינים את זכות השיבה. מתוקף החלטה זו גם הוקם אונר"א - ארגון שתפקידו לסייע
לפליטים הפלסטינים אך בפועל רק הנציח את היותם פליטים ואת עוניים.


היסטוריה

קהילת הערבים אזרחי ישראל נוצרה, כפי שמרמז כינוים בערבית, במהלך מלחמת העצמאות, בין השנים 1948 ו-1949. ערב הקמת
מדינת ישראל בשנת 1948 הייתה ארץ ישראל נתונה לשלטון המנדט הבריטי, כששני שלישים מאוכלוסייתה ערבים ושליש יהודים.
החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) הורתה על סיום המנדט הבריטי, והקמת שתי מדינות עצמאיות -
ערבית-פלסטינית ויהודית. ההנהגה הערבית בארץ דחתה את ההחלטה מכול וכול, מה שהוביל למלחמת אזרחים בין התושבים
הערבים לתושבים היהודים בארץ (ראו הרחבה בערך ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות).
במהלך הקרבות נמלטו או גורשו ערבים רבים מבתיהם ברחבי הארץ, והחלו לנסוע לכיוון מדינות ערב השכנות, מתוך תקווה
לזכות בהן בהגנה. המלחמה הסלימה ב-15 במאי 1948, יום סיום המנדט הבריטי, שעות ספורות לאחר הכרזת מדינת ישראל, עם
פלישת צבאות מדינות ערב השכנות אל שטח המנדט לשעבר. בשלב זה התרכזו מרבית הפליטים במחנות סביב הערים הגדולות
במה שעתיד להיות הגדה המערבית ורצועת עזה. פליטים רבים נמלטו לירדן, למצרים לסוריה וללבנון ושהו שם, תוך תקווה לשוב
לבתיהם עם הכרעתה של מדינת ישראל בידי צבאות ערב.
בשנת 1949 הסתיימה המלחמה בחתימה על הסכמי רודוס, ונקבעו קווי שביתת הנשק (הקו הירוק). בתחומי מדינת ישראל נותרו
תושבים ערבים מעטים ואליהם צורפו במסגרת חילופי השטחים גם תושבי ואדי ערה (נחל עירון). חלק מהפליטים הספיקו לחזור
לבתיהם שבתוך תחומי הקו הירוק בטרם נסגרו הגבולות לחלוטין, אולם רובם המכריע של הפליטים נותרו במחנות שאליהם
נמלטו, ולא הורשו לחזור.
התושבים הערבים שנמצאו בתחומי המדינה, או שהצליחו לחזור לתחומה, היו זכאים לאזרחות ישראלית, וחלקם אף הצביעו
בבחירות לכנסת הראשונה שנערכו בינואר 1949. בכנסת הראשונה כיהנו שלושה חברי כנסת ערביים: אמין סלים ג'רג'ורה וסיף-
א-דין א-זועבי ,שניהם נציגי "הרשימה הדמוקרטית של נצרת" (מפלגה שהוקמה על-ידי מפא"י), ותאופיק טובי מחיפה, שייצג את
"המפלגה הקומוניסטית הישראלית" (מק"י).
אף על-פי-כן, יחסן של שלטונות המדינה לאזרחים הערביים היה חשדני, ועל ריכוזי האוכלוסייה הערביים הוטל ממשל צבאי (על-
פי תקנות מנדטוריות לשעת חירום משנת 1945) ומגבלות רבות. במהלך תקופה זו התרחש ב־1956 גם טבח כפר קאסם. מצב זה
נמשך (למרות ניסיון שנכשל לבטלו בסוף 1963) עד שנת 1966, שבה ביטל ראש הממשלה דאז, לוי אשכול את הממשל הצבאי.
עם ביטול הממשל הצבאי בתוך תחומי הקו הירוק, ופתיחת הקו הירוק אחרי מלחמת ששת הימים, שיצרה קשר מחודש בין ערביי
ישראל לבין הפלסטינים האחרים, החלה התאוששות הדרגתית של הקהילה. התאוששות זו התבטאה בעיקר בפיתוח הקהילה
הפנימית אולם היו לה גם השפעות חיצוניות.
ב־1976 התרחש יום האדמה שהיווה התנגשות אלימה ראשונה בין ערביי ישראל לבין רשויות המדינה. הרקע להתנגשות היה
הפקעת קרקעות של אזרחים ערבים באזור הגליל. ב־1982 הוקמה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל שמהווה כיום את
הנהגת הציבור הערבי. בבחירות 1984 הצביעו רוב הערבים בפעם הראשונה למפלגות לא ציוניות, רוב זה שהיה זעיר בהתחלה
(51%) גדל במהירות בשנים שלאחר מכן. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 הביעו רוב ערביי ישראל את תמיכתם
בהקמת מדינה פלסטינית ב"שטחים" ואף קיימו הפגנות תמיכה (ברובן המוחלט לא אלימות) בה, אולם בסקרי דעת קהל שנערכו,
הביעו רובם את רצונם לשמור על מעמדם כאזרחי ישראל. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו, החל משנת 1993, תמכה בהם ההנהגה
הפוליטית של ערביי ישראל. אף שלא היו שותפות בקואליציה, נהנו המפלגות הערביות בכנסת ה-13 מהסכם מיוחד לשיתוף פעולה
עם ממשלתו של יצחק רבין.
במהלך תקופה זו, למרות שיפור מסוים במעמדם, עדיין הורגש קיפוח של ערביי ישראל בעיקר בתחום הקצאת כספי ציבור
לתחזוקת היישובים הערביים, למערכת החינוך הממלכתית הערבית, ולפרויקטים במגזר הערבי. בעיית הכפרים הבלתי מוכרים
הוסיפה להעיק על הציבור הערבי, על אף ההכרה שזכו לה כמה מהכפרים האלה. התגברות המתח והאלימות בין ישראל
לפלסטינים לקראת סוף שנות ה-90, נתנה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל וביחסם עם הציבור היהודי, אירועים אלימים
שבעבר היו נדירים ביותר, הלכו ותכפו. עם פרוץ אינתיפאדת אל אקצה הגיע מצב זה לכדי פיצוץ באירועי אוקטובר 2000. אירועים
אלימים אלה הביאו לנזקים קשים הן לכלכלתם של ערביי ישראל והן ליחסים בינם לבין היהודים. אולם מבחינה פוליטית זכתה
הנהגת ערביי ישראל להישג חסר תקדים מבחינתה - הקמת ועדת חקירה ממלכתית (ועדת אור) שחקרה את האירועים ואת מצב
המגזר הערבי בכלל. הנתק בין המגזר היהודי למגזר הערבי בישראל לאחר אירועי אוקטובר 2000 הגיע לממדים חסרי תקדים,
אולם הקשרים הכלכליים והאזרחיים מתחדשים בהדרגה.


יום האדמה

יום האדמה – הוא יום שמצוין בישראל ב-30 במרץ כמחאה כנגד קיפוח אזרחי ישראל הערבים, בייחוד בתחום הקרקעות.
יום האדמה הראשון נערך ב-30 במרץ 1976 במחאה על החלטת הממשלה להפקיע 20,000 דונם באזור סחנין למטרה של "ייהוד
הגליל". מנהיגי רק"ח וראשי המועצות מטעמה קראו ליום של שביתה כללית והפגנות מחאה ב-30 במרץ.
ההפגנות נערכו בעיקר בכפרים סח'נין, עראבה ודיר-חנא. ההפגנות שהיו שקטות בתחילה נהפכו אלימות במהירות וכללו חסימת
כבישים, זרקו אבנים ובקבוקי מולטוב. משטרת ישראל לא הצליחה להתמודד עם ההפגנות והיא פנתה לעזרת צה"ל. בהפגנות
נהרגו על ידי צה"ל ארבעה מהמפגינים ועוד שניים נהרגו ע"י המשטרה, שלושה מההרוגים היו בסח'נין. ההפגנות התפשטו לכל
הארץ ואף לשטחים אולם דעכו עד מהרה.
בימינו נוספו למחאה גם נושאי הכפרים הבלתי מוכרים.
הקשר סוציולוגי
יש טוענים שאירועי יום האדמה, לא נגעו רק להפקעת האדמה בגליל, אלא נגעו לתהליך הדרת ערביי-ישראל מהחברה הישראלית.
ערביי ישראל, באותה תקופה הרגישו בשוליים החברתיים ו"אירועי יום האדמה" היו סוג של אמירה כללית, אף על פי שהגורם
המיידי היה ההפקעה.
רוצים לקבל את הסיכומים לבגרות ישר לפייסבוק שלכם? עשו לנו לייק: