חדשות האתר

פרוייקט הרחבת אתר הסיכומים 2014 יוצא לדרך, ואנחנו צריכים את העזרה שלכם! לחצו כאן לפרטים

שימו לב שתיקנו כמה סיכומים שהיו חתוכים, תודה לגולשים הנאמנים שהעירו לנו על כך.

סקר

  • באיזה מקצוע הייתם רוצים לראות יותר סיכומים
  •  תנ"ך
  •  אנגלית
  •  ספרות
  •  היסטוריה
  • אנא בחר תשובה

רשימת תפוצה

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו!

  • אנא הכנס כתובת EMail תקינה

צורפת בהצלחה לרשימת התפוצה. תודה על שיתוף הפעולה!

חברתי

"מדירה לדירה"

מקצוע: ספרות, כיתה: י"ב, מאת: דנה כהן, פורסם: 15/05/2008
הולכים לסרט? allmovies.co.il מרכז במקום אחד את כל ההקרנות בכל בתי הקולנוע!

עיון בסוגיות נבחרות בסיפור "מדירה לדירה" לעגנון-תמצית העלילה ניתוח היצירה וכו'

עיון בסוגיות נבחרות בסיפור "מדירה לדירה" לעגנון
תשס"ד
רקע ליצירה
הסיפור פורסם לראשונה בעיתון הארץ ב - 8.12.39 ביחד עם סיפורים נוספים מספר המעשים. אם
ננסה למקם את הסיפור בביוגרפיה של עגנון, הרי שהתקופה המתאימה ביותר הנה 1924 - 1925. ב-
1924 נשרף בית משפחת עגנון בבאד הומבורג שבגרמניה, הוא מוצא לאשתו ולשני ילדיו מגורים
חלופיים בקניגסברג, ועולה בגפו לישראל. כאן הוא גר בתחילה בירושלים, שוהה בתל אביב, מתפעל
מחדשנותה, ("אמריקא"), מרבה לרחוץ בים, עורך סיור בכפרים ובקבוצות ומתפעל מהם מאוד.
ניתן להצביע על קווי דמיון בין הביוגרפיה של עגנון באותה תקופה לזו של דמות המספר ביצירה.
הגוף הראשון, שבו כתובים שני הסיפורים, מבליט את חלקו של ה"אני המספר", שכוחו עמו
להתייצב בצד הדמויות הארכיטיפליות, או אף להבליע אותן בתוכו. את המדבר בעדו ניתן לזהות
בשתי היצירות כמתקרב לאני הביוגרפי של המחבר. אצל עגנון העדויות ברורות. חוזרים כאן
מוטיבים השאובים ממקורות חייו. המחלה המתמשכת, אימת הרעש, האינסומניה, מתייצבות בלבו
של סיפור המעשה. גם ההתרועעות עם הזקן, על כל הבעייתי שבה, שייכת לעידן של חמדת… גם
הסיפור, שבו אנו דנים, , מספר על עקירה. הדגש הוא על מעבר ממקום למקום. השהות ליד הילד
היא בהכרח ארעית. הדירה בתל אביב היא זמנית. עגנון מגולל לנגד עינינו אחת מתחנות הדרך
במסעותיו.
הסיפור הוידויי נכתב מתוך מבט לאחור. "איני יודע אם אותו בית קיים. ואם הוא קיים אם לא
עשאוהו לשכות וחנויות וסוכות גזוז כדרך רוב הבתים שבתל אביב. באותם הימים אותו בית מיוחד
בבתים היה" (עמ' 179). יש להניח כי דור שלם מפריד בין הזמן שבו מתרחשת העלילה, לבין הזמן
שבו נכתב הסיפור. (ברזל, 1973, 172).
לכאורה, קשה להבין מדוע הוא מתאר את עצמו ביצירה כאדם חסר משפחה, אבל גם
במציאות הוא נוהג כך, ומנסה בתירוצים מתירוצים שונים לדחות את הצטרפותם של אשתו וילדיו
אליו. הוא משווה את חייו לאלו של הקדושים או הממציאים הגדולים, אין לו צורך באיש או
באישה, והוא "מתגעגע" רק אל אשתו וילדיו. כאשר הוא נכנע ללחצים להביאם ארצה, הוא מתכנן
בתחילה לשכנם בנפרד ממנו על מנת שיוכל להתרכז בעבודתו (ע"פ לאור, 1998, 176-191).

תמצית העלילה
עלילת הסיפור הנה קצרה ופשוטה לכאורה: המספר גר בירושלים. הוא חולה תקופה ממושכת,
הרופא רושם לו תרופות שונות ללא הועיל. דווקא כשמגיע האביב, ו"העולם התחיל מתרפא והולך,
איברי רפו עלי ונעשו קלים ונינוחים", שולח אותו הרופא "להתרפא" בתל אביב. הוא שוכר בה חדר
לוהט, מזוהם ורועש אצל משפחה העסוקה מכדי לטפל בבנה. פעוט זה החולה בעיניו, ושוהה כל
היום על אסקופת הבית, מתאהב במספר, שאינו מחזיר לו אהבה, אבל מרים אותו בידיו מתוך
רחמים ותחושת חובה. הרעש והלכלוך מונעים שינה ומנוחה מהמספר, ידידה מוצאת לו חדר בבית
שקט קריר, ונקי. הנמצא על גבעה מוריקה מחוץ לעיר. החדר מוצא חן בעיני המספר, הוא מתחייב
לשכור אותו, נפרד מבעלי חדרו הישן, ויוצא לסייר בארץ. הוא מבקר בכפרים ובקבוצות, ומתפעל
מהטוהר, החריצות, הבריאות והניקיון המאפיינים אותם. לאחר שמונה ימים הוא חוזר לתל אביב,
ומגיע אל חדרו החדש בציפייה לישון בו היטב לאחר מסעו המפרך. בעל הבית מקבלו בסבר פנים
יפות, אבל: "נפל לבי פתאום והבטתי אל אסקופת הבית. נקיה וצחה עמדה האסקופה וצללי פרחים
השתעשעו עליה, אבל אותו תינוק לא ישב שם ולא קפץ עלי ולא נתלה בי ולא פשט את ידיו כנגדי.
דמומים נעו צללי הפרחים על האסקופה וכל תינוק לא היה שם." (מדירה לדירה, 179).
המספר חוזר אל האכסניה הראשונה, הפעוט מטונף וחולה יותר מתמיד, המספר מרימו ומחבקו
פעמיים, נכנס לחדרו שבו "מרוב אבק לא רואים את האשפה", פושט את בגדיו ומשתטח על מיטתו.
הרעש מבחוץ שתמיד הפריע לו, מתבטל על ידי קולו של התינוק, והמספר עושה אוזנו כאפרכסת על
מנת שישמע עוד.

ניתוח היצירה
לפנינו סיפור "משונה". אדם האוהב קרירות, שקט, ניקיון, מנוחה ושינה, גר בחדר חם,
רועש וגדוש הפרעות. הוא מוצא בעזרת ידידה מקום מגורים המעניק לו את משאת נפשו, אבל ברגע
האחרון מתחרט, נוטש אותו, וחוזר לחדר, ממנו ברח, ובניגוד לכל היגיון, מוצא שם מנוחה.
הפרדוכס מזכיר לנו את דבריו של רבי נחמן מברסלב המופיעים גם בשירה של נעמי שמר: "אין
דבר שלם יותר מלב שבור." דווקא בדבר הפגום מצויים התיקון והגאולה.
עגנון מרבה לעסוק בנושא זה בסיפורו "המטפחת". שם הוא מתאר קבצן מזוהם ודוחה, שפצעיו
עטופים בסמרטוטים, המזכיר לילד את הסיפור המסורתי על המשיח המופיע במסווה דמות מעין זו
בשערה של רומא.
אם כן, הגאולה הלאומית והאישית תבוא דווקא מהוויית הלכלוך והמחלה.
המספר עורך מסע חיצוני ופנימי. הוא עוזב את ירושלים, הישוב הישן, ומגיע לתל אביב הצעירה
והתוססת. אין הוא מוצא נחת בלכלוך, ברעש, בחום הלוהט ובסביבת התינוק החולה והמזוהם.
אבל התינוק מסמל גם חיים חדשים, וכך גם הסביבה ההומה. המספר מחפש קרירות, שקט, ניקיון,
שלווה, שינה. "בינינו לבין עצמנו, זה שנים הרבה רואה אני את תכלית האדם בשינה, וכל מי
שבקיא בשינה ויודע לישון חשוב בעיני כאילו יודע על שום מה אדם נברא ועל שום מה אדם חי."
(מדירה לדירה, 179). זוהי אולי משאת נפש מפתה לעיתים, אבל היא מסמלת גם קיפאון, סטריליות,
עקרות, מוות. חצר הבית על הגבעה המוריקה, השקטה והקרירה מזכירה יותר מגן עדן, בית
קברות. צללי הפרחים נעים דמומים על האסקופה. אין בה ילדים, בתו של בעל הבית עזבה לקבוצה,
והיצורים החיים היחידים המצויים בה, פרט לבעלים הזקנים, הנם הדגים שבברכה.
ממש ברגע האחרון בחר המספר בחיים ולא במוות. החיים אינם טלית שכולה תכלת, או גן של
שושנים, אין בהם תמיד מנוחה, שינה, קרירות, שקט וניקיון שאר שאיפות לב, אבל הם בכל זאת
חיים. כך ניצל המספר מגורלו המר של רפאל מהסיפור "אגדת הסופר" שגרם לאובדן עצמו בניסיונו
הבלתי אפשרי להגיע לטוהרה מושלמת על מנת להיות ראוי למלא את תפקידו. גם שם טוהרת היתר
מסמלת וגורמת סטריליות, עקרות ומוות. מעניין לציין, שמוטיב השינה מופיע גם בנובלה "שבועת
אמונים". שם שושנה המאוכזבת מהפסיביות של יעקוב, חולה במחלת השינה. גם היא כמו המספר
ב"מדירה לדירה", נחלצת משנתה ברגע האחרון, וזוכה ביעקוב.

מוטיב המחלה ומשמעויותיו
המספר חולה ממושכות בביתו בירושלים. (מעניין לציין שהשם "ירושלים" אינו מוזכר
בסיפור). משבא האביב והוא נרפא ממחלתו, שולח אותו הרופא המשונה והמבולבל "להתרפא"
בתל אביב. שם פוגש המספר בבנם התינוק של בעלי הבית, "שכל מיני מחושים נתלכדו בו בגופו
החלוש". פעוט מזוהם וחולה בעיניו, שחש אהבה דווקא כלפי המספר המנוכר. המספר אינו מחזיר
לו אהבה, אך מכורח החובה, מרים אותו ומחבקו. הפעוט רואה את בבואתו בעיני המספר, נועץ בהן
את ידיו, ומדביק אותו במחלת העיניים שלו. חבריו של המספר מדברים עמו כמו שמדברים עם
החולה, מזכירים לו שבא להתרפא, ומשפיעים עליו להחליף את מקום מגוריו. המספר יוצא לסייר
בארץ, ורואה שבניהם ובנותיהם של יושבי הכפרים "בריאים ונקיים. ידיהם לא מלוכלכות ועיניהם
לא לקויות." משחוזר המספר מהסיור ומהחדר היפה שלא שכר, אל החדר הישן, הוא רואה את
התינוק "מלוכלך בפצעים. ריסי עיניו מעורים זה בזה ומין לפלוף ירקרק חיפה עליהם… קל
מאפרוח היה, וחמימות יתרה יצאה מגופו. נראה הדבר שהקדחת הקדיחתו." (מדירה לדירה, 180).
ד"ר נילי לוי טוענת, שמחלתו של המספר הנה הבדידות. היא מוצאת סימביוזה בין התינוק
החולה והזנוח לבין המספר חולה הבדידות. החלמתם וגאולתם של המספר והתינוק נמצאת להם
כשהמספר נעשה מודע לצורך האמיתי שלו, הצורך בקשר אנושי…. תנאי לגאולה הוא אם כן,
היכולת להתבונן בייסוריו של הזולת. (וגם, ובעיקר להעניק לו חום ואהבה, ע.א.) המספר ב"מדירה
לדירה" נגאל ממצוקתו רק כשהוא מבין שהצורך האמיתי שלו אינו לשקוע בתרדמה של גן עדן…
אלא ליצור קשר אנושי עם הזולת, רק כשהוא מתלכד עם התינוק (שהוא "האלטר אגו" שלו),
בעשותו את אוזנו כאפרכסת… הוא נגאל ממצוקתו. כל הקולות של החיים השוקקים, שקודם לכן
הטרידוהו כל כך, "נתרופפו והלכו, חוץ מבת קולו של תינוק שהייתה מחליקה על אוזני". השימוש
בביטוי "בת קול" מגביה את התיאור לספירה של גאולה. (לוי, 1989, 92).

מוטיב האסקופה ביצירה ומשמעותו
עגנון משתמש במילה זו פעמים רבות בסיפור, ואינו ממירה אפילו פעם אחת במילה נרדפת… אם
נעיין במקורות, ניווכח, שהשימוש במילה אסקופה דווקא מבטא את הפרובלמטיקה המרכזית של
הסיפור. המילה אסקופה נמצאת רק במסכת שבת ובמסכת ערובין, ותמיד היא מופיעה בהקשר
בעיית הגבול שבין רשות היחיד ורשות הרבים. במסכת שבת… אנו שומעים: "אסקופה משמשת ב'
רשויות" (רשות היחיד ורשות הרבים). גם בשבת… נזכרת 'אסקופה' בהקשר לשאלת הגבול בין
רשות היחיד ורשות הרבים… המספר בסיפורנו מתחבט בין הרצון להשתקע בתרדמה ברשות
היחיד שלו, ובין המשיכה לצאת לרשות הרבים, ליצור קשר עם הזולת, לקיים מגע עם החיים
השוקקים… מצב התלבטות המתואר בתחילת הסיפור באמצעות פרויקציה: "חלצתי נעל אחת, לא
הייתי יכול לחלוץ שניה. פעמים היו גלי הים יוצאים לקראתי, אם להזמינני להתרחץ או אם
להבריחני" (מדירה לדירה 171), מסתיים בהכרעתו של 'האני' ליצור קשר עם החיים, עם הזולת,
ועל ידי כך עם 'האני' האחר שלו, עם המודעות של עצמו. הדילמה נפתרת בהחלטתו לצאת מקליפתו,
מרשות היחיד שלו אל הזולת. הכרעה זו היא ראשית החלמתו-גאולתו. (לוי, 1989, 93).
כאשר המספר מחליט לעשות סוף סוף מעשה ולעבור אל הבית על הגבעה, הוא מגיע לשם, אבל לבו
נופל כאשר הוא רואה את המראה הבא: "נקיה וצחה עמדה האסקופה וצללי פרחים השתעשעו
עליה, אבל אותו תינוק לא ישב שם ולא קפץ עלי ולא נתלה בי ולא פשט את ידיו כנגדי, דמומים נעו
צללי הפרחים על האסקופה וכל תינוק לא היה שם". (מדירה לדירה, 180). האסקופה בבית על
הגבעה אינה מפרידה בין רשות היחיד לרשות הרבים. רשות היחיד שלטת משני עבריה. לכן עוזב
אותה המספר לטובת: "על אסקופת הבית שכב התינוק מלוכלך בפצעים. ריסי עיניו מעורים זה
בזה ומין לפלוף ירקרק חיפה עליהם. תמה אני אם ניתן לעיניים אלו לראות כלום. אבל הוא ראני.
ומשראני פשט את אצבעותיו הקלושות וקרא דויט דויט… ".(שם). בהמשך נוכח המחבר לדעת
שהתינוק אכן אינו מסוגל לראות. (נסתתמו עיניו מחמת בכיה ולא ראה בבואה שלו". (שם). אבל לבו
של התינוק חש בבוא המספר. זהו הרגע, בו עובר המספר את האסקופה המטפורית בין רשות היחיד
הסטרילית והמשתוקקת לשינה, למוות, אל רשות הרבים, אל העולם, אל החיים על היופי ואל
הכיעור שבהם.

התשתית המקראית ביצירה
דרך נוספת לבטא את גאולת המספר הנה באמצעות שימוש ברמיזה מקראית: בספר מלכים
א' פרק י"ז' פסוק 18 מתוארת הצלת אליהו הנביא את חיי בן בעלת הבית שלו באמצעות קרבה
גופנית ותפילה לאלוהים: "ויתמודד על הילד שלוש פעמים ויקרא אל אדוני ויאמר ה' אלוהי תשב נא
נפש הילד הזה אל קרבו".
גם אלישע מחייה את בן בעלת הבית שלו באמצעות תפילה לאלוהים ומגע גופני קרוב:
ויתפלל אל ה', ויעל וישכב על הילד וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו ויגהר עליו ויחם
בשר הילד. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה ויעל ויגהר עליו ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח
הנער את עיניו. (מלכים ב' פרק ד, ל"ד –ל"ח.)
אם נשווה את הסיפור למקורות המקראיים, נבחין בדמיון מסוים: בשלושת המקרים
מתואר קשר בין אדם מבוגר לבין ילד חולה. מוטיב הנגיעה בעיניים מופיע גם בסיפור אלישע וגם
אצל עגנון, אבל השונה רב מהדומה: הנביאים מצילים את בני בעלות ביתם באמצעות תפילה לה'
ומגע גופני קרוב המזכיר הנשמה מלאכותית. אלוהים אינו מוזכר ביצירה כגואל אפשרי (אולי בגלל
שעגנון התרחק בתקופה זו מהמסורת הדתית של בית אבא, ועדיין לא החל בתהליך השיבה
המחודשת אל הדת, שהחל עם הצטרפות משפחתו אליו.) המספר אומנם מרים את הילד ומחבקו,
אבל אינו גואל אותו. הילד חולה בסיום הסיפור הרבה יותר מאשר בתחילתו: הוא אינו רואה, חומו
גבוה ומשקלו ירוד. בניגוד למקורות המקראיים, לא המספר גואל את הילד, אלא הילד גואל את
המספר מחיים לא חיים.

צורות מגורים שונות ביצירה ומשמעויותיהן
אנו פוגשים ביצירה צורות שונות של מגורים:
א. חדרו של המספר בירושלים, מקום מחלתו, מעניין שמקום מגורים זה מוזכר אך אינו מתואר.
ב. הקן: "זוג ציפורים בא מן השמיים ובפיהן עלים וקשים, ניתרו מחלוני לאילן ומאילן לחלוני,
צייצו ועשו להן בית".
ג. החדר בתל אביב: צר, נמוך, חם, מזוהם, חלונותיו פונים לרחוב, רועש, התינוק החולה והנטפל
וחוסר היכולת לישון. אם המספר עבר אליו מירושלים על מנת להתרפא ממחלה אמיתית, הרי שזו
הייתה בחירה מאוד לא מוצלחת. אם נקבל את פירושה של ד"ר נילי לוי את המחלה כבדידות, הרי
שהמעבר אכן סייע למספר בהחלמתו ממנה.
ד. גרועים אף מחדרו של המספר- המרתפים. בעל הבית הזקן מספר שבסיוריו הליליים בתל אביב
שמע קול מיוגע שנדמה לו יוצא מתוך האדמה, קול של צער וארירה. לפי האור היוצא בין נעליו,
הוא מסיק שיש שם מרתף שבני אדם גרים שם. תיאור החיים במרתפים יוצר אסוציאציה של
גיהינום. הוא מתפלא שבעיר שנבנתה על ידי גדולי ישראל בארץ ישראל כדי לתת לישראל חן
וחשיבות, בני אדם גרים במרתף, והוא מסלק רגליו מהמקום כדי שלא לגזול מהם את האוויר.
(מדירה לדירה 176). כאשר המספר מתלבט לגבי המעבר מדירה לדירה הוא אומר לעצמו: "יש בני
אדם כגון שוכני מרתפים שהיו שמחים בחדר כשלי ולא היה כדאי לבקש לי דירה אחרת. (שם 178).
(מבוסס על רעיון של מרת ענת עימנואל מתיכון שזר בת ים).
ה. הבית על הגבעה: בין כרמים ופרדסים מבצבצת גבעה מוקפת מארבע רוחותיה באילנות נאים.
ועל הגבעה עומד לו בית קטן. עולים לשם במדרגות שמגדלות דשאים. וגדר של עצי פרי מקיפה את
הבית שמצלים עליו ועל הדשאים. נכנסים לחצר שברכה של מים עשויה שם, ובהם מיני דגים
קטנים… חדר מרובע ונאה… מנוחה מתוקה… מנוחת שלום ושלוה… המנוחה…השינה
המתוקה שמוכנת לי שם. (שם 177). הבית מתואר כשילוב של גן עדן עם בית קברות להבדיל, שקט,
נקי קריר ונעים. מוטיב המנוחה, השלווה והשינה חוזר רבות בתיאורו.
ו. החיים בכפר: "מקום שהצמיח שמיר ושית היה כגן אלוהים. וכארץ כן יושביה, ששים בעבודתם
ושמחים בבניין ארצם ובניהם ובנותיהם בריאים ונקיים, ידיהם לא מלוכלכות, ועיניהם לא לקויות.
תענוג לאדם ליטול תינוק על זרועותיו. אינו נועץ אצבעותיו בעיניך." (שם 178).
בין סוגי מגורים אלו מתלבט המספר. הוא מתקשה להחליט בין החדר הראשון לשני, ומנחם
עצמו בכך שקיימת צורת מגורים נחותה יותר משלו, זו של שוכני המרתפים. לגבי הקבוצה, בה פגש
את בתו של בעל הבית על הגבעה, הוא כותב: "אילו לא עברו עלי רוב שנותיי ואילו לא שכרתי לי
דירה אצל הוריה של ריבה אפשר שהייתי משתייר באותה קבוצה." (שם 179).
לבטים אלו מלמדים אותנו רבות על חוסר היכולת של המספר להחליט על שינוי בחייו, האופייני כל
כך לגיבורי ספר המעשים: "רואה אדם שייסורים באים עליו מפשפש במעשיו. אם הוא ענוותן וצנוע
תולה קלקלתו בעצמו, אינו ענוותן ואינו צנוע תולה באחרים. אם בעל מעשים הוא משתדל להסיר
צרתו על ידי מעשה ואם בעל מחשבות הוא ממתין עד שתכלה צרתו מעליה. ופעמים שהיא הולכת או
שצרה אחרת באה ומשכיחה את הראשונה. אני שלא הגעתי למעלת צנועים ולא לזריזותם של אנשי
מעשה יושב הייתי ומהרהר למה עושים אסקופה לבתים. אלמלא היא לא היה התינוק רובץ שם ואני
איני נתקל בו." (שם 174).
מעניין לציין שהנשים בסיפור הנן מעשיות יותר מהגבר העגנוני הפסיבי: על חבריו המנסים
לשכנעו לעבור דירה, אומר המספר: "הדיבור קל מן העשייה". לעומתם הוא מציג את האישה
הפועלת ועושה: "הייתה אישה אחת שלא נתפלפלה עמי, אלא טרחה ומצאה לי חדר נאה במקום נאה
ובאוויר נאה ולא הניחה ממני עד שהלכתי עמה לראותו. (שם 174). גם בתם של בעלי הבית על
הגבעה עושה מעשה, ועוברת לקבוצה.
יש בסיפור גם התלבטות בין חיים מבודדים בחיקו האידילי של הטבע, נוסח רוסו, לבין חיים בעיר
הומיה בקרב בני אדם. החיים בקן נוסח הציפורים יאים לבעלי כנף, אך אינם אמורים לספק את
האדם, שהוא יצור חברותי מטבעו. לכן נמנע המספר מלשכור את החדר בבית על הגבעה. גם
בשילוב בין חיים בחיק הטבע עם חברה אנושית פעילה בכפר או בקבוצה אין המספר יכול לבחור כי
לדבריו, עברו עליו מירב שנותיו והוא שכר דירה בבית על הגבעה. למרבה האירוניה, עובדה אחרונה
זו אינה מונעת ממנו להפר את התחייבותו זו, ולחזור לחדרו הישן.

סיכום ומסקנות
כפי שכתבתי בתחילת ניתוח היצירה , לפנינו סיפור "משונה": המספר חולה בביתו בחורף
הירושלמי. הרופא מנסה לרפאו בסממנים שונים ללא הצלחה. דווקא משבא האביב ומביא להחלמת
המספר, שולח אותו הרופא להתרפא בתל אביב. המספר האוהב קרירות, שקט, ניקיון, מנוחה
ושינה, מוצא בתל אביב חדר המתאפיין בחום, רעש, לכלוך והפרעות מטרידות. בהיותו פסיבי, הוא
אינו נוקט צעד כלשהו לעבור למגורים יותר נוחים. ידידה בעלת יוזמה מוליכה אותו אל בית על
הגבעה מחוץ לעיר, בו הוא מוצא את המנוחה, אליה התאווה. בהיותו פסיבי כאמור, הוא דוחה את
המעבר מסיבות שונות, יוצא לסיור בארץ, ובשובו, מגיע אל הבית על הגבעה, אבל השקט והמנוחה
מרתיעים אותו פתאום. להפתעתנו (ולהפתעתו), והוא חוזר אל החדר המזוהם, החם והרועש בתל
אביב, ודווקא שם הוא מוצא את המנוחה והנחלה.
העלילה המופרכת רומזת על האפשרות של סיפור אלגורי: האנשה והגשמה של מושגים מופשטים,
תיאור נרחב שיש בו עניין לעצמו, אך הוא יוצא מפשוטו וכוונתו האמיתית לעניין אחר.
(אוכמני, 1976, 43).
המסע החיצוני אפשרי אולי, למרות היותו מנוגד לחוקי ההיגיון. לדעתי, המסע הפנימי שעושה
המחבר, הוא הוא העלילה האמיתית של הסיפור. המספר עושה עלינו רושם של דמות פסיבית,
מופנמת וסטאטית, הוא אינו נוקט עמדה פעילה ועצמאית בנושא כלשהו, נגרר אחר פקודת הרופא,
מגיע אל הים, אך אינו נכנס אליו, אינו מחליף את מקום מגוריו המטריד, נענה לדרישת אהבה של
תינוק, אותו אינו אוהב לדבריו, ועיקר העיקרים, תשוקתו העיקרית הנה השינה. אין אנו יודעים אם
הוא עובד ובמה, האם יש לו משפחה או קשרים רומנטיים. מחצית שנותיו חלפה. בסיורו בארץ הוא
מסייר בקבוצות ובקיבוצים, מתפעל מהחיים שם, אך נמנע מליטול בהם חלק בתירוצים מתירוצים
שונים. בסיום סיורו, הוא חוזר לתל אביב, ופניו מועדות אל הבית על הגבעה לישון בו. אילו הגשים
את חלומו זה, היה גורלו נחרץ למוות בעודו בחייו, אבל ברגע האחרון הוא מבחין באווירת בית
הקברות שם, באסקופה הצחה הריקה מתינוק, ומתעשת. הוא חוזר אל החדר המטונף והרועש בתל
אביב. דווקא התינוק החולה, המזוהם והמוזנח, שעד עתה הווה עבורו מטרד, מסייע לו לצאת
ממופנמותו ולבחור בחיים. סוף סוף מישהו זקוק לו, והוא "יוצא" אליו מעולמו המסוגר ומעניק לו
אהבה. מסע הנפש מהעולם הפנימי, הסטרילי, האנמי אל העולם הויטלי, אם גם המזוהם, הרועש
והמטריד, הסתיים. ברגע האחרון הפקיע עצמו המחבר מעולמם של שאר "גיבורי" "ספר המעשים",
ובחר בחיים.


רשימה ביבליוגרפית:
א. ברזל, ה., 1973, בין עגנון לקפקא, בר אורין רמת גן.
ב. לאור, ד., 1998, חיי עגנון, הוצאת שוקן.
ג. לוי, נ., 1989, אסקופת הגאולה, מאזניים, אגודת הסופרים העבריים.
ד. עגנון, ש.י, תשס"ב, סמוך ונראה, הוצאת שוקן.
ה. ספר מלכים א' וב', תורה, נביאים, כתובים, הוצאת קורן.

רוצים לקבל את הסיכומים לבגרות ישר לפייסבוק שלכם? עשו לנו לייק: