חדשות האתר

פרוייקט הרחבת אתר הסיכומים 2014 יוצא לדרך, ואנחנו צריכים את העזרה שלכם! לחצו כאן לפרטים

שימו לב שתיקנו כמה סיכומים שהיו חתוכים, תודה לגולשים הנאמנים שהעירו לנו על כך.

סקר

  • באיזה מקצוע הייתם רוצים לראות יותר סיכומים
  •  תנ"ך
  •  אנגלית
  •  ספרות
  •  היסטוריה
  • אנא בחר תשובה

רשימת תפוצה

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו!

  • אנא הכנס כתובת EMail תקינה

צורפת בהצלחה לרשימת התפוצה. תודה על שיתוף הפעולה!

חברתי

גרמניה הנאצית והיהודים

מקצוע: היסטוריה, כיתה: י"א, מאת: Switch man, פורסם: 15/05/2008
הולכים לסרט? allmovies.co.il מרכז במקום אחד את כל ההקרנות בכל בתי הקולנוע!

עבודה מצויינת על גרמניה הנאצית והיהודים בה בין השנים 36-39



גרמניה הנאצית והיהודים 1936-1939


פרק 1.
המדיניות האנטישמית בגרמניה הנאצית

חלק א'
ממד האנטישמיות באידיאולוגיה הנאצית.

החוקר ישראל גוטמן טוען "כי קל לעקוב אחרי התפרצויות של שנאת
ישראל ולעמוד על המניעים הישירים להתלקחותה; לעומת זאת קשה עד
מאד לרדת לשורשי האיבה כתופעה היסטורית רציפה ולהבין את כוח
חיוניותה והתמדתה...". הדבר נכון שבעתיים כשמנסים להבין את תורת
האנטישמיות הגזענית הקיצונית הנאציונאל-סוציאליסטית "שהוליכה
לחורבן ורצח שלא ידענו כמותם".

1. הרקע ההיסטורי.

א. היסוד הדתי הנוצרי.
כל נוצרי למד מינקותו לשנוא את עם רוצחי האל. כמריו ומוריו לימדוהו
על חיי ישו בהדגישם את סבלו מידי היהודים שסירבו להכיר בו כבמשיחם.
יהודה–איש קריות, שהסגיר את מורו ורבו, היה לסמל היהודי הנצחי
המקולל והנודד. הנצרות השרישה ללא הרף יסודות אנטישמיים
אוניברסאלים והציגה את היהודי כרוע עולמי. היא אמנם לא יכלה להטיף
לרצח היהודים בשל רצונה לרשת את ה"עם הנבחר", לכן הסתפקה
בהשפלתם. אולם הדימויים שהפיצה בשיטתיות, השנאה שזרעה והאיבה
שהזינה במשך מאות שנים רבות, ספקו את הבסיס עליו צמחה
האנטישמיות המודרנית.

ב. המודרניות וקללותיה.
למודרניות היו גם צדדים שליליים. היא חוללה שינויים דרמטיים וזעזועים
חריפים בחברות היותר מפותחות, בתחומים הכלכליים, החברתיים, באורך
החיים ובתפיסת העולם. מעמדות עלו, אחרים שקעו. נוצרה מוביליות
חברתית שאיימה על הסדר החברתי הקיים. יסודות חדשים חדרו אל
המעמד הבינוני. מי שנחשבו נחותים רכשו לפתע כוח. מסורות התערערו.
סדרי עולם נמחו, רעיונות יסוד השתנו. התיעוש והעיור שינו את הנוף ואת
אורח החיים. הופעת הפרוליטאריון העירוני עוררה את אימת המהפכה
החברתית. האולם השתנה מהר – מהר מדי!
היהודי זוהה עם הכוחות המחוללים שינויים אלה: הליברליזם, הקפיטליזם,
הסוציאליזם, המודרניזם. הוא נתפס כגורם המערער את הסדר הקיים
וככוח המאיים על המעמד הבינוני ומשחית את ערכיו.

ג. האמנציפציה ו"היהודי המסתווה".
האמנציפציה של היהודים, יציאתם אל מחוץ לגטאות, נטישתם את סמלי
מעמדם החריג, לבושם המזהה, אורך חייהם הייחודי, מקצועותיהם
המסורתיים, הגבירה את פחדי הסביבה. היהודי המופרד והמובדל, הקל
לזיהוי, המוגבל בשורת חוקים, תקנות, נוהגים ומסורות הפחיד פחות מזה
שהלך ונטמע, נעלם מהעין, הסתווה ונדמה כי חדר אל כל מקום. היהודים
ה"מסומנים" היו מיעוט קטן, חלש ומושפל. כעת נדמה היה כי היהודים הם
רבים ומאימים, מסוכנים יותר ומפחידים יותר וחודרים אל כל רקמות
החברה. התערותם בחברה העירונית, השתלבותם במערכת הכלכלית
הקפיטליסטית, חדירתם אל תחומי הפעילות האינטלקטואלית, הצלחתם
המרשימה של הבולטים מביניהם עוררו תשומת לב וקינאה. כך, במפתיע,
שחרור היהודים היה גורם שהגביר את הפחד מהם ואת השנאה
כלפיהם.

ד. הסינתזה האנטישמית המודרנית.
האנטישמיות המודרנית, המפתיעה בחיוניותה ובממדיה, לא היתה אלא
תוצאת ההבשלה של רעיונות מגוונים העוינים את היהודים, רואים בהם
סכנה ומדרבנים את השנאה כלפיהם. עוצמת רעיונות אלה הייתה טמונה
בעובדה כי הם הצליחו לשלב במגמה האנטישמית ההיסטורית, הדתית-
נוצרית, יסודות חדשים ועדכניים הנשענים לכאורה על המדע בעל היוקרה
העצומה ומתחברים אל האידיאולוגיות המרכזיות של זמנם: הלאומיות,
השמרנות והסוציאליזם. תלבושת חדשה זו, המחוברת לזרמים הרעיונים
של התקופה, אל המיתוסים שלה, למצוקות האנושיות שיצרה ולפחדים
שעוררה, היא "הסינתזה האנטישמית המודרנית". חיבורה אל רוח
תקופתה העניקה לה את עוצמתה.
ד1. המרכיב הקפיטליסטי.
היהודי, אותו חיברו הדימויים הרווחים אל עולמו המסתורי של הכסף –
תמצית הקפיטאליזם - החל לסמל שיטה כלכלית זו על רעותיה. דימויו,
הקשור מאות בשנים אל מושגי המסחר, הבנקאות, הספסרות, הבורסה,
הריבית, וצבירת הממון, הצטייר כנציגו המובהק של העולם החדש. אלה
שסירבו להשלים עם הסדר הכלכלי החברתי החדש ראו בו סדר "יהודי".
הסטריאוטיפ היה להאנשה של הקפיטליסט, הנצלן והטפיל. החברה
המודרנית, יציר המהפכה התעשייתית נראתה כחברה המושפעת מ"ערכים
יהודים". מתוך בורות ודאות קדומות היו גם רבים מבין הסוציאליסטים
הראשונים אנטישמיים. מגמה זו לא נעלמה אף פעם מקרב מחנה זה. הם
מקדו את מבטם באצולת הממון היהודית אותה סמלו הרוטשילדים וראו
ביהודי את סמל האויב הקפיטליסטי.



ד2. המרכיב המהפכני.
במקביל נתפס היהודי כמהפכן המאיים על הסדר החברתי הקיים.
הסוציאליזם, המרקסיזם, הבולשביזם, נחשבו כתורות שהגו היהודים
למטרותיהם. היהודים הרבים שאכלסו את השורות הראשונות של
התנועות החברתיות המהפכניות (מרקס, לסל, לוקסמבורג, קוהן, הצמרת
הבולשוויקית) שכנעו את אויביהם כי הרעיונות המהפכניים הם כלים בידי
היהדות הבינלאומית להרס הסדר והתרבות הקיימים ולהשגת שליטה.

ד3. תורות הגזע.
התהוות: האנטישמיות המודרנית השכילה גם להתחבר אל התיאוריות
הגזעיות הפסאודו-מדעיות שראו אור בעקבות המהפכה שחוללו כתביו של
דרווין. למרות שדרווין התייחס רק להתפתחות המינים בטבע ניסו
"מדענים לכאורה" להשליך את תורת האבולוציה על התפתחות החברות.
הם העתיקו ממנה מושגים כגון "מלחמת הקיום", "הישרדות החזקים" אל
תחום התהוות החברה האנושית. כל קשר בין "דרויניזם חברתי" זה לתורתו
של דרווין היה כמובן מקרי בהחלט.
חוקרים גרמנים של הלשונות היו הראשונים שהבחינו בין העמים דוברי
השפות ההינדו-ארופאיות (הארים) לבין קבוצות העמים הדוברים שפות
שמקורן במשפחת השפות של אזור הסהר הפורה (שמים). תרומתם של
"הפסאודו-מדענים" הצרפתיים הייתה בטשטוש התחום בין השפה
לגזע. הצעד הבא התמקד ביצירת היררכיה של גזעים: גזעים נחותים,
ביניהם השמיים וגזעים נעלים ובראשם הארים. מיזוג גזעים (בני תערובת)
סיכן כמובן את איכותם, ואת מעלותיהם של הגזעים הנעלים. (תפקיד
מיוחד נודע בתחום זה לספר של המחבר הצרפתי גובינו "מסה אודות חוסר
השוויון של הגזעים האנושיים" - למרות שמחברו לא היה כלל אנטישמי).
חוקר בריטי בשם צ'מברלין הוסיף כבר לתפיסה זו מימד של "גזע היוצר
תרבות" (הארי) מול "גזע עקר" (שמי) שכישרונו מופנה להרס הגזע העליון.
בדרך זו הושתתה האנטישמיות המודרנית על תפיסה כביכול מדעית.
נחיתותם של היהודים הוכחה לכאורה על בסיס ביולוגי תורשתי בדרך שלא
ניתן להתווכח עמה.
הגזע ותכונותיו: בהדרגה חובר למימד הגזעני יסוד נוסף – ייחוס של
תכונות התנהגות ומתכונת נפשית קבועה למבנה ולסימני היכר ביולוגיים.
בדרך זו הפכו תכונות אלה לבלתי הפיכות ונוטרל יסוד החינוך, התיקון
החברתי או תכונות נלמדות. הכל מוקד בגזע. תורת הגזע סגרה בפני
היהודי כל דרך "להשתחרר מהפגמים שבו". למצבו לא היה מוצא. לא
הייתה משמעות לשינוי אורך חייו או להמרת דת. המזיק המסוכן נמצא
בדמו ובנפשו. עצם קיומו היה על פי תורת הגזע למסוכן לגזעים
האחרים. מכאן השנאה המתמדת אליו.


ד4. הלאומנות ומיתוס הקשר היהודי.
הלאומנות ראתה ביהודי בראש וראשונה את הזר, הלא שייך, המנסה לפלס
לעצמו בערמה ומתוך כוונות זדון נתיב אל החברה הלאומית האורגנית
שבמרקמה לא יכול להיות לו מקום (קשר דם, היסטוריה, מורשת, מסורת,
תרבות). באופיו הוא הרי אינטרנצינליסט. הלאומנות תאמץ ותנצל לצרכיה
את התיאוריות הגזעיות. הספר של העיתונאי המחונן דרומון: "צרפת
היהודית" יודפס בלא פחות מ- 200 מהדורות ויהיה אחד מרבי המכר של
המאה בצרפת בזכות חיבור שיעשה הסופר בין תורת הגזע, הלאומנות
הצרפתית, שנאת ישראל ומיתוס הקשר היהודי. אכן במוחותיהם הקודחים
של האנטישמיים תתפוס כעת מקום נרחב האמונה בקיום הקנוניה
היהודית. היהודים יתוארו כגזע שאינו שייך לשום אומה ומנסה לחדור אל
כל אחת מהן ולהשתלט דרכן על העולם. הוא פועל בסתר, במסווה, כשהוא
מופעל על-ידי איזה שהוא ארגון (סינדיקט) מסתורי וחשאי של היהדות
הבינלאומית. תמנון ענק זה הוא "חטיבת קושרים הזוממת להשתלט על
העולם בהנהגת "זקני ציון". היא פועלת באמצעות הפלוטוקרטיה (שלטון
של כסף) מחד, ובהפצה מכוונת של רעיונות רדיקלים של תוהו-ובוהו
מהפכני ושל קומוניזם" מאידך. כראיות לפנטזיות אלה שימשו
הרוטשילדים, הסולידריות היהודית החוצה גבולות, הארגונים היהודים
בעלי יעוד בינלאומי כמו ה"אליאנס יזראליט" וגלריה עשירה של יהודים
שעמדו בראש תנועות הנאבקות למען קידמה או תנועות מהפכניות.


ה. האנטישמיות: משפחה אידיאולוגית ופוליטית לגיטימית.
בסוף המאה ה19- אמצו אישים ותנועות פוליטיות (ברובן אקסטרה-
פרלמנטאריות) באופן רשמי רעיונות אנטישמיים. הם השתמשו בהם בדרך
אופורטוניסטית בכדי להתחבר אל הלכי רוח פופולרים אז באותן החברות
ולהרחיב את שורותיהן. בחלק מהמיקרים היה למימד האנטישמי גם מימד
אידיאולוגי כן. האנטישמיות סיפקה שעיר לעזאזל נוח והסבר פשטני
וקליט לכל הכישלונות, המשברים והמצוקות. עיתונים בעלי קוו אנטישמי
מוצהר ומובהק מצאו שפע קוראים. ספרות אנטישמית מקיפה מצאה
קונים. אנשים הנמנים על קשת פוליטית רחבה הפגינו בגאווה דעות אלה
שנחשבו לגיטימיות. אחרי פרצי אנטישמיות סוערים באו תקופות של
רגיעה במהלכן נדמה היה כי אש שינאת ישראל דעכה. אולם הגחלים
נשארו לוחשות. היה רק צורך במשבר, במצוקה לאומית, בתסכול פרי
כישלון והכל התפרץ ביתר שאת. רק אחרי אסון השואה הנורא וחשבון
הנפש שהתלווה לו חדלה האנטישמיות, לפרק זמן של מחצית המאה,
להיחשב כתפיסת עולם לגיטימית שמותר ללמד ולהטיף לה.


ו. יחודה של הזירה הגרמנית.
בגרמניה קיימת היתה אנטישמיות עתיקת ימים שמקורה בימי הביניים
הנוצרים. אולם אופיה היחודי של האנטישמיות הגרמנית קשור ביחודיות
זירתה החברתית והפוליטית המודרנית. בגרמניה של המאה ה-19 וה-20
הנוגדנים הקלאסיים לאנטישמיות היו חלשים. הלאומנות הגרמנית
הצעירה הייתה תוקפנית ושטופת שינאת זרים יותר מהלאומנות של
החברות הארופאיות המפותחות. הליברליזם הגרמני היה חלש ולכן
הלאומנות לא אוזנה ע"י אידיולוגיה הומניסטית נמרצת, הנשענת על רעיון
זכויות האדם והאזרח. המעמד הבינוני הגרמני היה חסר ביטחון עצמי וחש
נחות ביחס לאליטה החברתית הישנה שעוצמתה לא נפגעה. החברה
הגרמנית עברה במחצית השנייה של המאה ה- 19 תהליכי שינוי נמרצים
במיוחד בשל התיעוש חסר תקדים במהירותו. בין השנים 1870 - 1914
התהפך היחס בין יושבי העיר והכפר. תהליכים אלה זיעזעו את החברה
ושימשו כר נוח לפריחת אנטישמיות. כך כבר בסוף המאה ה- 19 "נישאה
בגרמניה ברמה השאלה היהודית שמרכיביה הם האנטישמיות התרבותית,
הכלכלית, החברתית והדתית".


2. יחודה של הגזענות והאנטישמיות הנאצית.

א. תורת הגזע.
הגזענות היא המרכיב החשוב ביותר באידיאולוגיה הנאצית ומוקד כל
תפיסת עולמה. הנאצים הפכו את תורת הגזע ל"אני מאמין" רשמי, לבסיס
המצע הרעיוני ולקו מרכזי במדיניות של מפלגה המונית השלטת בגרמניה
ושל מוסדות המדינה. במרכזה של התורה הגזענית הנאצית הועמדה
האנטישמיות. היא הפכה לבסיס השקפת העולם הנאצית ולבסיס
האידיאולוגיה כולה.

הנאצים השתמשו בדרויניזם החברתי ובתורות הגזע, שהופיעו בסוף המאה
ה- 19, בכדי לבנות על בסיסן אידיאולוגיה שבמרכזה תפיסה אודות
היררכיה של גזעים.
היהודים, שנמצאו בתחתית היררכיה זו לא נחשבו, ע"פ תפיסתם, כקהילה
דתית או כלאום אלא כגזע בפני עצמו. הנושא היהודי היה לאובססיה. הוא
העסיק את היטלר ללא הפסק. הוא עסק בו מ"מיין קאמף" דרך "הספר
השני" ( Das Zweite Buch) כל הדרך עד לבונקר המכותר בברלין של
1945. המפלגה הלכה בעקבותיו.

א1. טוהר הדם: במרכז האידיאולוגיה הונח רעיון טוהר הדם. הדם נתפס
כתמציתו של האדם, כסוד חיוניותו ומקור כוחה של אומה. גזע טהור יכל
להתקיים רק כל עוד שמר על טוהר הדם שלו. תומת הדם כתוצאה
מהצלבת גזעים (בני תערובת) נשאה בחובה סכנת הרס לגזעים המשובחים.

א2. היררכיה של גזעים והיכולת יצירת תרבות: הגזע המשובח ביותר היה
הגזע הארי הנורדי שהגרמנים היו הענף העליון שלו – "הגזע העליון".
האידיאולוגיה הנאצית הכתירה אותו כגזע כשרוני ביותר, מחונן בסגולות
של שלמות פיזית ונפשית כאחת, בעל כישורים אסתטיים וכושר יצירה
מדעית ותרבותית. רק הוא יכל ליצור תרבות. מתחתיו ניצבו גזעים
נחותים יותר כמו הלטינים שאבדו מחיוניותם בשל בילול דמם עם גזעים
נחותים וכושר היצירה אבד להם במידה רבה (גזעים צרכי תרבות).
הגזעים הסלאבים היו נחותים עוד יותר, חסרי כל כושר יצירת תרבות
וראויים לספק חוטבי עצים ושואבי מים לגזע העליון. בתחתית הסולם
הגזעי מצויים היו השמיים ובתחתית התחתית היהודים, גזע מהרס
תרבות.


א3. היהודים –אנטיתזה של הארים – מסכנים את העולם: באופן סימלי
הסטריאוטיפים של השמי והארי יצגו את המתח הקיים בתודעה האנושית
בין האל והשטן. הגזע היהודי היה גזע טפילי המסוגל רק לסגל את הישגי
הגזע הארי. הוא חסר את היכולת לעבוד וליצור. היה רחוק ממגע עם
הטבע ועבודת האדמה – תשתית כל אומה. הוא לא היה מסוגל לייסד
מדינה משלו. לא היה לו הכושר ליצור תרבות אך הוא פעל
להחריבה. כשרונו היה בשמירתו על טהרת דמו והיכולת לחדור אל תוך
רקמתן של אומות אחרות. מטרתו של הגזע היהודי היתה שלטון על
העמים. היהודי החלש, הנרדף והפגיע נתפס באופן פרדוקסאלי על-ידי
הנאצים כגזע רב כוח ותאב שלטון, המשתלט באמצעות קשר עולמי
חשאי. המערכה נוהלה בצורה מוסווית באמצעות רעיונות ותנועות
פוליטיות מגוונות ולעתים מנוגדות. קפיטליזם, ליבראליזם, דמוקרטיה,
פציפיזם, סוציאליזם, קומוניזם - כל אלה היו כליו של הגזע היהודי במסעו
השטני אל שלטון עולמי. הוא השתמש במודע בערכים ובאינטרסים
אינטרנציונליים בכדי להסוות את אפיה הגזעי של המערכה שלו. בחתירה
אל מטרתו איים היהודי להחריב את הגזע העליון בין היתר בסכנו את
טוהר דמו. אבל דווקא הישגיו יצרו סכנה של אסון אפוקליפטי. היהודי
הטפיל יכל להתקיים רק כל עוד ניזון מאובייקטים אחרים. ההרס שלהם
והשתלטות היהודים על העולם עלולה הייתה להסתיים בהרס הכל – גם
של היהודים.

ב. המאבק ביהדות –מאבק משיחי בעל מגמה אסכטולוגית:
תפקידו של הגזע העליון בהנהגת המפלגה הנאצית ובראשה איש ההשגחה:
היטלר, היה להושיע את העולם מהחורבן הצפוי לו ולהציב את הגזע
העליון במעמד שליט. המאבק נגד היהודים היה העמוק ביותר בעולם
ובעל ממד קיומי. הוא היה לייעודו של העם הגרמני. לכן המאבק נגד
היהדות קיבל מימד משיחי אוניברסאלי. הוא נוהל מתוך תחושת
דחיפות ואמונה כי הגיע הרגע המכריע. המלחמה ביהדות הייתה בבחינת
חוק הטבע וההיסטוריה - מלחמתו של האל. השמדת היהודים הייתה
משימה עולמית החיונית להצלת התרבות והאנושות. בתחום זה לא היה
מקום לכל פשרה. הניצחון במאבק זה היה הכרח קיומי. מאידך הוא אמור
היה להצעיד את הגזע המנצח ועמו את העולם אל מחוץ להיסטוריה (תורה
אסכטולוגית) וליצור "סדר חדש".
?
3. החידוש שבאנטישמיות הנאצית.
א. המרכיבים האידיאולוגים של האנטישמיות הנאצית לא חידשו
דבר – רק הקצינו תפיסות ומסורות קיימות מתמשכות
ודומיננטיות בהיסטוריה הגרמנית. הנאצים החריפו את
האנטישמיות המסורתית ע"י ביסוסה על תורת גזע בעלת גוון
רדיקאלי. הם היו קיצוניים מכל קודמיהם אך לא
מקוריים.
ב. החידוש טמון באופיה הפוליטי המובהק של אנטישמיות
הזו. האידיאולוגיה קיבלה ביטוי נאמן במעשים מוחשיים.
רעיונות והזיות תורגמו לפעולה מדינית שיטתית!
ג. הגזענות הנאצית הכללית הייתה אופורטוניסטית, שרירותית וצינית.
הגזענות האנטישמית הייתה חסרת כל פשרות – כראוי לעקרון
תיאולוגי מרכזי בדת החילונית החדשה, המנחילה ערכים חדשים.
ד. הנאצים היו מהפכנים. הם שאפו לייסד עולם חדש המבוסס על תורת
הגזע. הם חלמו על "סדר חדש" שיקום מתוך מלחמת חורמה במשטר
היהודי הפרזיטי.
ה. לראשונה שאפה תורה אנטישמית לפתרון מוגדר, מעשי, סופי
ואוניברסאלי של השאלה היהודית. לכן האנטישמיות הנאצית היא
השיא האולטימטיבי של האנטישמיות.


חלק ב'
המדיניות כלפי היהודים בגרמניה הנאצית בשנים 1933 –39.

1. קווי המדיניות הנאצית כלפי היהודים.

למרות מרכזיותה של האנטישמיות באידיאולוגיה הנאצית, המפלגה
תופסת את השלטון מבלי שגיבשה מדיניות שיטתית בעלת מטרות
ברורות כלפי היהודים הגרמנים. יתר מכך, הבעיה היהודית אינה עומדת,
בשלב ראשון, בראש סולם העדיפויות של המשטר הנאצי. זה חייב
להתמודד תחילה עם סדרת אילוצים בעלי קדימות גבוהה בהרבה: (1)
פתרון המשבר הכלכלי; (2) השתלטות מלאה על המדינה; (3) יחסי חוץ; (4)
יחסים עם הכנסייה וכו'... הטיפול המיידי ביהודים טמן בחובו סכנות של
פגיעה בתדמיתה ובכלכלתה של גרמניה. לכן המשטר הסתפק בתחילת
הדרך בהפגנת כוח של יום חרם כלכלי שנועדה לשחרר את לחץ הרחוב
ולהפגין כוח ונחישות. אולם החרם עצמו יצר שפע בעיות החל משאלת
ההגדרה של יהודי, פגיעה בכלכלה הגרמנית וכו'.... לכן הוחלט לפנות
לחיפוש דרך מסודרת, מתוכננת, בעלת מגמות ארוכות טווח תוך פעולה
באמצעות מנגנוני השלטון של המדינה ולא דרך המפלגה.

באנטישמיות הנאצית לא היה כל יסוד אופורטוניסטי, למרות הנכונות
להתאים את הקצב לאילוצים. גם בתחום הזה, כמו בתחום מדיניות החוץ
הייתה הדרגתיות. הצעדים הוחרפו ככל שכוחו וביטחונו של המשטר
גבר והסכנה לנזק פחתה.
ע"פ גוטמן, נוהלה המדיניות האנטי יהודית מלכתחילה בשני מסלולים
מקבילים.
1א. מסלול מוחשי מיידי – עסק בביצוע צעדים אנטי יהודים
מוגדרים שעמדו על הפרק ובחקיקה החיונית לביצועם. מגמות
מסלול זה היו: (1) דחיקת היהודים להגירה כפתרון המועדף
לגרמניה הנאצית; (2) בינתיים הרחקת היהודים מחוץ למרקם
החברה הגרמנית; (3) בידודם במעמד של נתינים נחותים שנוכחותם
בקושי נסבלת והמגע עמם בעייתי; (4) נישולם הכלכלי; (5) סילוקם
מכל עמדות יצירה או פעילות אינטלקטואלית.
1ב. מסלול אידיאולוגי ארוך טווח - המופשט תחילה, שאף
לפתרון הסופי של שאלת היהודים. הפתרון הרצוי לא הוגדר
בבהירות במשך זמן רב, אך היה ברור כי בבוא השעה יהיה רדיקאלי
יותר מהצעדים המוחשיים שננקטו בינתיים במסלול א'. עד 1941 לא
הוצגה ההצעה להשמדה פיזית של היהודים כגישה מעשית לפתרון
במסלול זה. אך סוגיית חיפוש הפתרון האולטימטיבי עמדה על
הפרק מיום תפיסת השלטון בשל אפיה הפוליטי המובהק של
האידיאולוגיה הנאצית שהכתיב פעולה מדינית שיטתית למציאת
הפתרון של השאלה היהודית.


ניתן להבחין במדיניות של המשטר הנאצי כלפי היהודים בתקופה שבין
תפיסת השלטון לפרוץ המלחמה בשלוש תקופות בעלות ייחוד שונה:
א. 1933-34 – דחיקת היהודים אל שולי החברה
הגרמנית באמצעות חרם כלכלי, סילוקם ממנגנוני
השלטון, (חוק הפקידות). סילוק יהודים מכל עיסוק
אינטלקטואלי, סילוקם ממקצועות חופשיים, עידוד
הגירתם.
ב. 1935-36 – נישול יהודים ממעמד של אזרח אל מעמד
נתין. דסימילציה. הגדרת היהודי בחוק וחקיקת "חוקי
נירנברג".
ג. 1937-39 – אריזציה, דחיקה ברוטלית להגירה, טרור ואלימות
אנטי יהודית גוברת, גירוש ונסיון לאלץ את היהודים לעזוב את הרייך
באמצעי כפייה.

2. דחיקת היהודים אל שולי החברה הגרמנית (1933 – 34).

החרם בן יום אחד (1/04/33), הפעולה הראשונה כנגד היהודים, נועד לתת
פורקן לתביעה לפעולה אנטישמית מיידית שבאה משורות של המפלגה. זה
היה מפגן כוח והצגת נחישות. למרות הבעיות שיצר למפלגה, היה זה צעד
ראשון בדרך שהביאה לנידוי הדרגתי של היהודים אל מחוץ לחברה
הגרמנית. המפלגה הפיקה את הלקחים מהאירוע ופנתה מכאן לפעילות
אנטי יהודית שיטתית באמצעות מנגנון המדינה. האשמה לאירוע זה כמו
לכל אלה שבאו לאחר מכן הוטלה על היהודים.
המשטר החל לפעול באמצעות חקיקה. כל שנת 1933 הוקדשה לחקיקה
ולפרסום צווים במטרה לדחוק את רגלי היהודים מתחומי עיסוק שונים
ומתחום היצירה האינטלקטואלית. בכך בא לביטוי תהליך דסימילציה
קיצוני שנועד להפריד מחדש את היהודים הפרדה גמורה מהחברה אל
מעמד נתינים נחותים שנוכחותם נסבלת בקושי.


א ."החוק להחזרת הפקידות המקצועית הלאומית על כנה" (4/33).
חוק זה פיטר מהשירות הממשלתי פקידים שהתקבלו אל השירות מאז
כינון רפובליקת ווימאר. ההזדמנות נוצלה בכדי לסלק מהשירות פקידים
שלא היו ממוצא ארי. בהתערבות הנשיא הינדנבורג הוצאו מכלל זה
היהודים שלחמו במלחמת העולם, או אלה שאבותיהם או בניהם נפלו
במלחמה או אלה ששירתו כפקידים לפני ה- 1/08/14. (סעיף זה בוטל ב-
35, אחרי מות הינדנבורג). מכוון שהחוק חייב הגדרה של "לא ארי" נקבע
כי לא ארי הוא מי שמוצאו אינו ארי ובמיוחד מי שהוריו או הסבים שלו
הם יהודים (הורה אחד או סב אחד הספיקו להגדרה זו). במקרה של ספק
היה צורך להשיג חוות דעת של "מומחה לחקר הגזע" שליד מיניסטריון
הפנים.

ב. תקנה המכלילה פרופסורים, נוטריונים וחברי הנהלות בנקים
בקריטריון "פקידות לאומית".

ג. סילוק רופאים, וטכנאים יהודים מקופות חולים.

ד. איסור קבלת יועצי מס יהודים.

ה. חיוב משרדי עורכי הדין בקיום סעיף האריות.

ו. חוק לעריכת עיתונים אוסר עריכת עיתונים על ידי יהודים או
הנשואים ליהודים.

ז. חיוב איכרים להוכיח טוהר גזע ארי עד לשנת 1800.

ח. ביטול אזרחות ממהגרים שהתאזרחו משנת 1918.

ט.הנהגת "נומרוס קלאוזוס" לגבי סטודנטים יהודים בבתי ספר
ובאוניברסיטאות.

י. סילוק היהודים ממקצועות חופשיים. הפעילות המקצועית ברייך
אורגנה תוך זמן קצר בצורה של "לשכות מקצועיות הדומות לקורפורציות
הפאשיסטיות. כולן אימצו "מרצונן החופשי" את סעיף האריות כתנאי
לחברות. בכך נחתם הגולל על הפעילות המקצועית של היהודים בתחום
המקצועות החופשיים.


תוך זמן קצר, אבדו רבים מבני הקהילה היהודית את מטה לחמם.
הרופאים סולקו מכל ארגון בריאות ממלכתי או פרטי. החולים הופחדו
מלהשתמש בשירותיהם. עורכי הדין סולקו. העיתונות והרדיו טוהרו
מנוכחות יהודית. תוך שנה – שנה וחצי הושלם טיהור האוניברסיטאות
ומכוני המחקר. יותר מ- 1.000 מדענים בעלי שם עולמי, לרבות בעלי פרסי
נובל, עזבו ב- 1933 את גרמניה. מגמת ההגירה קיבלה עידוד מהשלטונות.
סטודנטים סולקו באמצעות טרור. היהודים נעלמו מתחום האומנויות
והמוזיקה. השמעת יצירות מלחינים יהודים נאסרה. כן הצגת סרטים
שהוסרטו ע"י יהודים.
החקיקה הזו והאווירה שחוללה יצרו בציבור הגרמני לחץ למעט בקשרים
עם מי שהוגדר "יהודי". קשרים חברתיים עמם הפכו בעייתיים, סיכנו
מעמד חברתי, לפעמים גם מקום עבודה. כך העמיק תהליך עקבי של
הוקעה תרבותית ובידוד חברתי. היהודים רוכזו מחדש בגטו חברתי-
תרבותי.

ב- 10/05/33 הגיע לשיאו הסמלי תהליך הטיהור של "הרוח והנשמה
הגרמנית". בכיכרות הערים נערכו טקסי "אוטודאפה" בהם נשרפו ספרים
"לא גרמנים". נשרפו שם ספרי קודש, יצירות פרויד, אינשטיין, תומס מאן,
סטפאן צוויג, ויוצרים יהודים רבים - ממיטב הספרות והמחקר הגרמני.
לצדם הועלו באש יצירותיהם של וולס, זולא, ז'יד, פרוסט ואחרים –
מגדולי היוצרים הספרותיים של תרבות המערב. כמה סמלי כי בברלין נערך
המעשה בחזית אוניברסיטת ברלין.



3. נישולם החוקי של היהודים ממעמד האזרח אל מעמד נתין נחות
(1935-36), "חוקי נירנברג"

תהליך הדסימילציה נמשך גם בשנים הבאות כשהוא מקבל ביטוי יותר
ויותר משפיל של דה-הומניזציה. על היהודים נאסרה הכניסה למסעדות,
לבתי הקולנוע, לבריכות השחייה, לאתרי הנופש. חברותם באגודות
הספורט נאסרה. בהדרגה סולקו התלמידים היהודים מבתי הספר. נאסרה
עליהם החזקת חיות בית וישיבה על הספסלים במקומות ציבוריים. ב-
1935, עם הקמת הצבא הגרמני החדש, סולקו ממנו היהודים.
קיומם של היהודים במקומות קטנים הפך בעייתי והם החלו להתרכז
בערים גדולות בן פעלו קהילות מאורגנות.

שנת 1934 הייתה שנה שקטה בתחום הפעילות נגד היהודים בשל הבעיות
הפנימיות בתוך המפלגה הנאצית (ליל הסכינים הארוכות). ביסוס המשטר
והישגיו הראשונים הגבירו את ביטחונו. לכן ב- 1935 חידשה המפלגה את
החרם נגד עסקים יהודים. הפעם באופן הרבה יותר מאורגן. הופעל גם
לחץ עקבי על היהודים למכור את עסקיהם. אולם שנת 1935 התאפיינה
בעיקר בחקיקה אנטי יהודית חשובה ביותר שמטרותיה: (1) להעניק
תשתית משפטית לתהליך הדסימילציה, (2) לסמן בחוק את היהודים כגזע
נפרד שאינו יכול להוות חלק אורגני מהחברה הגרמנית. חוקים אלה,
המכונים: "חוקי נירנברג", פורסמו ב- 15 לספטמבר 1935, בכינוס
הרייכסטאג, שנערך במהלך הכינוס השנתי של המפלגה הנאצית בנירנברג.
כך הם זכו סמלית לאשור המפלגה ולאישור העם. הם כוללים שני חוקים
אנטי יהודים ותקנה מרכזית אחת (המאוחרת להם).



א. חוק אזרחות הרייך, (15/9/35).
החוק הראשון העוסק בהחלפת הדגל הגרמני בעל 3 הצבעים בדגל העטור
בצלב הקרס המפלגתי אינו נוגע בסוגיית היהודים. החוק המרכזי העוסק
במעמדם הוא "חוק אזרחות הרייך". ע"פ נקבע כי:
* "אזרח הרייך הוא רק נתין המדינה בעל דם גרמני או דם הקרוב לו,
המוכיח על-ידי התנהגותו שהוא נכון וראוי לשרת בנאמנות את העם
הגרמני והרייך".
* "אזרח הרייך בלבד הוא בעל הזכויות הפוליטיות המלאות…"
חוק זה מציב את היהודים במעמד נתין בלבד, שלא יוכל לעולם להפוך
לאזרח הרייך.


ב. חוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני, (15/9/35).
מטרת חוק הוא להבטיח את שמירת טוהר הגזע הגרמני ומניעת טומאתו
ע"י דם יהודי. העובר על סעיפי החוק היה אמור להיענש בעונשי מאסר.
ע"פ חוק זה:
* "נישואים בין יהודים ובין נתיני המדינה בעלי דם גרמני או בעלי דם
קרוב אסורים". נישואים שנערכו בניגוד לחוק בטלים".
* "יחסים מחוץ לנישואים בין יהודים ונתיני המדינה בעלי דם גרמני
אסורים".
* יהודים אינם רשאים להעסיק במשק ביתם נתינות מדינה בעלות דם
גרמני למטה מגיל 45".
* "אסור ליהודי להניף את דגל הרייך והמדינה".

ג. תקנה ראשונה לחוק אזרחות הרייך (14/11/1935).
בשל חופזת הכנתו של "חוק אזרחות הרייך" חסרה בו הגדרת "היהודי"
וציון מעמדו האזרחי. את הלקונה הזאת בא למלא התקנה הראשונה
המפרטת את יישום החוק:
* "יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך. אין לו זכות הצבעה והוא אינו יכול
לכהן במשרה ציבורית".
* יהודי הוא מי שמוצאו מ- 3 סבים יהודים גמורים לפי גזעם -
Volljudisch.
* כיהודי נחשב גם בן תערובת - Mishling – שמוצאו משני סבים יהודים
בתנאים הבאים: (1) משתייך לקהילה היהודית. (2) נשוי ליהודי. (3)
אשר מוצאו מיחסים עם יהודי מחוץ לנישואין ונלד אחרי 31 ליולי
1936.
* החוק קבע מעמד מיוחד לבני תערובת שהיו להם פחות משלושה סבים
יהודים ולא הזדהו עם הקהילה: דרגה A לבעל 2 סבים יהודים ודרגה B
לבעלי סב יהודי אחד.



חשיבות "חוקי נירנברג":
1. עיגון עיקרון הגזע בחוק הגרמני ולמעשה החלת האידיאולוגיה הנאצית
על מערכת המשפט והמדינה הגרמנית.
2. חקיקת חוקי יסוד היוצרים תשתית משפטית למדיניות האנטי-יהודית
ולכל החקיקה האנטישמית העתידית. (מכאן ההתעללות האנטישמית
תהייה מעוגנת בחוק).
3. יצירה בחוק של הפרדה פוליטית, חברתית, תרבותית וביולוגית בין
יהודים לגרמנים (דסימילציה מוחלטת).

השקט של ימי האולימפידה:
בקיץ 1936 נערכו במינכן המשחקים האולימפיים. הם הוו מבחינתו של
המשטר "חלון ראווה". כנגד הפרסומים האנטי-נאציים והטחת הביקורת
כלפי הרודנות והגזענות הרווחת בגרמניה, התאמץ השלטון להציג להמוני
המבקרים ולאמצעי התקשורת שנהרו לאירוע תמונה של מדינה שלווה,
מאורגנת, מסודרת, משגשגת, הנחלצת מבעיותיה הכלכליות, החברתיות,
והפוליטיות. מדינה שאוכלוסייתה תומכת ללא סייג במדיניות המפלגה
השלטת ובמנהיגה.
ההכנות לאולימפידה מנעו מהמשטר את המשך החקיקה האנטי יהודית
ואת החמרת הרדיפות נגדם. מצב זה נמשך למעשה עד מחצית 1937. חוקי
נירנברג הפכו את היהודים למיעוט מופלה אך יצרו בסיס חוקי להמשך
חייהם ברייך. נדמה כי המשטר נטל לעצמו פסק זמן בטרם החליט על
המשך פעילותו כנגד היהודים.


4. אריזציה, דחיקה להגירה, טרור ואלימות (1937 – 39).

שנת 1937 מהווה מפנה בהתנהלות המשטר ומועד בו הוא מתחיל להתכונן
לשלב חדש במדיניות הפנים והחוץ. ביטחונו גבר מאד. הכלכלה הגרמנית
פועלת במלוא התפוקה. האבטלה נעלמה כליל. מתבצעות עבודות פיתוח
ענקיות. הצבא הגרמני החדש מוקם בקצב מואץ. למשטר שורת הישגים
ארוכה במדיניות חוץ. "חרפת ורסאי" נמחקה ומעמדה של גרמניה
כמעצמה מרכזית הושב.
לתחושת הביטחון הזו יש השפעה על החרפת המדינות האנטי יהודית.
החרפה בתחום זה תשתלב במגמת הכנתה של גרמניה למלחמה
הקרבה.


4א.אריזציה:
ה"אריזציה" – מושג שמשמעותו היא העברת מפעלים כלכליים מידי
היהודים לידי "ארים", מהווה את הציר המרכזי של פגיעה כלכלית ביהודים.

עד מחצית 37: אמנם מדיניות של נישול ודחיקת היהודים מתחום ניהול
עסקים מתחילה כבר במחצית ב' של שנת 1933. אולם לרשותה לא עומד
חוק מחייב, לכן היא מתממשת באמצעות הפעלת לחצים בלבד. היחס
אל בתי העסק בבעלות יהודית הוא עד 1937 פרגמאטי ונעשה ניסיון שלא
לפגוע בהם בכדי לא לפגוע בתהליך שיקום הכלכלה, בתוכניות הפיתוח
ובתעסוקה. כמו כן יש, במשך זמן רב, צורך בסחורות ושירותים שחברות
גרמניות לא מסוגלות לספק בעצמן. ב- 1933 פעלו בגרמניה 100.000
עסקים בבעלות יהודית. תפקודם היה חיוני לכלכלת המדינה. לכן
ה"אריזציה" התמקדה תחילה בתחומים הלא-חיוניים לשיקום הכלכלה:
חנויות, מפעלים קטנים, הוצאות לאור וכו'. עד 1938 הועמד יהודי מול
האפשרות למכור תוך הפסד אך מתוך ברירה. לכן בראשית 1938
מספר העסקים בבעלות יהודית היה עדיין 40.000.
השיטה בה אולצו היהודים למכור הייתה פשוטה: הופעל לחץ בלתי פוסק
על הבעלים, תוך הצבתם במצבים בלתי אפשריים. בכלכלה ריכוזית
המנוהלת ע"י הממשלה לא היה כל קושי למנוע ממפעל קבלת חומרי גלם,
הקצאת מט"ח ליבוא חיוני, להגביל יכולת השיווק, ההובלה וכו'… גורמים
אינטרסנטים ניצלו את התופעה לגריפת רווחים, ה"אריזציה" הועילה לא
רק לרוכשים רכוש יהודי במחירי מציאה. היא גם העשירה את הבנקים
הגרמנים שהחלו להתמחות בסוג זה של רכישה ותיווך.

מסוף 37: החלפת ההנהגה הכלכלית, בסוף 1937 הביאה לאמוץ מדיניות
"אידיאולוגית" יותר ולהאצת תהליך ה"אריזציה" של הכלכלה. המערכת
פנתה כעת כנגד המפעלים הגדולים. הרמן גרינג שהועמד בראש "תוכנית
4 השנים" דחק למימוש מדיניות זו כשהקונצרן שברשותו מצטיין ברכישה
(במחיר מציאה) של מפעלים יהודים רבים.
בתקופה של שיקום, של שגשוג כלכלי ושל צמיחה הפכו העסקים היהודים
לאובייקט מבוקש – דבר שגרם לעליית מחיריהם. לכן, מראשית 1938 ,
החלה ממשלת הרייך לווסת את המכירות בכדי למנוע תחרות ולהביא
להורדת המחירים.
במחצית הראשונה של 1938 הוגדר "עסק יהודי" בחוק והחלו להתפרסם
צווים שזירזו את תהליך ה"אריזציה". הרשויות הוסמכו למנות לעסקים
אלה נאמנים האמורים להסדיר את העברת הבעלות ע"פ ראות עיניהם. צוו
אחר הטיל עונשים על גרמנים המסייעים להסתיר זהות יהודית של עסק.
צוו שלישי חייב יהודים להצהיר על הרכוש שהיה בבעלותם בגרמניה – דבר
שהקל על טיפול השלטונות.
לבסוף בעקבות "ליל הבדולח" פרסם גרינג, בדצמבר 1938 , צוו בדבר
"הוצאתם של היהודים מחיי הכלכלה של גרמניה", שמנע בפועל מיהודים
לנהל עסקים.

תהליך ה"אריזציה" המואצת הביא מהר מאד לתוצאות וב1939- נותרו
בגרמניה פחות מ- 10.000 עסקים בבעלות יהודית.


4ב. הגירה:
השלטון הנאצי עודד מלכתחילה את הגירת היהודים מגרמניה כשיטה
לטהר את המדינה מיהודיה (Judenrein) ונתן למגמה זו ביטוי גלוי. זאת
הייתה המטרה המרכזית. אולם הגשמתה הייתה הדרגתית. ככל שחלף הזמן
גבר הלחץ והדחיקה להגירה עד שהפכו ברוטלים וחסרי מעצור.
היהודים החלו לעזוב את המדינה מייד וכבר בשנת 1933 היגרו ממנה
37.000 איש (63.000 לפי נתוני ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה).
בארבע השנים הבאות נמשכה ההגירה בקצב קבוע של יותר מ- 20.000
איש לשנה. מספר גורמים כבדי משקל עכבו את יציאתם של היהודים
מארץ אותה ראו כמולדת: קשרים משפחתיים, קשר נפשי עמוק לתרבות
ולשפה, הקושי להוציא רכוש וכסף, ההגבלות על כניסת מהגרים לארצות
אחרות, החשש מבעיות קליטה והתקווה כי העניינים יסתדרו איך-שהוא.
"הסכם ההעברה" – באוגוסט 1933 חתמו בשם הסוכנות היהודית, רופין
וארלוזורוב, וכן הנציגות הארצית של יהודי גרמניה, על הסכם (שנוי
במחלוקת) עם משרד הכלכלה של הרייך. הסכם זה אפשר לגרמנים
לעודד הגירת יהודים מבלי לפגוע ביתרות מט"ז של הרייך וזאת תוך
גידול הייצוא הגרמני לפלסטינה. השיטה הייתה פשוטה: כל מהגר יהודי
פתח 2 חשבונות בנק – אחד בברלין ושני בת"א. הוא הפקיד סכום עד
גובה מסוים בחשבונו בברלין וקיבל את התמורה בלירות א"י בבנק התל-
אביבי עם הגיעו ארצה. מקור הכספים בת"א היה מכירת סחורות גרמניות.
היצרנים קיבלו את התמורה מחשבונות היהודים בברלין. הסוכנות זכתה
בדרך זו במספר הישגים: היא אפשרה ליהודים לייבא הון מגרמניה לא"י.
היא הפכה את א"י ליעד מועדף למהגרים היהודים מגרמניה (כ-50.000
איש) כי הארץ הייתה המקום היחיד הקשור לרייך בהסכם מסוג זה.
(ליהודים היה קושי גדול להוציא רכוש מגרמניה).
מראשית 1938 חל מפנה גם במישור זה. ההגירה נחשבה אמנם
מלכתחילה כשיטה הרצויה להיפטר מיהודים והשלטון עודד אותה, אך
בד"כ לא הופעלה כפייה בכדי לאלץ את היהודים לעזוב. עם סיפוח
אוסטריה, באביב 1938 הועתקה אליה מייד כל המערכת האנטישמית
שפותחה בגרמניה. שם הופעל לראשונה לחץ ברוטאלי בכדי להכריח את
היהודים להגר. על מנת לזרז את ההגירה הוקמה בוינה בקיץ 38 "לשכה
מרכזית להגירת יהודים" במטרה לתאם, לנהל, לעודד ולהקל את
הגירתם. ניהול הלשכה נמסר לאדולף איכמן. ההצלחה הייתה כבירה. תוך
חצי שנה הצליחו הנאצים להביא לעזיבת 45.000 יהודים – ¼ מהקהילה
כולה. השיטות שפותחו באוסטריה – עידוד הגירה באמצעות לחץ
ברוטאלי, משטרתי ואחר, התגבשה כעת כמדיניות רשמית לפתרון הבעיה
היהודית בגרמניה. ביטוי בולט לנחרצות לגרש את היהודים הופגן בגירוש
היהודים לזבונשין באוקטובר 1938. 17.000 יהודים בעלי אזרחות פולנית
חיו זמן רב בגרמניה. לפתע, על רקע חשש כי ממשלת פולין תשלול מהם
את אזרחותם, גירשו הגרמנים את כל בעלי המעמד הזה בכפייה לפולין.
הפולנים מצדם סגרו את הגבול והקבוצה נתקעה בעיירת הגבול הפולנית
זבונשין.
מייד אחרי "ליל הבדולח" התקיימה במשרדו של גרינג ישיבה מכרעת בכדי
לדון בגורל יהודי גרמניה. הוצאת היהודים בלחץ ובכפייה היה הקו
הדומיננטי של הפתרון שאומץ שם, או כדברי גרינג: "החוצה כל מה
שאפשר להוציא". שיטות אלה הביאו מייד לתוצאות והגירת היהודים
מגרמניה הפכה למנוסה שנבלמה רק בשל הקושי למצוא חופי מבטחים.
מספר המהגרים באותה השנה גדל ב300%- . בינואר 1939 הוקמה "הרשות
המרכזית של הרייך להגירת יהודים" שהופקדה בפועל בידי ה-S.S.

4ג. ריכוז הטיפול ביהודים בידי ה- SS
הארגון והעומדים בראשו הבינו מוקדם מאד כי הטיפול ב"שאלה היהודית"
פותח לפניהם את הדרך להגשמת שאיפתם לכיבוש עמדות כוח ברייך
במקביל להיותו יעד הגשמת האידיאולוגיה הנאציונל-סוציאליסטית. אופיו
של הSS- כגוף אידיאולוגי פנאטי אך גם מציאותי ומעשי מאד אפשר לו
לכבוש בהדרגה הגמוניה על הטיפול בכל הנושאים הקשורים במדיניות
האנטי יהודית. הוא העלה את הדרישה לרכז את הטיפול ביהודים בידי גוף
אחד (הוא עצמו). המחלקה היהודית ב- SD שנשלט ע"י הSS- הוקמה ב-
35. התבלט בה "מומחה לעניינים יהודים" בשם אדולף אייכמן. מחלקה זו
חתרה להשתלט בהדרגה על הטיפול בכל הסוגיות הקשורות ביהודים –
בהם טיפלו גופים ומשרדים שונים. המחלקה הייתה פעילה במיוחד בנושא
ההגירה. מכוון שזו הייתה כעת המגמה המרכזית הפכה "הרשות להגירת
יהודים" לגוף הדומיננטי בטיפול בעניינים היהודים. הקמת "הארגון הארצי
של היהודים בגרמניה" כגוף יחיד המייצג את יהודיה ומשמש מנגנון תיאום
בין מנגנוני המשטר לקהילה הביאו לכך שה-S.S. קיבל למעשה לידיו את
הטיפול והשליטה בכל יהודי המדינה.


4ד. טרור – ליל הבדולח (9-10 בנובמבר 38).
1938 הייתה בבחינת "השנה הנוראית". דחיקת היהודים מהחברה הוגשמה.
החל השלב האחרון והמואץ של ה"אריזציה". התגבשה והואצה מדיניות
הגירוש ה"יזום". נמשכו צעדים של השפלה ראוותנית (חובת הוספת השם
"שרה" ו"ישראל" לשמות הפרטים והתבעת האות J” בדרכון).
שיאה הפעילות האנטי יהודית ונקודת המפנה בה הוא "ליל הבדולח" –
"Kristallnacht". האמתלה לפוגרום הכלל ארצי הייתה רצח יועץ
השגרירות הגרמנית בפריז – ארנס פון-ראט, על ידי צעיר יהודי – הרשל
גרינשפן, כנקמה על הגירוש משפחתו לזבונשטין וההתאכזרות להם. אולם
יש עדויות רבות המצביעות על כך שהמעשה תוכנן והוכן זמן רב מראש
והנאצים רק חיפשו תירוץ. מטרתם הייתה זירוז ההגירה. הדבר אכן הצליח
והאירוע הבהיר סופית לקהילה כי חיי היהודים במדינה קרבים אל קיצם.
בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר התרחש בכל גרמניה פוגרום יזום,
מתואם, מאורגן ומנוהל על-ידי שלטונות המדינה. מיליציות נאציות
ועמן אספסוף רב פרצו אל בתי הכנסת, מבני ציבור, משרדי ארגונים, בתי
עסק ובתי מגורים של יהודים. 91 יהודים נרצחו. רבים נפצעו. 30.000 איש
נשלחו למחנות ריכוז ושוחררו רק אחרי שהוכיחו כי הם עומדים להגר.
המבנים נהרסו, הושחתו ולעתים נשרפו. ספרי קודש חוללו, רכוש רב נהרס
או נבזז.
לשיא הציניות והשפלות הגיעו הנאצים בפתרון סוגיית הביטוח של הרכוש
שנהרס. על הקהילה, שהואשמה באחריות לפוגרום, הוטל קנס של
מיליארד מארק. המדינה נטלה לכיסה את תשלומי הביטוח. היהודים
נדרשו לשלם מכספם את תיקוני הנזקים.

בשבועות שלאחר "ליל הבדולח" פורסמה שורה של תקנות וחוקים שדחקו
סופית את היהודים אל מחוץ לחברה. ילדיהם סולקו מבתי ספר גרמנים.
הוטלו הגבלות חמורות על זכויות הפרט כגון איסור כניסה למקומות
ציבוריים ואיסור החזקה ברשיון נהיגה. נאסרה פעילות כל ההתאגדויות
והארגונים שלה, למעט "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה". זו
נותרה הארגון היהודי החוקי היחיד המתאם בין המשטר לאוכלוסייה
היהודית. יומיים לאחר מכן כונסה במשרדו של גרינג אותה הישיבה שעיקר
דיוניה הוקדשו לדחיקת היהודים להגירה.



פרק 2.
תגובת העולם למדיניות האנטישמית הנאצית.

למרות שהמעשים והמדיניות האנטישמית של המשטר הנאצי זכו לדווח
ולסיקור נרחב לא נקטו המדינות האחרות שום תגובה מעשית כנגד
גרמניה. הטיעון של המשטר כי פעילות הרייך כנגד יהודיו היא עניין גרמני
פנימי ואין לשום מדינה זרה הזכות להתערב בו - התקבל. מדינות חשובות
שיתפו פעולה עם גרמניה (איטליה). שתי המעצמות האירופאיות (צרפת
ובריטניה) ניהלו כלפיה מדיניות של פייסנות. לכן, מבחינתן, הטיפול בגורל
היהודים בגרמניה יכל רק להפריע ולהזיק.
מאידך, ככל שנמשכו והחריפו הצעדים האנטי-יהודים בגרמניה, הפכה
סוגיית ההגירה של היהודים ממנה לבוערת. היהודים רצו ומוכרחים היו
לצאת. לכן חיוני היה למצוא יעדים להגירתם ולסייע כלכלית למהגרים
ולמדינות הקולטות. אולם דווקא כשגברה הדחיפות של יציאת היהודים
נעשה יותר קשה למצוא מדינות שיסכימו לקלוט אותם. הארצות השכנות
(צרפת, בלגיה, הולנד) קלטו גלי פליטים ראשונים והסתייגו מקליטת גלים
נוספים. פולין ורומניה רק חיפשו דרך להיפטר מיהודיהן. על העלייה לא"י
הוטלו מכסות מגבילות מאד. חוקי ההגירה משנת 1924 צמצמו באמצעות
מכסות את היכולת להגר לארה"ב והמכסות לא מולאו אף פעם במלואן.
מדינות הגירה קלאסיות כגון קנדה, אוסטרליה, דרום אפריקה ומדינות
אמל"ט סגרו את שעריהן בפני היהודים. העולם, השרוי עדיין במשבר
כלכלי וחברתי עמוק, סירב לקלוט מהגרים בכלל ויהודים בפרט.

1. ועידת אויאן וסוגיית ההגירה.
ועידת Evian התכנסה בעיירת מעיינות מרפא הצרפתית ב- 6 ליוני 38.
יוזמה היה הנשיא רוזוולט שניסה לשכך בדרך זו את הביקורת ואת דעת
הקהל. מטרתה הייתה לדון בבעיית הפליטים באופן כללי.
נציגי 31 ארצות השתתפו בה. גרמניה לא הוזמנה כלל. אולם מכוון שלא
הוסמכו להציע הצעות מוחשיות הסתפקו הנציגים בנשיאת נאומים בזכות
הסובלנות. תוך ימים "שקעה הוועידה באווירה בלתי ידידותית של
התחמקויות והסברים" וחוסר מעש כללי. האנטישמיות הרווחת וקשייהן
הכלכליים של המדינות השנות, המתחילות רק להיחלץ מהמשבר הכלכלי,
הגבילו עד מאד את רצונן לסייע בפטרון בעיית הפליטים היהודים. יוצאת
הדופן היחידה – הרפובליקה הדומיניקנית – הכריזה על נכונותה לקלוט
כ- 100.000 פליטים מגרמניה ומאוסטריה בתנאי שהמימון לרכישת
הקרקע והציוד החקלאי הדרוש ליישובם, לא ייפול על שכמה. מדינות
אחרות סירבו לאמץ את נדיבותה (ההצעה עצמה לא מומשה). ארה"ב
הצהירה מראש שאין בדעתה לשנות את שיטת המכסות אך תהייה מוכנה
למלא אותן במלואן. קנדה וניו-זילנד, דלילות האוכלוסין, הבהירו שמצבן
הכלכלי אינו מאפשר לקלוט מהגרים רבים ואלו אוסטרליה הכריזה שאין
ברצונה "לייבא בעיות גזע".
הישגה היחיד של הועידה היה בכינון וועדה מתמדת: "הועדה הממשלתית
לענייני פליטים" שעסקה עד פרוץ המלחמה בניסיון עקר להשיג הסכם עם
השלטונות הנאצים שיאפשר הגירת כמות גדולה של יהודים (הבעיה הייתה
מימון).
כישלון הועידה קבע את גורלם של מיליוני בני אדם החפים מכל פשע.
האנוכיות, הציניות, האטימות לסבל הזולת והעדר כל נדיבות לב גזרו את
גזר דינם למוות.

2. פתחי מילוט אחרונים והפלגות לשום מקום.
לנוכח המצוקה הנוראית של יהודי גרמניה ואוסטריה והזעזוע שחוללו
התרחשויות ליל הבדולח הסכימו כמה מדינות לגלות נדיבות לב והגמישו
בצורה מזערית את מדיניותן. ארה"ב הסכימה למלא עד תום את מכסות
ההגירה ואף חרגה מהן בשנים 38-40 בכ-10.000 איש. בריטניה,
שניסתה למנוע כל חריגה מהמכסות שהטילה על עליית יהודים לא"י,
הסכימה לקלוט בשטחה כמה עשרות אלפים. אוסטרליה הסכימה, אחרי
היסוסים רבים, לקלוט 15.000 איש במשך 3 שנים. דרום אפריקה אפשרה
הגירה רק ליהודים שהיו להם כבר קרובי משפחה במדינה. קנדה, ניו-זילנד
וארצות רבות אחרות סירבו אף למעשים סמליים למחצה כגון אלה.
הרשות להגירה הגרמנית ניסתה גם להיפטר ממקצת היהודים על-ידי עידוד
עלייה בלתי לגאלית של היהודים לא"י על אפם וחמתם
רוצים לקבל את הסיכומים לבגרות ישר לפייסבוק שלכם? עשו לנו לייק: