חדשות האתר

פרוייקט הרחבת אתר הסיכומים 2014 יוצא לדרך, ואנחנו צריכים את העזרה שלכם! לחצו כאן לפרטים

שימו לב שתיקנו כמה סיכומים שהיו חתוכים, תודה לגולשים הנאמנים שהעירו לנו על כך.

סקר

  • באיזה מקצוע הייתם רוצים לראות יותר סיכומים
  •  תנ"ך
  •  אנגלית
  •  ספרות
  •  היסטוריה
  • אנא בחר תשובה

רשימת תפוצה

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו!

  • אנא הכנס כתובת EMail תקינה

צורפת בהצלחה לרשימת התפוצה. תודה על שיתוף הפעולה!

חברתי

מלכים ב' - סיכום לבגרות

סיכום לבגרות המלצת העורך
מקצוע: תנ"ך, כיתה: י"א, מאת: אנונימי, פורסם: 15/04/2012
הולכים לסרט? allmovies.co.il מרכז במקום אחד את כל ההקרנות בכל בתי הקולנוע!

סיכום מקיף על ספר מלכים ב' לבגרות בתנ"ך. נכתב ע"י מורה.

 

פרק ב

1-18 עליית אליהו השמיימה

הסיפור מתאר פרידת אליהו ואלישע ועליית אליהו השמיימה. גיבור הסיפור אלישע – עומד במרכז הסיפור , מקיים קשרים עם כל הדמויות האחרות בסיפור ודמותו היא העוברת את ההתפתחות הגדולה והמשמעותית ביותר בסיפור. אליהו ואלישע עוברים 4 תחנות במסעם ובשלוש מהן מנסה אליהו להתנתק מאלישע ואלישע אינו מסכים והולך עם אליהו ע ד לתחנה האחרונה , הירדן. זמן קצר אח"כ עולה אליהו במרכבת אש השמיימה. למעשה זה סיפור העברת תפקיד הנביא מאליהו לאלישע.

פסוקים 1-12 המתארים מסע אליהו ואלישע עד עליית אליהו מזכירים סיפור פגישתם הראשונה של השניים. הדמיון :

א. בשני מקרים אילו אליהו מפגין רצון להתנתק מאלישע (מלכים א יט 20; מלכים ב ב 2).

ב. בשני המקרים אלישע מוכיח דבקות באדונו ( מלכים א יט 19; מלכים ב ב 2).  בסיפור הראשון אלישע מתעכב לרגעים ספורים כדי להיפרד מהוריו ומיד מצטרף לאליהו ובמלכים ב ב אלישע נשבע שלא יעזבו כלל.

ג. בשני המקרים אלישע מבקש מאליהו בקשה אחת (( מלכים א יט 19; מלכים ב ב 9).

 

בין הסיפורים קיים קשר של סגירת מעגל במצבים הבאים :

א. פגישה מול פרידה – במלכים א יט 19-21 מסופר על פגישתם הראשונה של השניים במלכים ב  ב 1-12 מסופר על פרידתם.

ב. השלכת האדרת – בשני הסיפורים נאמר שאדרת אליהו מועברת לאלישע אך יש הבדל בין 2 המקרים של העברת האדרת. בסיפור פגישת אליהו ואלישע העברת האדרת זמנית , סמלית : אליהו משליך האדרת על אלישע ( מלכים א יט 19) כדי לרמוז שבעתיד אלישע יחליפו. לעומת זאת במלכים ב ב האדרת אינה מושלכת על אלישע אלא נותרת על הקרקע לאחר עליית אליהו לשמיים. אלישע נוטלה ומשתמש בה לביצוע מעשה הניסים הראשון שלו.

 

1 – אקספוזיציה. כולל את הדמויות הראשיות – אליהו ואלישע , פרטי רקע – הזמן (כשאליהו עולה השמיימה) , המקום (תחילת המסע בגלגל) והסיבה להמשך הסיפור (עליית אליהו השמיימה). המונח "עלייה בסערה" פירושו כנראה רוח סערה.

2-10 אליהו ואלישע עוברים 4 תחנות במסעם : גלגל (1-2) , בית אל (2-4) , יריחו (4-6) והירדן ( 6-12).

בשלוש התחנות הראשונות מסופר הסיפור במבנה קבוע : מתואר מקום היעד , ניסיון אליהו להינתק מאלישע וסירוב אלישע לעוזבו. פעמים גם נזכרים בני הנביאים השואלים אלישע : " הידעת כי היום ה" לקח את אדוניך מעל ראשך?" = האם אתה יודע שהיום ה" יקח אליהו ? ופעמיים נזכרת תשובת אלישע : " גם אני ידעתי , החשו" = אני יודע זאת בדיוק כמותכם אך אל תדברו על כך. התחנה הרביעית היא החשובה מכולן תיאורה ארוך מהאחרות והיא אינה בנוייה ע"פ המבנה הקבוע : אליהו לא מניא אלישע מללכת עמו , נאמר : " וילכו שניהם". בני הנביאים אינם שואלים דבר אלא רק עומדים וצופים בנעשה. אליהו מכה המים באדרתו ( מזכיר נס ים סוף , שמות יד ואת מעבר הירדן בימי יהושע , יהושע ג – מביא להשוואה בין אליהו לבין משה ויהושע). המים נחצים לשניים והם עוברים בחרבה (יבשה). אליהו פונה לאלישע ומחליף עמו מספר דברי פרידה. אלישע שהצליח להכשיל ההינתקות בפעמים הקודמות אפילו לא מנסה בפעם זו. מבקש מאליהו בקשה אחת : " ויהי נא פי שניים ברוחך אלי " ( פס 9) :

א. חז"ל : פי שניים מרוח הנבואה המצוייה באליהו – מסביר תשובת אליהו " הקשית לשאול" כלומר איני יכול להבטיח דבר שגדול מכוחי לעשות.

ב. כחלק הבכור שמקבל פי 2 בירושה מכל בן אחר (דברים כא 15-17). אלישע כתלמידו הבכיר של אליהו שואף להתמנות רישמית לממשיכו. קבלת חלק הבכור דינה כדין מינוי רשמי. לפי פרוש זה דברי אליהו " הקשית לשאול" מכוונים לכך שהוא איני יכול לקבוע מי יהיה ממשיכו , זה נתון בידי ה" : " אם תראה אותי לוקח מאתך – יהי לך כן ואם אין – לא יהיה". אם ה" ירצה באלישע כמחליף אליהו אלישע יראה את אליהו "נלקח" ואם לא ירצה אלישע לא יראה אליהו "נלקח".

 

ההבדלים בין 3 התחנות הראשונות לבים התחנה הרביעית :

 

גלגל

בית אל

יריחו

ירדן

ציון מקום המוצא/היעד

וילך אליהו  ואלישע מן הגלגל

וירדו בית אל

ויבואו יריחו

וילכו שניהם...ושניהם עמדו על הירדן

שיחה עם בני הנביאים

 

ויצאו בני הנביאים...ויאמרו אליו הידעת כי היום ה" לוקח את אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי החשו

ויגשו בני הנביאים... ויאמרו אליו הידעת כי היום ה" לוקח את אדוניך מעל ראשך ויאמר גם אני ידעתי החשו

וחמישים איש מבני הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק

אליהו מנסה להינתק מאלישע

שב נא פה כי ה" שלחני עד בית אל

אלישע שב נא פה כי ה" שלחני יריחו

שב נא פה כי ה" שלחני הירדנה

שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך

אלישע מכשיל את ההינתקות

חי ה" וחי נפשך אם אעזבך

חי ה" וחי נפשך אם אעזבך

חי ה" וחי נפשך אם אעזבך

אבי אבי רכב ישראל ופרשיו ולא ראהו עוד

 

 

זהו דגם שלושה וארבעה – שלושת השלבים הראשונים דומים זה לזה במשמעות ובחשיבות והשלב הרביעי הוא המשמעותי מכולם. בסיפורנו השלב הרביעי הוא השלב הגורלי שבו מסתיימת העמדת הפנים ומדובר בפרוש בהסתלקות אליהו. בני הנביאים לא סתם מלווים הם עומדים בנפרד מאליהו ומאלישע כאילו רוצים לתת לאליהו ולאלישע הזדמנות להיפרד. אליהו מפסיק לנסות להינתק מאלישע בתירוצים שונים. הוא שואל מה יוכל לתת לאלישע כמתנת פרידה. אלישע מכיר בכך שאליהו עומד לעוזבו ומבקש לרשתו.

 

11-12 עליית אליהו – יש להבדיל בין " רכב אש וסוסי אש" שזהו תיאור אלוהי ישראל/ צבא השמיים הפועל בשירותו לבין " רכב ישראל ופרשיו" שהוא כינויו של אליהו בקטע שלפנינו והוא מעין תמורה לכינוי "אבי". אליהו בסיפור זה הוא אב לנביאים כולם ולאלישע בפרט הוא המשענת העיקרית לישראל ולפיכך בלשון מטאפורית הוא " רכב ישראל ופרשיו".

 

ניתוח ספרותי של הדמויות:

אלישע מתחיל המסע כתלמיד מפוחד , הצמוד לאדונו. משתיק בני הנביאים (אולי מפחד) המדברים מפורשות על הסתלקות אליהו. אלישע משלים עם המציאות. החיפוש אחר אליהו אינו פרי יוזמתו ונערך רק כדי לרצות בני הנביאים שהפצירו בו רבות. מיד לאחר הבעת כאבו על הסתלקות אליהו קם ומחולל נס כאדונו ובכך מודגש הרעיון כי כהונת אלישע החלה מיד עם הסתלקות אליהו. זאת מבינים גם בני הנביאים (15).

אליהועובר תהליך הפוך לזה של אלישע. הולך ומתנתק מהעולם : מוותר על התנגדותו לליוויו ע"י אלישע , אינו נוקט עמדה כלפי בקשת אלישע אלא מסביר מה הסימן שיראה אם תתקבל בקשתו. חולשה ואדישות אילו אינן מאפיינות אליהו החזק והתקיף כפי שהכרנו במלכים א יז-כא מה שמוכיח כי עסקי העולם הזה אינם מעניינים אותו יותר. הסתלקותו אינה רק מעשה פיזי אלא יש בה השלמה של תהליך נפשי.

בני הנביאים מופיעים כבר בהליכתם המשותפת  של אליהו ואלישע ומבטאים בקול את ידיעתו ופחדו של אלישע. ממלאים מספר תפקידים :

א. תפקיד אינפורמטיבי – מתוך שיחתם עם אלישע מתברר לקורא שאלישע יודע שזה יום פרידתו מאליהו.

ב. קידום העלילה – פעולתם מביאה לחיפוש אחר אליהו ולהכרה באלישע כיורשו (15).

ג. הבהרת הרקע לסיפור – יציאתם לקראת אליהו ואלישע ממחישה הכבוד הרב שחלקו בישראל לאליהו ולתלמידו.

ד. דמות ניגודית לאלשע – מדברים בגלוי על הסתלקות אליהו ואילו אלישע נמנע מכך. הם רוצים לחפש אליהו ומקווים שימצא ואלישע כבר יודע שלא יימצא ולכן לא רואה טעם בחיפוש אחריו.

 

במעמד חציית הירדן נאמר שבני הנביאים מונים 50 איש כמספר חיילים ביחידה צבאית – רמז על מתן כבוד כמעט צבאי להיפרדות מאליהו. לאחר היעלמות אליהו יוצרת התנהגות בני הנביאים סתירה משום שמאיצים באלישע לחפש אחר אליהו למרות שכבר מראש ידעו כי " היום ה" לוקח את אדוניך מעל ראשך" (3).

 

14 אלישע מכה במי הירדן ועובר בחרבה

אליהו מבצע הנס (8)

אלישע מבצע הנס (14)

ויקח אליהו את אדרתו

ויקח את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו

ויגלום ויכה את המים

ויכה את המים

 

ויאמר איה ה" אלוהי אליהו אף הוא

 

ויכה את המים

ויחצו הנה והנה

ויחצו הנה והנה

ויעברו שניהם בחרבה

ויעבור אלישע

 

 

ההשוואה מלמדת כי אלישע עושה כמו אליהו : התלמיד נכנס לנעלי רבו אך בתיאור השני של הנס המים אינם נחצים בהכאה הראשונה אלא רק לאחר שאלישע קורא ל"ה" אלוהי אליהו" ומכה בשנית. זה יכול לרמוז לחוסר ניסיונו של אלישע , לעוצמתו שאינה מלוטשת דיה.

 

  • הכינוי אבי בו פונה אלישע לאליהו אינו רק תואר כבוד. אליהו מילא אצל אלישע גם את הצורך הרגשי במשפחה כיוון שהתנתק ממשפחתו בלכתו אחר אליהו.
  • שורשים מנחים: ה.ל.כ. ל.ק.ח מופיעים 5 פעמים כ"א מהם ושניהם רומזים לאותה משמעות : עליית אליהו השמיימה. השורש ה.ל.כ מתייחס לכל הדמויות בסיפור : אליהו ואלישע הולכים מהגלגל ליריחו להית אל ולירדן. בהגיעם לירדן בני הנביאים הולכים ועומדים מרחוק ואליהו ואלישע הולכים יחדיו עד שאליהו עולה במרכבת אש השמיימה.

השורש ל.ק.ח מתייחס לאליהו בלבד : בני הנביאים שואלים את אלישע אם יודע שאליהו עומד להילקח , אליהו לוקח אדרתו ומבצע בה את נס הכאת מי הירדן , אליהו שואל מה יבקש אלישע לפני לקיחתו (עלייתו השמיימה).

בפסוקים 11-15 מופיע 4 פעמים השורש ר.א.ה המבטא העברת התפקיד מאליהו לאלישע. אליהו אומר : " אם תראה אותי לוקח מאתך – יהי לך כן" (11) ואכן אלישע ראה (12) והכרת בני העם בהיות אלישע יורש אליהוגם היא מתבטאת בשורש ר.א.ה : " ויראהו בני הנביאים...ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע(15).

 

19-22 – ריפוי המים ביריחו

סיפור קצר זה מתאר נס שאירע לאחר עליית אליהו השמיימה. אלישע מחכה ביריחו למשלחת בני הנביאים שיצאו לחפש אליהו. בעת ישיבתו בעיר מציגים לפניו אנשי העיר בעיה: " הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה והמים רעים והארץ משכלת" – למרות שמיקום העיר טוב הם אינם מצליחים להתקיים מפני שאי אפשר לשתות המים ובני העיר מתים משתייתם. אלישע מטהר המים בפעולה מאגית : משליך על המים מלח (הנחשב לחומר מטהר) ומכריז שה" יפתור את הבעיה " כה אמרה" : רפאתי למים האלה. לא יהיה משם עוד מוות ומשכלת". אכן הבעיה נפתרת " וירפו המים עד היום הזה כדבר אלישע אשר דיבר".

 

לגנדה – סיפור עממי , אגדה. סיפור קצר שעלילתו עוסקת רק בנס המדובר. הדמויות למעט הניא אלמוניות ,מפשוטי העם ואין להם תפקיד חוץ מבעלילה הנוכחית. הנס הוא מעשה גאולה קטן בהיקפו אינו לאומי ואינו בא ללמד לקח מוסרי. בא להעיד רק על כוחו המופלא של מבצע הנס. מביעה יחס בני העם לאיש הקדוש.

 

מלכים ב ב 19-22

מלכים א יז 17-24

מלכים א יז 8-16

ציון מצוקה

המים רעים והארץ משכלת

ויהי אחרי הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית ויהיה חוליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה

 

פנייה אל הנביא

הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה

ותאמר אל אליהו מה לי ולך איש האלוהים באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני

חי ה" אם יש לי מעוג כי אם מלוא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתוהו לי ולבני ואכלנהו ומתנו

שהייה / תמיהה

 

ויקרא אל ה" ויאמר ה" אלוהי הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה

 

ישועה בפעולה מאגית

ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה" רפאתי למים האלה לא יהיה משם עד מוות ומשכלת...וירפו המים עד היום הזה.

ויתמודד על הילד שלוש פעמים ויקרא אל ה" ...וישמע ה" בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי.. עתה זה ידעתי כי איש אלוהים אתה ודבר ה" בפיך אמת

ותלך ותעשה כדבר אליהו ותאכל היא והוא וביתה ימים. כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כדבר ה" אשר דיבר ביד אליהו

 

 

מכאן ניתן ללמוד שסיפור ריפוי המים ביריחו הוא סיפור עממי שבא להביע הערצה לכוח אלישע והוא נוצר בתבנית ספרותית ידועה שקיימת גם בסיפורי אליהו.

 

פרק י"ז

א. 1-6 גלות ישראל ( 722 לפנה"ס) – הסיבה הגלוייה להתרחשותה

1 האירועים בפרק מתרחשים בשנים האחרונות לקיום ממלכת ישראל. בשנים אילו שלט בממלכה הישראלית הושע בן אלה.

2 הושע מתואר כמלך חוטא לה" , אך חטאו לא היה גדול משל מלכי ישראל האחרים. המחבר רומז לקורא שגם הושע במעשיו הביא עונש ההגלייה על ממלכת ישראל אך לא חטאו לבד והגלות תוצאה של חטאים מצטברים.

3-5 שנים העלתה ישראל מיסים לאשור עד שהושע מלך ישראל נקט שני צעדים שפירושם מרד באשור :

א. קשר קשר עם מצרים כדי שתסייע לו נגד אשור : " וימצא מלך אשור בהושע...מלך מצרים".

ב. הפסיק לשלם מיסים : " ולא העלה מנחה למלך אשור כשנה בשנה".

6 בעקבות המרד בא מלך אשור וצר על שומרון בירת ממלכת ישראל עד נפילתה. הושע נכלא ותושבי ממלכת ישראל הוגלו למקומות שונים ברחבי האימפריה האשורית. הגלות אירעה ב-722 לפנה"ס.

מדיניות ההגליות – הפרד ומשול היתה מקובלת באימפריה האשורית. באמצעותה פוררו האשורים את העמים ע"י פיזורם ברחבי האימפריה ומנעו אפשרות מרד.

 

המלך האשורי סרגון השני שכבש את שומרון פירסם כתובת ניצחון המתארת נפילת שומרון והגליית תושביה. הוא מספר כי הגלה מישראל קצת פחות מ – 30,000 איש = כ-10% מאוכלוסיית ממלכת ישראל. הכתוב המקראי מציין מציאות אחרת. מדגיש שכל ישראל גלתה : " ויגל את ישראל אשורה" (6) ; " עד אשר הסיר ה" את ישראל מעל פניו" (23) ; " ויגל ישראל מעל אדמתו אשורה" (23) ; " וישב בערי שומרון תחת בני ישראל" (24). כתובים אילו חוזרים ומדגישים את גורלו המר של כל העם כאחד : הגלייה. כך נוצרת סתירה בין הכתוב המקראי לבין המסמך האשורי : כמה גלו ? 10% או כל העם ?

 

הפתרונות לסתירה:

א. גלו 10% אבל כללו את המנהיגות , את הפקידות , את אנשי הצבא וכו' וזה הביא לחיסול ישראל כממלכה. לכן סופר המקרא מתבטא בלשון קיצונית ואומר : " ויגל את ישראל ". אך יש בתיאור זה מן האמת כי כממלכה חדלה ישראל מלהתקיים.

ב. המחבר רוצה לתת רושם שישראל נענש באופן מלא על חטאיו לכן מציג העונש כמקיף את כולם.

ג. המחבר רוצה לקבוע שא"י התרוקנה לחלוטין מתושביה הישראליים. בארץ לא נותר אפילו אדם אחד מבני ישראל. כל תושבי הארץ לאחר ההגליות היו אנשים זרים שהובאו לשומרון ע"י מלך אשור.

 

ב. 7-23 גלות ישראל – הסיבה הסמויה להתרחשותה

בקטע זה מספק המחבר סיבה דתית  לשאלה מדוע גלו בני ישראל מעל אדמתם – בני ישראל חטאו במשך דורות רבים לה" והחטא הצטבר עד שהגיע לממדים שלא ניתנים לכפרה וה" החליט להענישם בגלות. עם הסיבה הגלוייה – הריאלית שבפסוקים 1-6 נוצרת כאן סיבתיות כפולה : לגלות ניתנת סיבה גלויה וסיבה סמויה ( ישראל הוגלתה ע"י אשור – מרד ישראל באשור הוא הסיבה הגלויה. אין הוכחה שניצחון האשורים הנו הודות לה" למרות שלפי אמונת מחבר מלכים ה" עמד מאחורי ניצחון האשורים לכן מכנים זאת סיבה סמויה). משקל הסיבה הסמוייה רב יותר לפי הקטע המפרטה.

הקטע הארוך והמפורט מונה סוגים שונים של  עבודה זרה : בניית במות ומצבות לאלילים , עבודה לבעל לאשרה ולצבא השמיים , מעשי ניחוש כישוף וקסמים.

9 " ויחפאו" – בדו מלבם – בני ישראל עיוותו האמונה בה" והוסיפו לה יסודות אלילים שה" לא רצה בהם. " ויבנו להם במות בכל עריהם ממגדל נוצרים עד עיר מבצר" – בניית במות אפילו לה" נחשבת לחטא לפי השקפת ספר דברים. המצבה היא חפץ גשמי וזה סותר ההשקפה הדויטרונומיסטית על אלוהי ישראל כאל מופשט. אם נבנו הבמות לעבודה זרה זה אף חמור יותר. בניית הבמות פשטה בארץ בכל היישובים : גם הקטנים שהיה בהם רק מגדל שמירה וגם הגדולים שהיו ערים מבוצרות.

10-11 חיקוי מעשי הגויים. הסופר מעצים חטאי העם בהדגישו שהחטאים הדתיים כללו בעיקר חיקוי מנהגי הגויים , בניית מצבות והקמת מזבחות במקומות הגבוהים מה שאפיין הגויים. הסופר מזכיר שה" הזהיר העם לא לעשות מעשים אילו והם דווקא עשו כדי " להכעיס את ה" ".

13-14 ה" ניסה כל הזמן להזהיר העם מפני תוצאות מעשיהם. שלח אליהם נביאים וחוזים שחזו מה יקרה להם אם לא יחזרו בתשובה. תגובת העם : " ולא שמעו ויקשו עורפם כעורף אבותם". "עורף קשה" מטאפורה לעקשנות , לאי הקשבה לדברי חכמה הנאמרים לאדם.

15 " וילכו אחרי ההבל ויהבלו" בני ישראל הלכו אחר דבר שאין בו ממש. הבל הוא כינוי למשב אוויר = דבר ריק , חסר משמעות וזו משמעות עבודה זרה

 

הסופר מדגיש כפיות הטובה של העם. מזכיר שה" העלה עם ישראל ממצרים (7) , הגלה מהארץ עמים אחרים כדי לתת להם את ארץ כנען (8), הזהירם לא לחטוא (12) , שלח להם נביאים (13) , נתן להם תורה וכרת עמם ברית (13 , 15) ועוד.

הסופר מדגיש כי כל מעשה שעשה ה"נענה בכפיות טובה : ה" נתן לעם חוקים – לא קיימו אותם ; שלח להם נביאים להזהירם – התעלמו מהאזהרות. הגלה מהארץ עמים אחרים למענם והם אימצו את הפולחן והדת של עמים אילו. במקום להכיר תודה ניסו בני ישראל שוב ושוב להכעיסו (11 , 17) ולבסוף ה" כעס והביא עליהם את עונש הגלות :

אם ישראל חטאו כעמים אותם ירשו הרי שדינם שעם אחר יירשם. אם ישראל חטאו כעמים שהושמדו ע" ה" למענם דין ישראל להישמד כמותם.

20-22 הסדר הכרונולוגי בפסוקים אילו צריך להיות : 21-22 ואח"כ 20 כלומר קודם חטאו בני ישראל ואח"כ עונשם. החטאים:

א. חטא הפילוג : " כי קרע ישראל מעל בית דוד וימליכו את ירבעם בן נבט" לפי פס' זה שבטי ישראל חטאו בכך שמרדו בבית דוד והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט.

ב. חטא העבודה הזרה – " וידח ירבעם את ישראל...עשה".

פס' 20 מספר תוצאת החטאים : " וימאס ה" בכל זרע ישראל... השלכם מפניו".

פס' 21 מתאר כאירוע שלילי את פילוג הממלכה שהתרחש מאות שנים קודם ל כן בימי ירבעם ורחבעם פרי רצון השבטים למרוד בבית דוד. במקומות אחרים (מלכים א יא 30-33 ) מתואר הפילוג כאירוע שעליו החליט ה" בשל חטאי שלמה. כלומר לפנינו סיבתיות כפולה : הסבר ריאלי , גלי לפילוג (מלכים ב י"ז 21) מול הסבר דתי סמוי (מלכים א יא 30-33 ).

 

ג. 24 – 41 : העמים שהובאו לישראל ע"י מלך אשור

מלך אשור הביא עמים שונים ממסופוטמיה ויישבם בישראל במקום הישראלים שהיגלה. העמים שהתיישבו בישראל התרכזו בעיקר סביב העיר שומרון. הם עבדו את האלים שעבדו בארצות מוצאם (30-31). אריות שהיו בארץ פגעו במתיישבים החדשים והם חשבו שאלוהי הארץ שולח האריות לפגוע בם שכן היו בעלי תפיסה של אלוהות מקומית—פנו למלך אשור לעזרה --- שלח כוהן ישראלי ששב מהגלות לארץ ללמד העמים החדשים שהתיישבו בה כיצד לעבוד אלוהי הארץ , ה"--- החלו לעבוד ה" וכונו "גרי אריות" משום שהתגיירו מפחד האריות. במקביל לכך המשיך כל עם לעבוד אלוהיו (29). ביצעו עבודת אלוהיהם בבמות שבנו בזמנם השומרונים כלומר הישראלים שחיו בשומרון לפני הגלות --- סינקרטיזם – מיזוג אמונות סותרות (33) – עבדו אלילים במקביל לעבודת ה" ולכן הסופר מתארם כמי שלא עבדו את ה".

35-36 ה" כורת עם השומרונים ברית ומצוום לא לעבוד אלוהים אחרים אלא רק " את ה" אשר העלה אתכם מארץ מצרים בכח גדול ובזרוע נטויה".

קושי : איך אפשר לומר שה" הוציא השומרונים ממצרים והרי הובאו מאשור ע"י מלך אשור וה" הוציא ממצרים את בני ישראל ולא אצת השומרונים ?

פתרונות:

א. " שגרת נאום" – הסופר רוצה להוכיח העמים העובדים אלילים בשומרון. הוא רגיל להוכיח בני ישראל בנושא זה ולכן מזכיר יציאת מצרים מתוך שגרת נאומו כלפי בני ישראל החוטאים.

ב. בפס' 34 אומר הסופ שהעמים הובאו לשומרון לא עבדו ה" ולא קיימו החוקים שנתן ה" לישראל. פס' 35-40 הם הערת סוגריים המתייחסת לישראל ולא לעמים שהובאו ממסופוטמיה.

 

  • חלקי הפרק חוברו בתקופות שונות. לפי פס' 18-19 סבורים רוב החוקרים שמחבר פס' 1-23 חי לאחר גלות ישראל לאשור (722 לפנה"ס) ולפני גלות יהודה לבבל (586 לפנה"ס) כיוון שמתאר את גלות ישראל כעונש על חטאיהם מדווח שגם יהודה חטאה ולא מציין שנענשה. לכן כנראה לא ידע על גלות יהודה לבבל משום שעדיין לא אירעה בימיו. מחר פסוקים 24-41 חי בראשית ימי בית שני אז התפתח עימות שבי ציון – שומרונים בנושא בניית בית המקדש.
  • השומרונים – 3 משמעויות שונות – בפס' 29 מתייחס לתושבי ממלכת ישראל המקוריים , חלק מבני ישראל שהוגלו ע"י מלך אשור. בפסוקים 24-41 הכוונה לאנשים שהביא מלך אשור מרחבי האימפריה האשורית והושיבם בממלכת ישראל שתושביה הוגלו. קרויים "שומרונים" כיוון שהתיישבו בשומרון. כיום זה כינוי בני עדה בישראל הטוענים שהם צאצאי שבט אפרים ומנשה שלא הוגלו בידי מלך אשור ונשארו בארץ. ברבות השנים לא הכירה בם המנהיגות היהודית בארץ וציוותה להתרחק מהם. בספר עזרא נרמזת יריבות עויינת ואף אלימה שומרונים – עם ישראל אחרי ששבי ציון מבבל סירבו לבנות עמם במשותף את בית המקדש בטענה שאינם מאמינים אמיתיים בה" ואינם שייכים לעם ישראל. לדעת חוקרים רבים פסוקים 24-41 נכתבו באותה תקופה בידי אדם שדגל בדעת שבי ציון וביקש להבהיר מדוע השומרונים אינם יכולים לקחת חלק בבנית ביהמ"ק השני. זו הסיבה לדעת חוקרים אילו מדוע המחבר מדגיש שוב ושוב שהארץ התרוקנה כליל ( 6 , 23 , 24) מתושביה הישראלים ובמקומם באו אנשים מרחבי הממלכה האשורית.
  • שורשים ומלים מנחות  בפסוקים 24-41 : השורש י.ר.א מופיע 11 פעם ומתאר האמונה הרצוייה ( האמונה בה" נזכרת 9 פעמים) מול האמונה השגוייה והפסולה (אמונה באלים אחרים נזכרת פעמיים). המלה משפט מופיה שמונה פעמים במשמעות של מנהג ומתייחסת לדרך שבה נוהגים השומרונים לעבוד אליליהם , לדרך הנכונה שבה נהוג לעבוד ה" ולדרך המעוותת בה בחרו התושבים החדשים בשומרון לעבוד ה" לצד אליליהם וכך נושאת המלה " משפט" משמעות הקטע כולו.

 

פרק כ"א – מלכות מנשה

1. מספר פרטים אישיים על מנשה. נוסחת פתיחה אופיינית לתיאור מלכי יהודה וכוללת : גיל המלך עת עלה למלוכה , מספר השנים בהן מלך בי-ם ושם אמו. לפי פסוק זה מלך שנים רבות מאד יותר מכל מלך ביהודה ובישראל.

2-7 תיאור חטאיו הדתיים של מנשה. בנה במות שהרס חזקיהו אביו (ביקורת ברוח ספר דברים) , הקים מזבחות לבעל ולאשרה , עבד צבא השמיים ולכל האלים הקים מזבחות בביהמ"ק בי-ם – סינקרטיזם – עירוב אמונה מונותטיסטית עם אמונה פוליתאסטית. כן העביר מנשה בנו הבכור באש כנהוג בפולחן הכנעני לעל מולך , עונן (ניחוש העתיד באמצעות העננים), ניחש ועשה אוב (מכשיר שאילה במתים ) וידעונים (בעל המכשיר המעלה רוחות מתים).

מנשה מושווה בחאיו לאחאב מלך ישראל ולגויים שבני ישראל ירשו ארצם , עמי כנען כדי להסביר שכמו שעמי כנען הפסידו ארצם והושמדו עקב חטאיהם וכפי שישראל גלתה בשל חטאי אחאב כך תחרב יהודה ותגלה בשל חטאי מנשה (2-3).

מנשה חטא יותר מכל מלך אחר בישראל ואף יצר תקדימים :

א. היה המלך הראשון והיחיד ביהודה שעליו נאמר שעבד הבעל והאשרה ובנה להם מזבחות בביהמ"ק.

ב. היה היחיד מכל מלכי ישראל ויהודה שעליו נאמר שעבד את צבא השמיים והחדיר פולחן זה לביהמ"ק.

ג. היה היחיד מכל מלכי ישראל ויהודה שעליו נאמר שעונן , ניחש העתיד ועשה אוב וידעוני ( עסק בפולחן המתים).

ד. היה היחיד מכל מלכי ישראל ויהודה שעליו נאמר ש"שפך דם נקי" כלומר רצח מתנגדיו.

מכאן שחטאי מנשה היו לא רק בתחום הדתי אלא גם בתחום המוסרי

הסופר מדגיש את גסותו ואת כפיותו כלפי ה" :

א. בפס' 2 מציין שמנשה עשה רע כמו כל הגויים שה" גירשם מהארץ והושיב במקומם את בני ישראל. בכך מודשת כפיות הטובה של מנשה כנציג העם שלא הבין שעליו להיות נאמן לה" שנתן לעמו את הארץ ולא לעבוד אלים אחרים.

ב. בפס' 4 ובפס' 7 נאמר שמנשה הכניס פסלי אלים אחרים למקום שנקרא ע"ש ה" – פגיעה בקדושת המקום.

ג. בפס'6 נאמר שמנשה מכעיס בכוונה ה" במעשיו

8-15 העם ביהודה הלך בעקבות מנשה ועבד אלים אחרים , אבל בפס' 15 לא רק מנשה אשם בהחטאת העם. העם עבד אלים אחרים מהיום שבו ה" הוציא אבותיהם ממצרים ועד היום הזה כלומר זה חטא מצטבר. ה" גוזר עליהם עונש : גלות. עונש תושבי יהודה יהיה כה קשה עד שאוזהי אנשים תצטלצלנה כשישמעו על האסון.

13 עונש י-ם מתואר באמצעות דימויים :

א. דימוי הבנאי ההורס – מכשירי הבנייה משמשים בד"כ לפעולות הקמה ובנייה וכאן יהיו למכשירי הבנייה והשקילה שימושים אחרים :

* למדידת החטא – ה" ימדוד חטא יהודה בדיוק כפי שמדד חטאי ישראל ( קו = סרגל , משקולת = אנך). באותם מכשירים בהם מדד ה" עונש ממלכת ישראל ובראשה שומרון בירתה כך ימדוד עונש יהודה ובראשה י-ם בירתה.

* להענשה –ה" יעניש יהודה בדיוק בעונש בו נענשה ממלכת ישראל : גלות..

ב. דימוי לסועד – סועד שסיים ארוחתו נהג לרוקנה בניגוב ולהופכה על פיה אות לכך שאינו מעוניין לאכול עוד. בדומה לכך ירוקן ה" י-ם מתושביה ויהפוך אותה על פניה אות לכך שאינו מעוניין בה עוד.

14 גורלם המר של תושבי י-ם יתבטא בכך שה" לא יגן עליהם מאויביהם. הם נטשו אותו והלכו לעבוד אלים אחרים הוא ינטושם ויפיקירם לאויביהם  . תושבי יהודה מכונים " שארית נחלתי" בדומה לכינוי " השארית הנמצאה" (פרק יט , 4) : הם הנותרים מעם ישראל כולו לאחר ההגליות ושאר האסונות שבאו עליו.

17-18 סיכום מלכות מנשה. למרות כל חטאיו מת בשיבה טובה ונקבר בי-ם. ע"פ תפיסת מחבר ספר מלכים תפיסת גמול לדורות אין בעיתיות בכך שמנשה אינו נענש על חטאיו. העונש על חטאי מנשה יבוא בדורות הבאים.

 

מלכות מנשה השוואה:

 

מלכים ב פרק כא

דברי הימים ב ל"ג

1-7 בן שתים עשרה שנה מנשה במולכו...

ויעש הרע בעיני ה" כתועבת הגויים אשר הוריש ה" מפני בני ישראל...

ויעש אשרה כאשר עשה אחאב מלך ישראל

 וישתחו לכל צבא השמיים ויעבוד אותם.

1-7 בן שתים עשרה שנה מנשה במולכו...

ויעש הרע בעיני ה"...

 

ויעש אשרות

וישתחו לכל צבא השמיים ויעבוד אותם.

10-15 וידבר ה"... לאמור : יען אשר עשה מנשה מלך יהודה התועבות האלה הרע מכל אשר עשו האמורי אשר לפניו ויחטא גם את יהודה בגלוליו. לכן... הנני מביא רעה על י-ם ויהודה אשר כל שמעה תצלנה שתי אוזניו. ונטיתי על י=ם את קו שומרון ואת משקולת בית אחאב ומחיתי את י-ם כאשר ימחה את הצלחת מחה והפך על פניה... יען אשר עשו הרע בעיני ויהיו מכעסים אותי מן היום אשר יצאו אבותם ממצרים ועד היום הזה.

10-11 וידבר ה" אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה" עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחוחים ויאסרהו בנחושתיים ויוליכהו בבלה.

 

12-17 וכהצל לו חלה את פני ה" אלוהיו ויכנע מאד מלפני אלוהי אבותיו. ויתפלל עליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו י-ם למלכותו וידע מנשה כי ה" הוא האלוהים. ואחרי כן בנה חומה חיצונה לעיר דוד... וישם שרי חיל בכל הערים הבצורות ביהודה. ויסר את אלוהי הנכר ואת הסמל מבית ה" וכל המזבחות אשר בנה בהר בית ה" ובי-ם וישלך חוצה לעיר. ויכן את מזבח ה" עליו זבחי שלמים ותודה ויאמר ליהודה לעבוד את ה" אלוהי ישראל. אבל עוד העם זובחים בבמות רק לה" אלולהיהם.

16 וגם דם נקי שפך מנשה הרבבה מאד עד אשר מילא את י-ם פה לפה מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה".

 

 

 

ההבדלים :

א. בשני המקורות מודגש שמנשה עבד עבודה זרה אולם מחבר דברי הימים ב משמיט את ההשוואה של מנשה לגויים ולאחאב מלך ישראל הנחשבים מתועבים מכדי להזכירם. ממלכת ישראל עליה מלך אחאב נחשבת למתועבת ומחבר דברי הימים ב מעדיף לא להזכירה בספרו בוודאי לא בהשוואה לממלכת יהודה או לאחד ממלכי בית דוד. השוואה כזו משפילה מנשה ומחבר דברי הימים ב תמך בבית דוד ולא היה מעוניין להשפיל מנשה יתר על המידה.

ב. פס' 10-15 במלכים ב כא מדגישים עקרון גמול לדורות מחבר דברי הימים ב אינו מאמין בשיטת גמול זו אלא בגמול אישי לכן משמיט האיום בעונש הגלות מפני שהוא בא על יהודה מספר שנים לאחר מנשה וגם את האמירה שחטאי עם ישראל נצברים מהיום שאבותיהם יצאו ממצרים. במקום זאת מחבר דברי הימים ב מספר שמנשה ועמו חטאו ובאותו דור נענשו : מלך אשור בא לארץ ולקח מנשה לגלות באשור. זה עונש ע"פ גמול אישי מידי התואמת גישת מחבר דברי הימים ב.

ג. בדברי הימים ב נוסף קטע שאינו מופיע במלכים המספר כיצד חזר מנשה בתשובה בהיותו בכלא אשור ועקב כך ריחם עליו ה" , סלח לו על חטאיו והחזירו ליהודה. בשובו ליהודה הפך מנשה למלך כמעט מושלם : הרס את כל המזבחות והחפצים ששימשו לעבודה זרה , שיקם י-ם ועבד רק ה". בהדרכתו עבד גם העם רק את ה". אלא שפרט אחד קטן פגע בשלמותו : " העם זובחים בבמות רק לה" אלולהיהם". העם המשיך לעבוד ה" באמצעות במות דבר הנחשב לשלילי ברוח ספר דברים.

ד. מחבר דברי הימים ב השמיט פס' 16 במלכים ב כ"א שבו נאמר כי מנשה שפך דם נקי כלומר הרג מתנגדיו. זה חטא מוסרי שאי אפשר  לכפר עליו בחזרה בתשובה אלא הרוצח חייב למות. מחבר דברי הימים ב לא הצליח לנקות מנשה מחטא זה ולכן לא סיפר עליו כלל. מחבר דברי הימים ב הוסיף ושינה הפרטים שהוזכרו משתי סיבות:

* היה עליו להתמודד עם הסתירה שבין זמן מלכותו הארוך של מנשה לבין העובדה שנח על משכבו  בשלום כלומר קיבל גמול אישי חיובי לכן חייב להיות צדיק.

* היותו תומך בית דוד.

 

19-26 מלכות אמון

אמון מלך שנתיים על יהודה. עשה הרע בעיני ה" ועבד עבודה זרה כמנשה אביו. לאחר שנתיים נרצח בביתו ע"י עבדיו אך הרקע לרצח לא ברור. יתכן שנרצח על רקע מדיני , דתי או אישי. " עם הארץ" – אצולת העם ושרי המלך הרגו רוצחי אמון והמליכו את בנו יאשיהו תחתיו.

 

פרק כ"ב – מלכות יאשיהו

1. פרטים אישיים. יאשיהו עלה למלוכה בגיל צעיר מאד , שמונה מפני שאביו נרצח בגיל 24.

2. בניגוד לאביו ולסביו עבד יאשיהו את ה" בלבד : " וילך בכל דרך דוד אביו". נאמנותו לה" דמתה לנאמנות דוד לה".

3-7 בשנה ה-18 למלכותו החליט יאשיהו לשפץ המקדש. לשם כך השתמש בכספי התרומות שהביאו העם למקדש. פס' 4-5 מתארים איסוף הכסף : בני העם שבאים לביה"מק מוסרים תרומה לשומרי הסף במקדש והם מעבירים הכסף לידי הכוהן הגדול המפקיד את הכסף באוצרות המקדש. המלך יאשיהו מצווה על שפן הסופר : " עלה אל חלקיהו הכהן הגדול ויתם את הכסף המובא בית ה" אשר אספו שומרי הסף מאת העם" = הכוהן הגדול חלקיהו מצווה להתיך את הכסף שנאסף ולתתו לבעלי המקצוע שמשפצים את המקדש : " ויתנו אותו לעושי המלאכה אשר בבית ה" לחזק בדק הבית ". בפס' 7 מציין המחבר שהעבודה נעשתה בנאמנות ע"י כל בעלי המקצוע ועל כן לא דרשו מהם השלטונות דין וחשבון : " לא יחשב אתם הכסף הניתן על ידם כי באמונה הם עושים".

8-10 במהלך השיפוצים במקדש התגלה ספר תורה וחלקיהו הכוהן הגדול מביא את הספר אל שפן. שפן בא לפני המלך ומודיעו :

א. הכסף הותך וניתן לבעלי המקצוע.

ב. בביהמ"ק נמצא ספר תורה.

שפן ככל פקיד מלכותי נסודר מודיע למלך קודם כל על הוראותיו ורק אח"כ מספר על הספר. יתכן ששפן גם ידע שהספר יגרום מבוכה ובהלה גדולה ולכן קודם כל טיפל בעניינים השוטפים ואח"כ עבר לעסוק בבעייה הגדולה שנוצרה עם גילוי הספר. שפן קורא הכתוב בספר באוזני המלך. מסתבר שהכתוב בספר הבהיל יאשיהו. קורע בגדיו לאות אבל/אסון ואח"כ שולח שליחים לנביאת ה" , חולדה ומצווה : " לכו דרשו את ה" בעדי ובעד העם ... על דברי הספר הנמצא כי גדולה חמת ה" אשר היא ניצתה בנו , על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר הזה לעשות ככל הכתוב עלינו"

מדברי יאשיהו ברור שחוקי הספר מצווים לעבוד ה" באופן שונה מכפי שנהג בימיו ושהפולחן לה" שנהג בימיו נחשב ע"פ חוקי הספר שנמצא לחטא חמור. יאשיהו כבר חש שצפוי לעם עונש גדול על שחוקי הספר שנמצא לא קוימו מזה דורות.

חולדה מאשרת חששות יאשיהו ומנבאת :

א. נבואת זעם , נבואת חורבן לעם כעונש על אי קיום חוקי הספר (16-17).

ב. נבואת נחמה ליאשיהו , הבטחה למות בשיבה טובה (18-20).

מהו הספר שנמצא במקדש?

לפי פס' 8 חלק מהתורה כלומר ספר חוקים שכתב משה לפני מותו , מאה ה-13 לפנה"ס ולאחר מותו אבד לעם. חוקי הספר שונים מהחוקים שקויימו עד מציאתו.

ע"פ הפרשנות המסורתיתהספר שנמצא הוא ספר התורה כולו , כל תורת משה. הוא אבד בימי מנשה ואמון שהיו חוטאים גדולים והצליחו להשכיח מהעם עבודת ה" והסית אותם לעבודה זרה. אבדן הספר היה רק סמל לשכחתה" ע"י העם. כשעלה יאשיהו לשלטון החזיר העם לעבוד את ה" ולכן זכה שבימיו יימצא מחדש ספר התורה במקדש.

ע"פ גישת חקר המקרא (ביקורת המקרא – גישה פרשנית-מחקרית – מדעית למקרא המבארת המסופר במקרא תוך השוואה לממצאים ארכיאולוגיים ומדעיים אחרים) הספר שנמצא הנו ספר דברים שלא נכתב ע"י משה אלא ע"י חוגי השלטון (כוהנים/חכמים) בימי יאשיהו , במאה ה-7 לפנה"ס. כוהנים וחכמים אילו שאפו לקדם תפיסת עולמם ואת השינוי שרצו לערוך בפולחן לה" והעמידו פנים שבמהלך השיפוצים במקדש מצא חלקיהו הכוהן הגדול את הספר. יש דמיון רב בין חוקי ספר דברים לבין הפעולות שעשה יאשיהו ע"פ הספר שמצא ף

א. עד ימי יאשיהו נהגו חוקי ספר שמות לפיהם הפולחן היה מפוזר. אפשר היה לעבוד ה" בבמות בכל יישוב. בעקבות מציאת  הספר יאשיהו מרכז הפולחן במקום אחד , ביהמ"ק בי-ם. מתאים לדרישת ספר דברים לזבוח לה" רק " במקום אשר יבחר ה"" בניגוד לשאר ספרי התורה המאפשרים פולחן בכל מקום.

ב. יאשיהו היה המלך היחיד שביער פולחן צבא השמיים. ספר דברים הוא הספר היחיד המצווה ביעור פולחן זה ( דברים ד 19 יז 3 )

ג. בספר שנמצא במקדש היו כתובים איומים וקללות ( מלכים ב כ"ב 16) שהם כנראה גרמו ליאשיהו לקרוע בגדיו בבהלה. קללות נוראיות מופיעות בספר דברים כ"ז-  כ"ח.

ד. ספר דברים מצווה לחוג הפסח רק במקום אשאר יבחר ה" ויאשיהו מכנס כל העם לחוג הפסח בי-ם.

 

פרק כ"ג

המשכו הישיר של פרק כ"ב. לאחר מציאת הספר מחלט יאשיהו שיש לעבוד ה" בדיוק לפי הספר. ואכן יאשיהו פועל בדיוק ע"פ החוק המופיע בדברים י"ב פס' 1-14 :

א. להשמיד כל סממני העבודה הזרה בארץ (2-3)

ב. לעבוד ה" במקום אחד בלבד (11)

יאשיהו פועל לפי החוק. מבער (משמיד לחלוטין) העבודה הזרה ומשנה מהותית את הפולחן לה" = " הרפורמה של יאשיהו" , 622 לפנה"ס.

1-2 יאשיהו מצווה לכנס העם בי-ם. שם מקריא באוזניהם את הכתוב  בספר שנמצא בביהמ"ק. סביר להניח שעקב כך הבין העם חמורת הבעייה ובכך מכינם יאשיהו לצעד הבא כמפורט בפסוקים  הבאים.

3. יאשיהו עמד על במה גבוהה (עמוד) וכורת עם העם ברית .

 

14-15 , 24-19 : ביצוע הרפורמה

הצעד הראשון – טיהור הארץ מעבודה זרה.

פירוט סוגים רבים של עבודה זרה שיאשיהו ציווה לבטל/להשמיד. לפירוט 2 מטרות :

א. להראות עד כמה היתה הארץ שטופה בעבודה זרה בימי מנשה ואמון.

ב. להראות צדיקות יאשיהו שנלחם באלילות באופן מקיף ויסודי.

 

  • יאשיהו מצווה להוציא מהיכל ה" את כל הכלים העשויים לבעל ולאשרה ולכל צבא השמיים (4)
  • יאשיהו מצווה להשבית מעבודה את הכמרים אשר נתנו מלכי יהודה ויקטר בבמות (5). הכמרים הם  כוהנים לאלים אחרים והוא מצווה שיפסיקו לקטר , להעלות קטורת ומנחה לאלים אילו בבמות.
  • יאשיהו מוציא את פסל האשרה מביהמ"ק , שורפו ומפזר האפר על קברים ( כנראה של עובדי עבודה זרה) מה שגורם לטומאת האפר (6).
  • " ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה"" הקדשים הם אנשים שעסקו בפולחן הפיריון המסופוטמי ובימי מנשה ואמון הוקמו בחצרות ביהמ"ק מבנים בהם הורשו לעסוק בפולחן זה. יאשיהו מצווה להרוס מבנים אילו ששימשו גם לזנות וגם לפעילויות נוספות (7).
  • יאשיהו אוסר פולחן האל מולך (10)
  • יאשיהו אוסר פולחן לשמש (11)
  • יאשיהו אוסר פולחן לעשתורת ולכמוש (13)
  • יאשיהו אוסר פולחן למתים (24)
  • כדי לוודא שכל הבמות ומקומות הפולחן לאלים אחרים יישארו טמאים מפזר עליהם עצמות אדם.

 

הצעד השני  ריכוז הפולחן לה" בי-ם , בביהמ"ק

כנאמר בספר דברים כך גם יאשיהו אוסר להקריב לה" בבמות. סוגר הבמות ברחבי הארץ ואוסר על כוהני הבמות לעבוד בקודש. כוהנים אילו לא יכולים לעבוד בביהמ"ק בי-ם --- הופכים מובטלים , עניים ומקבצי נדבות.

מחוקק ספר דברים שצפה מראש בעיית האבטלה של כוהני הבמות מצווה על העם לתמוך בהם ומכנם " הלוי אשר בשעריכם" (12). לכאורה הציווי לדאוג ללויים נובע מהעובדה שאין להם נחלה ולכן לא מתפרנסים מעבודת אדמה. אבל לפני ריכוז הפולחן התקיימו הלוויים היטב מתרומות שהובאו למזבחות ולמקדשי ה" ברחבי הארץ. עכשיו עם סגירת מזבחות ומקדשים אלה כחלק מרפורמת יאשיהו יש לתמוך בהם כלכלית בנדבות.

ריכוז הפולחן נעשה גם בתחום ממלכת ישראל לשעבר : יאשיהו הורס המזבח שבנה לה" המלך הראשון של ממלכת הצפון , ירבעם בן נבט (15).

 

הצעד השלישי – חגיגת הפסח

יאשיהו מצווה על כל העם להתכנס בי-ם לחוג חג הפסח בהתאם לחוקי הספר שנמצא במקדש שלפיו יש לחוג את שלושת הרגלים במקום הפולחן האחד והיחיד של ה". הסופר מציין בהתלהבות רבה שחג פסח כזה לא נחוג מעולם בישראל (22).

16-18 הנביא מיהודה והנביא מבית אל : המקרה המתואר הוא התגשמות נבואה שמופיעה במלכים א י"ג. שם סופר על איש האלוהים (נביא) שחי בימי ירבעם בן נבט. נביא זה בא מיהודה לבית אל כדי להודיע בשם ה" שעוד יקום ביהודה מלך שיקרא יאשיהו והוא ישמיד עבודת האלילים בארץ. הוא גם מנבא שעל המזבח בבית אל שבו מקריב ירבעם קורבנות לעגל שעשה יישרפו עצמות כל האנשים העובדים את העגל ( מלכים א י"ג 2). נביא יהודאי זה נקבר בבית אל ליד הנביא הישראלי שהביא למותו.

בפרק כ"ג מרחיב הכתוב בתיאור התגשמות נבואה : בבית אל יאשיהו מוציא עצמות אדם מהקברים ושורפן על המזבח בבית אל כדי לטמאו. אח"כ מגיע לקבר מסומן שיש עליו ציון ושואל של מי הקבר : " מה הציון הלז אשר אני רואה?" אנשי העיר מספרים לו על המקרה – סיפור הנביא שחזה לפני כ-300 שנה פעולות שעשה יאשיהו. עקב כך דורש יאשיהו להניח לקבר זה , לא להוציא עצמות הנביא : " הניחו לו ! איש אל יגע בעצמותיו ". עצמות הנביא היהודאי ועצמות הנביא הישראלי שנקברו לידו היו היחידות שניצלו משרפה על המזבח : " וימלטו את עצמות הנביא אשר בא משומרון".

 

25-28 סיכום מלכות יאשיהו

יאשיהו זוכה לציון הגבוה ביותר מכל מלכי ישראל ויהודה : " וכמוהו לא היה לפניו מלך , אשר שב אל ה" בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו". אך צדיקותו לא צליחה למחות כעס ה"/לשנות ההחלטה להעניש ישראל : , אך לא שב ה" מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה". זהו גמול לדורות כיוון שעם ישראל ייענש על חטאים שנעשו בדור מנשה , סב יאשיהו. העונש שנגזר על יהודה הוא גלות בדיוק כפי שנגזר קודם על ממלכת ישראל : " ויאמר ה" גם את יהודה אסיר מעל פני..ירושלם".

 

29-30 מות יאשיהו

בשנה ה- 31 למלכוןתו יצא יאשיהו להילחם בפרעה מלך מצרים. פרטים מעטים נמסרים כאן על קרב זה : " בימיו עלה פרעה... כראותו אותו". מפס' זה ומעדויות אחרות עולה שפרעה מלך מצרים רצה לעזור למלך אשור במלחמתו עם מלך בבל. באותם ימים נאבקו אשור ובבל על שליטה במז' הקדום. פרעה תמך באשור ויאשיהו שכנראה  תמך בבבל / בשל סיבות אחרות ניסה לחסום פרעה כדי שלא יגיע לאזור העיר כרכמיש לחוף נהר פרת ששם התנהלה המלחמה בין אשור לבין בבל. יאשיהו ערך את צבאו באזור מגידו וניסה לחסום פרעה אך ניסיונו נכשל והוא נפל בקרב.

30 א בחלק הראשון של הפסוק מודגש שיאשיהו מת במגידו ונקבר בי-ם. חולדה ניבאה ליאשיהו שימות בשיבה טובה(מלכים ב כ"ב 20) --- לא התגשם. על כס המלוכה עלה יהואחז בן יאשיהו.

30-37 מלכות יהואחז ומלכות אליקים ( יהויקים)

לאחר מות יאשיהו מתרחשים חילופי שלטון מהירים :

  • מיד לאחר מות יאשיהו ממליכה קבוצת " עם הארץ" את יהואחז בן יאשיהו במקום אביו (30)
  • פרעה מלך מצרים מסלק יהואחז מכס המלכות לאחר 3 חודשי שלטון בלבד ( 31 , 33).
  • פרעה מלך מצרים ממליך אח יהואחז , אליקים למלך על יהודה ומשנה שמו ליהויקים. פעולה זו מעידה על בעלות פרעה על אליקים – יהויקים (34).
  • פרעה מטיל קנב כבד על יהודה בעקבות המלכת יהואחז לפני יהויקים (33). יהויקים מחייב "עם הארץ" לשלם הקנס הכבד (35).

עיון בפס' 31 , 36 מתברר שבמות יאשיהו היה בנו הבכור אליקים צריך להימשח למלוכה. אך " עם הארץ" העדיף על פניו את הבן הבא אחריו , יהואחז כנראה בגלל דעותיו הפוליטיות של יהויקים שתמך בפרעה והרי יאשיהו התנגד לפרעה ונפל במלחמה עמו. עם הארץ המליך יהואחז אך פרעה שהיה המלך החזק באזור באותה תקופה לא הסכים לכך. הוא סילק בכח יהואחז מכס המלכות וכלאו במצרים עד יום  מותו. במקומו המליך את אליקים , שינה שמו ליהויקים כדי להוכיח שהוא הבעלים האמיתיים של מלך יהודה ושל  יהודה כולה והטיל קנס כבד על יהודה כעונש על הניסיון להפיכה השלטונית של עם הארץ. יהויקים החליט שאת הקנס הכבד תשלם אותה קבוצת אצולה , עם הארץ כעונש על שניסתה לנשלו מהשלטון.

 

פרק כ"ד

א. 1-7 - מלכות יהויקים

יהויקים בכור בני יאשיהו עלה לשלטון בהיותו בן 25 ועבד עבודה זרה. עלה לשלטון בעזרת מלך מצרים אך נאלץ להיכנע ליריב מלך זה , נבוכדנאצר מלך בבל (1). נבוכדנאצר מלך בבל עלה להילחם ביהודה ולכבשה ואז נאלץ יהויקים " להיות עבד" לנבוכדנאצר כלומר לשלם לו מיסים במשך 3 שנים. לאחר 3 שנים מרד יהויקים במלך בבל. מלך מצרים לא יכול היה לעזור ליהויקים בשלב זה. הוא כבר היה חלש מאד בגלל המלחמות הרבות שניהל כנגד מלך בבל והעדיף לא לצאת מתחום ארצו למלחמה נוספת (7).

4 חטאי יהויקים לא היו רק בתחום הדתי אלא גם בתחום המוסרי. מכתובים אחדים בספר ירמיהו מתברר יהויקים הרג מתנגדיו הפוליטיים והדתיים ( ירמיהו כ"ו 20-23). ירמיהו מתאר שחיתות יהויקים , רדיפת הבצע שלו , את העובדה שניצל אנשים לטובתו והעבידם ללא תמורה ועוד. בתגובה למעשי יהויקים פועלים 2 כוחות להענישו : כח גלוי וכח סמוי. הכח הגלוי הוא מלך בבל הפועל להענישו על שמרד בו.

באותם ימים היה מלך בבל עסוק במלחמות עם מלכים גדולים וחשובים יותר מיהויקים ולכן שלח צבאות קטנים יותר לתקוף יהודה , להחליש צבאה ולגרום לה אבידות . הכשדים ( הבבלים) , המואבים והארמים ובני עמון היו משועבדים למלך בבל ובפקודתו שלחו גדודי צבא ליהודה שיתקפו ויחלישו ככל האפשר את הצבא ואת העם ביהודה.

המחבר רואה בצבאות אויבים אלה כלי בידי ה" להעניש יהויקים על חטאיו לה" (2). ה" הוא הכח הסמוי המפעיל צבאות האויב נגד יהודה.

המחבר מציג אירועים אילו כמערכת של סיבתיות כפולה : לכאורה הכוחות פועלים עקב המאורעות הגלויים , מעשי בני האדם אך למעשה ה" הןא המפעיל את הכוחות וגומל לבני האדם על מעשיהם. צבאות אילו אמנם הציקו ליהודה אך לא הביאו לחורבנה. לפי מחבר ספר מלכים ה" לא הסתפק בנזקים שגרמו צבאות אילו מפני שהחליט שעונש יהודה יהיה גלות (3). עונש הגלות של יהודה נקבע כבר בימי מנשה בגלל חטאיו וחטאי העם שהלך בדרכיו.

פעמיים חוזר המחבר על עונש החורבן והגלות : " וישלחם ביהודה להאבידו " (2) ; " להסיר מעל פניו" (3) ושלוש פעמים על כך שהעונש נקבע סופית ולא ניתן לשנות רוע הגזרה : " כדבר ה" אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים (2) ; " אך על פי ה" היתה" (3) " ולא אבה ה" לסלוח (4).

 

ב. 8-16 מלכות יהויכיו וגלותו

יהויכין מלך בי-ם 3 חודשים בלבד. עם עלייתו לשלטון נאלץ להתמודד עם בעיית המצור הבבלי. מלך בבל שסיים בהצלחה מאבקיו עם אויביו הגדולים התפנה לטפל בבעיות הקטנות כמו מרד יהודה. צבאו נשלח להכניע מלך יהודה והטיל מצור על העיר. יהויכין העדיף להיכנע ולהישאר בחיים. העונש על יהודה ומלכה :

א. הגליית 10,000 איש : המלך יהויכין ונשיו , אימו כל האצולה , כל הפקידות הבכירה וכל בעלי המקצוע שעושקים במתכות (11 , 14). בארץ נותרו פשוטי העם = " דלת עם הארץ" (14).

ב. החרמת כל אוצרות ביהמ"ק ובית המלוכה (13)

גלות זו נקראה גלות יהויכין/גלות האצולה / הגלות הקטנה , 597 לפנה"ס. מאורע חשוב מאד בתולדות העם . מחבר הפרק מסגיר את הזעזוע שחש לנוכח המאורע הגדול והמכה שספג היישוב היהודאי בשימושו החוזר בביטוי " ואת כל" שש פעמים בפס' 13-16 וחמש פעמים חזרה על המלה " את" בפס' 15 להדגשת היקף ההגליות וביזת הרכוש. גם בתעודות בבליות מוזכרת גלות יהויכין.

 

ג. 17-20 מלכות צדקיהו

צדקיהו היה דוד יהויכין המלך הגולה. לא היה היורש הלגיטמי כיוון שלא היה בן יהויכין. הומלך בחסד הבבלים : מלך בבל הושיב צדקיהו על כס המלוכה כדי שיהיה " מלך בובה" : שליט שיהיה נאמן  לבבל. בעלות מלך בבל על צדקיהו הודגשה באמצעות שינוי שמו. שמו המקורי היה מתניה ומלך בבל החליף שמו לצדקיהו. צדקיהו עשה הרעה בעיני ה" כמו שלושת המלכים שקדמו לו אך מעשיו כבר לא שינו בהרבה החלת ה" להגלות יהודה (20).

 

פרק כ"ה – מרד צדקיהו

צדקיהו מלך יהודה הומלך בחסות מלך בבל אך לא שמר לו אמונים ומרד בו , 588 לפנה"ס.

1. בשנה התשיעית למלכות צדקיהו , 588 לפנה"ס בא מלך בבל בראשות צבאו וצר על י-ם : " ויבנו עליה דיק סביב" = הציב כלי מצור ומכונות להבקעת חומת העיר. במקביל למצור תקף צבא בבל ערי יהודה כמתברר מעדויות שונות :

א. עדויות מקראיות – ירמיהו ל"ד 7 : לפי פסוק זה בזמן בו נלחם הצבא הבבלי בי-ם נותרו עוד מספר ערי מבצר ביהודה וגם בם ניטשה מערכה כבדה.

ב. עדויות חוץ מקראיות – חרס לכיש ( לכיש עיר מרכזית ביהודה בימי בית ראשון. הוכתה במסע סנחריב , 701 לפנה"ס וחרבה עם חורבן יהודה , 586 לפנה"ס. בחפירות נמצאו עשרות חרסים וביניהם מכתבים קצרים שכתב הושעיהו לאדונו יאוש) מס' 4. כותב המכתב – הושעיהו מברך אדונו יאוש ומדווח שעשה כל שציווה עליו. מזכיר ליאוש שהחיילים צופים אל משואות לכיש , משואות שמאותתות להם ע"פ לוח האותות שנקבע מראש.

אותות לכיש עדיין נראים ואותתות עזקה לא= עזקה נפלה בידי האויב ולכיש עדיין לא.

 

חלקו האחרון של המכתב מזכיר ליאוש שהושעיהו וחייליו עדיין משגיחים על הסימנים הבאים ממשואות לכיש = סימן שלכיש עדיין עומדת על תלה אם כי היא בוודאי נצורה. בשלב זה יכלו הושעיהו וחייליו לראות את משואות לכיש בלבד , משואות עזקה לא נראות עוד = סימן שעזקה כבר נפלה בידי הצבא הבבלי. מכתב זה מתואר מצב המאוחר למתואר בירמיהו ל"ד 7. ע"פ ירמיהו ל"ד 7 לכיש ועזקה עדיין עומדות בפני האוייב. ע"פ חרס לכיש מס' 4 עזקה כבר נפלה ביד האויב הבבלי.

 

2-4 המצור על י-ם

המצור נמשך כשנתיים : " עד עשתי עשרה שנה (אחת עשרה) למלך צדקיהו". לבסוף תש כח הלוחמים והאזרחים המורעבים : " בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ". אפילו לאצולה – לעם הארץ כבר לא היה מה לאכול. בשלב זה החלו הבבלים לפרוץ חומת העיר : " ותבקע העיר". צדקיהו החליט לברוח מהעיר בחסות החשכה כשהוא מלווה בקבוצת לוחמים : " וכל אנשי המלחמה הלילה דרך שער בין החומצתיים אשר על גן המלך".

 

5-7 עונש צדקיהו

המלך ומלוויו ברחו לכיוון הערבה אך המידע על בריחתם הגיע לבבלים : " וירדפו חיל כשדים אחר המלך וישיגו אותו בערבות יריחו וכל חילו נפוצו מעליו" כשראו חיילי צדקיהו שהבבלים עומדים להשיגו , ברחו והוא נותר לבדו ונלכד. הוא נלקח לעיר רבלה שבסוריה , בה שכן הבסיס הצבאי של מלך בבל. נערך לו משפט ונמצא אשם בבגידה. בגידתו כפולה : הפר אמון מלך בבל שהמליך אותו וגם הפר שבועתו בשם ה" להיות נאמן למלך בבל ולכן ה" פגע בו. עונשיו : בניו הומתו לנגד עיניו , עיניו נוקרו , נאסר ונלקח לבבל שם מת.

 

8-21 העונשים לתושבי יהודה

א. ירושלים נשרפה בידי חיילי בבל (8-10) . בפס' 8 נאמר שהמקדש נשרף בשבעה בחודש אב , בירמיהו נ"ב 12 נאמר שנשרף בעשרה בחודש אב וחז"ל קבעו את תאריך החורבן במסורת היהודית לתשעה באב. כיצד אפשר ליישב בין 3 התאריכים  חז"ל הסבירו שבשבעה נכנסו חיילי בבל לתוך המקדש והחלו לבזוזו ורק בתשעה הציתו בו אש. בעשרה בחודש נשרף המקדש כליל --- התאריך , בירמיהו נ"ב מציין גמר שריפת המקדש.

ב. תושבי העיר הוגלו (11) בארץ נשארו חקלאים שיעבדו האדמות וישלמו מיסים למלך בבל (12)

ג. כל כלי ביהמ"ק נלקחו כשלל (13-17).

ד. 72 אנשי אצולה נלקחו למשפט והוצאו להורג (18-21).

בכך מוטט סופית מלך בבל ממלכת יהודה וקטע שלטון בית דוד שבגד בו. חורבן יהודה וגלות תושביה לבבל , 586 לפנה"ס מכונים גלות בבל/הגלות הגדולה. האוכלוסייה הכפרית שנשארה בארץ אינה נחשבת כמשמעותית בעיני הסופר : " ויגל יהודה מעל אדמתו " (21).

 

22-26 גדליהו בן אחיקם

מלך בבל מינה לשליט על התושבים שנשארו ביהודה את גדליהו בן אחיקם בן שפן ( סופר בימי המלך יאשיהו שנזכר בפרשת מציאת ספר התורה), מאצולת י-ם. גדליהו מצהיר על מדיניות חדשה באוזני הנשארים ביהודה : נאמנות למלך בבל כדי לשמור על חיים שקטים ושלווים ככל האפשר (24). אך ימי שקט אילו לא התארכו – גדליהו נרצח ע"י ישמעאל בן נתניה (25). המניעים לרצח:

א. מניע אישי – בפס' 25 נאמר שישמעאל מזרע המלוכה כלומר מבית דוד ואולי חשב שהוא ראוי לשלוט על תושבי יהודה שנותרו.

ב. מניע פוליטי – לפי עדויות מקראיות אחרות (ירמיהו מ 13-14) נראה שישמעאל בן נתניה היה נציג כוחות פוליטיים ששאפו לפעול נגד בבל. רצח גדליהו נועד לזעזע היציבות ששאף השלטון הבבלי להשליט ביהודה. גם תושבי יהודה הנותרים ראו ברצח מעשה פוליטי של התנגדות לבבל ומיד אחרי הרצח ירדו למצרים מפחד הבבלים (26).

 

במסורת היהודית נהוגים 4 צומות המסמלים 4 שלבים בחורבן :

א. י' בטבת תחילת המצור על י-ם (1)

ב. יז' תמוז הובקעו חומות העיר.

ג. ט' באב יום חורבן בית המקדש ושריפתו (8-9)

ד. ג' תשרי צום לזכר רצח גדליהו. הרצח הביא לחיסול שארית היישוב היהודי בארץ (25) כיוון שמי שנותר בארץ מההגליות ברח מצרימה מפחד הבבלים.

 

27-30 שחרור יהויכין מבית הכלא

בשנת 560 לפנה"ס שוחרר יהויכין מלך יהודה (הוגלה 597 לפנה"ס) מבית הכלא בבבל ע"י מלך בבל החדש , אוויל מרדוך. עד יום מותו זכה ליחס מכובד : " וידבר אתו טובות". הוא זכה ליחס טוב יותר משקיבלו כל המלכים האחרים שנכלאו בבבל : " ויתן את כסאו מעל כסא המלכים אשר אתו בבבל". שיבוץ הסיפור על יהויכין בסיום הסיפור הוא ניסיון לסיים הספר בנימה אופטימית : אם מלך יהודה עדיין בחיים אולי צאצאיו יזכו למלוך שוב על יהודה , אולי יש תקווה לגאולה.

רוצים לקבל את הסיכומים לבגרות ישר לפייסבוק שלכם? עשו לנו לייק: