חדשות האתר

פרוייקט הרחבת אתר הסיכומים 2014 יוצא לדרך, ואנחנו צריכים את העזרה שלכם! לחצו כאן לפרטים

שימו לב שתיקנו כמה סיכומים שהיו חתוכים, תודה לגולשים הנאמנים שהעירו לנו על כך.

סקר

  • באיזה מקצוע הייתם רוצים לראות יותר סיכומים
  •  תנ"ך
  •  אנגלית
  •  ספרות
  •  היסטוריה
  • אנא בחר תשובה

רשימת תפוצה

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו!

  • אנא הכנס כתובת EMail תקינה

צורפת בהצלחה לרשימת התפוצה. תודה על שיתוף הפעולה!

חברתי

מלכים א' - סיכום לפי פסוקים

סיכום לבגרות המלצת העורך
מקצוע: תנ"ך, כיתה: י', מאת: ניצן א, פורסם: 01/01/1970
הולכים לסרט? allmovies.co.il מרכז במקום אחד את כל ההקרנות בכל בתי הקולנוע!

סיכום מפורט של ספר מלכים א' לפי פסוקים.

פרק א'

1-4: אקספוזיציה זו פתיחה, שיש בה רקע להמשך הסיפור, כמו דמויות, זמן, מקום, רמז להמשך והצגת הבעיה. כאן מתוארת זקנת ותשישות דוד. בגלל זקנתו הוא לא מתפקד, הוא פסיבי לחלוטין ובודד. לפיכך מתחיל מאבק על המלוכה. אדוניהו מכריז על עצמו כמלך תחתיו.

5-10: אדוניהו מנסה לזכות במלוכה: הוא מארגן מרד נגד דוד. הוא מגייס את הרכב, הפרשים והחיילים שרצים לפניו, כדי שיחלקו לו כבוד בפני העם כמלך עתידי. הוא אוסף את כל תומכיו: מנהיג דתי, מנהיג צבאי, אחיו בני המלך ועבדי המלך. את שלמה, תומכי שלמה ודוד אביו הוא אינו מזמין לזבח. המחבר משווה אותו במכוון לאבשלום, שמרד בדוד בעודו בחיים. גם הוא היה יפה תואר והכין לעצמו רכב ופרשים. שניהם מתנשאים ומתנהגים כמלכים. כך המחבר מביע ביקורת שלילית על אדוניהו. המחבר בנוסף רומז שאדוניהו עבר על חוק המלך שבספר "דברים", לפיו המלך ייבחר ע"י ה', לא ירבה לו סוסים ולא יתנשא מעל אחיו.

6: הסיבות שגרמו לאדוניהו לשאוף לשלטון: -הוא לא קיבל חינוך נוקשה מדוד ודוד לא הציב לו גבולות נוקשים. -יופיו החיצוני נתן לו לגיטימציה למלוכה. -הוא היה האח הבכור לאחר מות אמנון ואבשלום.

11-21: תופעת החזרה: בפרק המחבר חוזר על תיאור מעשי אדוניהו, אך תופעת החזרה אינה אופיינית לסיפור המקראי, שבד"כ כתוב בתמציתיות. החזרה מופיעה במטרה להעביר מסר באמצעות תוספות או השמטות. ניתן לראות איך כל אחד מהצדדים השתדל לשכנע את דוד שיבטל את מלכות אדוניהו. החזרה מופיעה בפי נתן הנביא לבת שבע, בת שבע לדוד ונתן הנביא לדוד. נתן, מתומכי שלמה, מתחיל לחשוש לחיי התומכים בשלמה מפני אדוניהו שיהרוג אותם. הוא פונה לבת שבע, אשתו האהובה של דוד, כדי לסכל את מזימת אדוניהו לעלות לשלטון: הוא מציג את אדוניהו כבר כמלך כדי להדגיש את גודל הסכנה, כדי שתילחץ ותזדרז לפעול. נתן מסביר שדוד לא יודע מכוונות אדוניהו, שמורד, חותר תחת השלטון ומנצל את חולשת דוד. נתן מסביר לבת שבע שלמעשה מטרת עצתו היא להציל אותה ואת בנה, שלמה. דברי נתן לבת שבע דברי בת שבע לדוד "הלוא אתה אדוני המלך נשבעת לאמתך לאמור כי שלמה בנך ימלוך אחרי.."-הוא הציע לכנותו כך כדי להעניק לו כבוד. "אדוני, אתה נשבעת בה' אלוהיך לאמתך.."-היא מציגה אותו כאדון ואת עצמה כאמה, מנימה אישית ואינטימית. בנוסף,יש תוקף חזק לשבועתו, שאם יפר אותה, יחטא כלפי ה'. "ומדוע מלך אדוניהו?"-נתן אומר זאת בנימת כעס, כלומר מאשים את דוד. הוא מנסח זאת כשאלה. "ועתה הינה אדוניהו מלך ועתה אדוני המלך לא ידעת"-היא מציגה את ההמלכה כעובדה. בנוסף, היא מרככת את דברי נתן וטוענת שדוד לא ידע על מעשי אדוניהו. כך היא מסירה את האחריות מדוד ומאשימה את אדוניהו הפועל מאחורי גבו, כדי להתסיס אותו. תוספות נוספות בת שבע על מעשי אדוניהו: 19:היא מזכירה את הזבח, שמסמל את הכרזת מינויו למלוכה. היא משמיטה את נוכחות אחיו וכל אנשי יהודה עבדי המלך, כדי לא להבהילו יתר על המידה. בכינוי שלמה כעבד דוד היא רומזת ששלמה היה נאמן לו, לעומת אדוניהו. 20:היא טוענת שהמלך הוא הגורם הקובע בבחירת היורש שלו. רצון העם הוא שדוד יקבע מי יהיה המלך. יש לו הסמכות והכוח לשנות את הדברים לפי רצונו.

21:אדוניהו עלול לראות בבת שבע ושלמה בוגדים במלכות, ולכן יגזור עליהם עונש מוות. המלכת אדוניהו מסכנת את חייה וחיי בנה. כאן היא פונה לרגשות דוד. נתן בפני דוד:

25:הוא מתאר את הזבח שערך אדוניהו ומוסיף פרט חדש: "ויאמרו יחי המלך אדוניהו"-זאת כדי להדגיש את הבוגדנות שלו ושל תומכיו. דוד עדיין בחיים וכבר ממליכים מלך אחר.

27:ע"פ שאלתו לדוד, הוא מבקש לדעת אם ההמלכה נעשתה בידיעתו ובהסכמתו. הוא אומר זאת בנימת כעס, על כך שלא הודיע לנביא על ההמלכה, במקרה שידע עליה. דוד נשבע לבת שבע ששלמה ימלוך אחריו, לכן הוא מצווה לערוך לשלמה טקס המלכה. הוראות דוד

(32-37) מילוי הוראות דוד ע" נאמני שלמה

(38-40) תיאור ההמלכה ע"פ העד יונתן

(43-48) צדוק הכוהן, נתן הנביא ובניהו צריכים ללוות את שלמה. גם הכרתי והפלתי (צבא השכירים הזר) מצטרפים להמלכה. הוא מציין את כל הבאים להמלכת שלמה. צדוק הכוהן ונתן הנביא ימשחו אותו למלך. רק צדוק הכוהן לקח את קרן השמן ומשח אותו למלך. גם צדוק הכוהן וגם נתן הנביא משחו אותו למלך בגיחון. דוד לא ציווה על תהלוכה חגיגית והמונית. העם חגג והייתה תהלוכה גדולה, כלומר העם שמח ורצה בהמלכת שלמה. בנוסף הדבר מתואר כדי ליצור רצף בין האירועים: העם שמח ואדוניהו ותומכיו שומעים את החגיגה ומביעים חשש. הוזכרו תקיעת השופר וקריאת העם: "יחי המלך שלמה". יונתן משמיט את פרטי החגיגה, שכן תומכי אדוניהו שמעו אותה כבר. יונתן מוסיף לתיאור את מה שהתרחש בארמון: שלמה ישב על כיסא המלוכה, עבדי המלך באו לברך את דוד, ודוד עצמו בירך את ה'. בדברי יונתן על ההמלכה יש הדרגה מהחמור אל החמור ביותר: תחילה הוא מודיע על המלכת שלמה, אח"כ על תמיכת העם ועבדי המלך בשלמה ובסוף הוא מספר שדוד המלך בירך את שלמה בשם ה'. המילה "וגם" חוזרת 3 פעמים מהסיבות הבאות: -היא מציינת את התרגשותו מההמלכה ואת הפחד והבהלה מהצפוי לגורל התומכים באדוניהו. -היא מציינת את ההדרגתיות בדברים. נאמני אדוניהו נוטשים אותו במהרה, בגלל הבהלה שאחזה בהם בקשר לגורלם. אדוניהו קם ואחז בקרנות המזבח מהסיבה הבאה: באותה תקופה היה נהוג שמקום המזבח מגן על האדם מפני הריגה, כי אסור לפגוע באדם ליד מקום קדוש זה. אדוניהו חשש ששלמה יהרוג אותו, ולכן ברח לשם. אדוניהו ביקש ששלמה יישבע שלא יהרגו. הוא לא נוטר טינה לאדוניהו ומבטיח שלא יפגע בו רק אם יהיה נאמן למלך ולמלחמותיו. אדוניהו השתחווה לו וקיבל את המלכתו.

פרק ג'

1: שלמה מתחתן עם בת פרעה, מלך מצרים. מטרת הנישואים היא פוליטית. מצרים הייתה מעצמה חזקה באותה תקופה. שלמה רצה לקשור איתה קשרים כדי לבסס את מצב ממלכתו מבחינה צבאית, כלכלית ומדינית. ניתן ללמוד גם על מעמדו הבינלאומי של שלמה. כנראה ממלכתו הייתה חזקה בתקופתו, ולכן פרעה רצה בקשרים אלה. מתוארת הבנייה המסיבית של ירושלים: שלמה בנה את ארמונו, את בית המקדש ואת חומות ירושלים מסביב.

2-4: שלמה הולך בדרכי דוד וה' אוהב אותו, אבל קיים פגם דתי אחד, שהכותב מדגיש פעמיים: העם עבד את ה' ב"במות", כי עדיין לא נבנה בית ה'. הבמות היו המזבחות שהיו מפוזרות בארץ. ניתן לראות בהערות אלה ביקורת ברוח ספר דברים (השקפה דטרמיניסטית): החוק בדברים קובע, שצריך לעבוד את ה' רק במקום אחד מרכזי (ריכוז הפולחן)- בבית המקדש שבירושלים. למרות הביקורת, המחבר מצדיק את העבודה בבמות, כי עדיין לא נבנה "הבית". האיסור על פיזור הפולחן היה רק לאחר בניית בית המקדש.

5: שלמה עולה לגבעון לזבוח שם, כי שם נמצאת הבמה הגדולה. ה' מתגלה לשלמה בחלומו ושואל אותו : "מה אתן לך?". חלום הוא התגלות אלוהית. לפני ששלמה עונה לו לשאלתו, הוא מודה לה' על החסדים שעשה: ה' בחר בשושלת בית דוד ודאג להמשכיות השוללת ע" המלכת שלמה.

9: שלמה מבקש את היכולת לשפוט בצדק את העם ולהבחין בין טוב לרע. בקשתו מצאה חן בעיני ה', כי שלמה לא ביקש טובות הנאה לעצמו, אלא לטובת העם. מכיוון ששלמה התגלה כצנוע וקשוב לצורכי עמו, ה' מעניק לו את מה שביקש וגם עושר, כבוד ואריכות ימים. את אריכות הימים הוא יקבל, בתנאי שיקיים את מצוות ה'. משפט שלמה: אל שלמה מגיעות שתי נשים. שתיהן ילדו, ואחד התינוקות מת. כל אחת טוענת שהתינוק החי הוא שלה. האחת טענה שבנה החי הוחלף בידי האישה האחרת, לאחר שראתה שתינוקה מת. לטענתה, הסיבה למות הילד היא רשלנות האם האחרת אשר שכבה עליו ומחצה אותו למוות בזמן שישנה. האישה האחרת מכחישה את הטענות. הקשיים שעמדו בפני שלמה: -אין עדים למה שקרה. -אבות הילדים אינם ידועים, ולא ניתן לגייסם כדי שיסייעו בזיהוי הילדים. -טענות הנשים הן שקולות ולכן קשה להכריעה מי דוברת אמת. -שתיהן ילדו בהפרש של 3 ימים, ולכן לא ניתן לזהות ע"פ הילד של מי הוא. שלמה מחליט לנקוט בגישה אנושית-פסיכולוגית. הוא מורה לחתוך את הילד החי לשניים ולתת לכל אם חצי. בכך הוא רצה לבדוק את הרגשות האימהיים של הנשים, שהרי האם האמיתית ודאי לא תסכים שבנה ייחתך. ואכן, האם האמיתית הסכימה לוותר על הילד שלה, ובלבד שלא ימות. לעומתה, האם ששיקרה הסכימה לגזר הדין לחתוך את הילד. ברור שהחוכמה האלוהית שבשלמה העניקה לו את היכולת לשפוט נכון. זוהי הוכחה שבקשת שלמה נענתה. בעקבות המשפט המוצלח שלמה מעורר בעם כבוד. מלכים א' פרק ח' השופטים, החכמים, המנהיגים, ראשי השבטים, ראשי בתי האבות והכוהנים הביאו את ארון ה' ל"קודש הקודשים", כלומר למקום הקדוש ביותר במקדש, הנקרא "דביר". מעל הארון היו "הכרובים"-דמויות של מלאכים עם כנפיים. יש להם משמעות סמלית של אל המגן על לוחות הברית, בהם כתובים עשרת הדיברות. מתואר שרק לוחות האבנים נמצאים בארון, כדי לא להטעות את הקוראים שיחשבו שה' עצמו נמצא בארון.

12-13: שלמה אמר שה' מתגלה מתוך הערפל, אך הוא הוסיף שהוא בנה בית שה' יגור בו. באמירה זו יש סתירה פנימית: ה' מוצג כאל אוניברסאלי ומופשט, אך הוא צריך בית כדי לגור בו ולכן הוא מוחשי. שלמה מציג בדבריו תפיסה גשמית של האלוהות, או תפיסת אלוהות מקומית. בפסוק 27 ניתן הסבר לכוונת שלמה: הוא שואל שאלה רטורית:הייתכן שה' ישב בארץ? הרי אפילו השמיים אינם יכולים להכיל את ה'. מכאן ברור שבית המקדש אינו המקום שבו נמצא ה', אלא שמו. הביטוי "לבנות בית לשמו" מביע את הרעיון שרק שם ה' וכבודו נמצאים בבית המקדש. המילה המנחה "שמיים" באה להדגיש שה' הוא אל אוניברסאלי, שלא נמצא מבחינה פיזית בבית המקדש. הוא מופשט ורוחני, ולכן באופן סמלי מקומו בשמיים. שלמה פונה אל העם במטרה להפוך את בית המקדש למקום ריכוז הפולחן לעבודת ה'. המילה מנחה שמביעה את רצון דוד לבנות בית לה' ובניית הבית ע"י שלמה היא המילה "בית". השורש המנחה בפרק הוא ש.מ.ר: הוא מציג את מחויבות ה' וצאצאי דוד לברית שביניהם. בפתיחת דבריו שלמה מציג את ה' כשומר הברית לדוד עבדו. הוא מבקש שה' ימשיך לשמור על הברית וההבטחה, וברור לו שזה בתנאי שצאצאי דוד ישמרו על דרכו.

28-30: המקדש נבנה למען האדם. שם הוא יוכל לעבוד את אלוהיו, להתפלל ולהתקרב אליו. שלמה מייחל שה' ישמע את תפילת עמו ועבדו ויסלח להם. המילים "תפילה" ו"שמע" הן מילים מנחות המדגישות את היות בית המקדש מקום תפילה, ממנו פונים אל ה' שבשמיים. שם המאמין יתייחד עם האל וה' ישמע את תפילתו. זאת בניגוד לאמונת עמים אחרים, לפיה המקדש הוא בית האל, הוא נבנה בשבילו ולא בשביל האדם. בני האדם מגיעים אליו כדי להקריב לו קורבנות כאוכל-תפיסת האל כמקומי וכמוחשי.

פרק י"א

1-10:חטאי שלמה: 1.נישואים לנשים רבות-מוזכר שהיו לו אלף נשים. זהו מספר טיפולוגי, שיש בו הגזמה, כדי להדגיש את גודל חטאו, שהיו לו יותר מדי נשים. לפי החוק בספר דברים פרק י"ז פסוק 17, אסור למלך להרבות בנשים, כי הן עלולות להסית אותו מתפקידו ולהביאו לידי גאווה. 2.נישואים לנשים נוכריות-המחבר מזכיר בפסוק 2 את חוק התורה מספר דברים פרק ז' פסוקים 1-4, לפיו נאמר שאסור לאדם מישראל להתחתן עם נשים נוכריות, מפני שהן עלולות לגרור אותו לעבודה זרה. שלמה נגרר אחרי נשותיו לעבודה זרה. יש כאן עניין של עבירה גוררת עבירה-החטא של נישואים לנשים נוכריות גרר אותו לעבודה זרה. המחבר מרחיב ומפרט את העמים שמהם לקח שלמה נשים לעצמו: עמון, מואב, צדון וכו'. 3.עבודה לאלוהים אחרים-(4)נשותיו הסיתו אותו לעבודה זרה ושלמה עבד לאלים הזרים עשתורת, מילכום, כמוש ומולך.

11-13:העונש: תפלג הממלכה, ילחמו בו אויבים שהיו משועבדים לו ועשרת השבטים ימרוד בשלטון שלמה. לשלמה ניתנו שתי הקלות:

  1. השלטון יילקח ממנו בימי בנו, כלומר יש כאן דחייה של העונש. סוג הגמול כאן הוא גמול דורות: האב חוטא והבן נענש.
  2. לא כל הממלכה תילקח ממנו, כלומר יישאר שבט אחד לבנו (יהודה). הסיבה להקלות היא "למען דוד אביך": דוד היה מלך טוב והלך בדרכי ה', וכן לדוד הובטח ששושלתו תמלוך לעד על עם ישראל בשמואל ב' פרק ז'.

המחבר מעצים את חטאי שלמה כך: -מפרט את מוצאן הנוכרי של נשותיו. -מדגיש את העובדה ששלמה עבר על חוקי ספר דברים. -מספר נשותיו הוא מספר טיפולוגי בעל הגזמה. -מילה מנחה: א.ה.ב- אהבת הנשים הכשילה ודרדרה אותו, באירוניה לאהבתו לה'. -ביטוי מנחה: להטות לב- נשותיו הטו את לבב מה' לעבודת אלילים.

14-25:אויבי שלמה האויבים הם הדד מאדום ורזון מארם. שני אויבים אלה הוקמו ע"י ה'. מוזכרת המילה "שטן" והיא במשמעות של אויב. כלומר, אויבים אלה הם חלק מהעונש לשלמה. הם מחלישים את שלמה ומביאים בסופו של דבר גם לפילוג הממלכה. הסיבה למלחמת הדד בשלמה: בקטע מוזכר אירוע מהעבר (הבטה לאחור), בו דוד נלחם באדום ומביס אותה. רבים נהרגו והדד הצליח לברוח למצרים. בימי שלמה הוא חוזר לאדום ומארגן מלחמה כנגד שלמה, כדי להתנקם בו. הסיבה למלחמת רזון בשלמה:גם כאן דוד ניצח את ארם, ובימי שלמה הם רוצים להתנקם בו על מה שעשה.

26-28:ירבעם בן נבט היה המלך הראשון בממלכת ישראל לאחר הפילוג. הוא מרד בשלמה. האויבים הקודמים היו אויבים מבחוץ, וירבעם היה אויב מתוך העם. ירבעם היה אפרתי. אימו הייתה אלמנה, כלומר הוא השתייך לשכבת המצוקה בחברה. הוא עבד לשלמה (היה יד ימינו), כנראה כדי ששלמה יאמין בו. שלמה נותן לו תפקיד מכובד:"ויפקד אותו לכל סבל בית יוסף"-הכוונה לשבטי אפרים ומנשה, בני יוסף. שלמה מינה את ירבעם להיות אחראי על עבודות הכפייה של הבנייה ועל גביית המיסים משבטים אלה. הוא "בנה את המילוא", כלומר בנה את חומות ירושלים, חיזק אותן וסגר את הפריצות בהן. "מילוא" הוא בלשון מילוי בחול בין החומות. הסיבות למרד ירבעם בשלמה:

  1. כלכלית-שלמה נתן עבודות קשות לעם, והם לא קיבלו שכר עבור עבודתם. מוזכר שהמרידה פרצה בזמן חיזוק החומות. עניין זה פגע במצבם הכלכלי של העם, ולכן החליטו למרוד בשלמה.
  2. שבטית-ירבעם היה משבט אפרים, והיה אחראי על בני שבטו. הוא ראה את סבלם והזדהה איתם. גם העם, במיוחד בני אפרים, ראו את האפליה לטובת שבט יהודה, שהיה פתור מעבודות הבנייה ומהמיסים. דבר זה יצר כעס ומרירות, ולכן הוא ארגן את המרד יחד עם השבטים המופלים לרעה.

29-39:נבואת הפילוג הנביא אחיה שאף להחזיר את המרכז הרוחני למקדש בשילה ואת השלטון לשבט אפרים. הוא עושה מעשה סמלי: קורע את בגדיו ל-12 קרעים ומחלק 10 לירבעם וקרע אחד משאיר לבית דוד. המשמעות היא פילוג הממלכה. הקושי:היו 12 קרעים והוא חילק 11 קרעים. מה קורה עם הקרע הנוסף? הכוונה היא לשבטי יהודה ובנימין, שנזכרו כשבט אחד. זאת מכיוון ששבט בנימין התמזג עם שבט יהודה, כי הוא היה שבט קטן ושבט יהודה עזר לו. הם היו מאוחדים וקרובים מבחינה גיאוגרפית. הנימוק לקריעת הממלכה: חטא העבודה של העם ושל שלמה (33). תוצאות המרד(40):המרד נכשל. ירבעם ברח למצרים, כי חשש ששלמה יהרוג אותו. הוא נשאר שם עד מות שלמה.

פרק י"ב

1-3:מעמד רחבעם בן שלמה: רחבעם הולך לשכם, כדי שהעם ימליך אותו. השאלה היא מדוע רחבעם לא עורך את ההמלכה בירושלים בירתו? הסיבה לכך היא שבשכם ישבו מתנגדי שלמה, במיוחד שבט אפרים, וחשוב היה לו לזכות באהדת כל השבטים, ולא בהכרת בני יהודה בלבד. פסוקים אלה מלמדים על חוסר ביטחון רחבעם, כי בימי דוד העם הגיע אליו לחברון כדי להמליכו. כאן, המלך הולך אל העם, במקום שיבואו אליו. בנוסף, הם מלמדים על חולשת רחבעם. בימי שלמה ירבעם ברח למצרים, ופחד לחזור לארץ עד מות שלמה. כששמע ששלמה מת ורחבעם רוצה למלוך אחריו, העם קורא לו והוא מעיז לחזור לארץ. ייתכן והעם רצה להמליך אותו במקום רחבעם, וייתכן שרצו שהוא יארגן מרד. כמו כן, מתערער מעמד ירושלים כמרכז דתי.

4:העם ביקש מרחבעם הקלות מהעול הכבד (המיסים והעבודות), שהטיל עליהם שלמה. ניתן להסביר שהיה מקובל באותה תקופה לבקש בקשות, כשמלך עולה לשלטון. המלך בד"כ היה נענה לבקשות העם. זה אומר שדרישה זו נבעה מנוהג זה. מצד שני, יש המסבירים שגם זה מלמד על חולשת רחבעם. העם מתנה את קבלתו כמלך, בתנאי שיקיים את בקשתם.

6-11:עצות יועצי רחבעם היועצים הם "הזקנים" בעלי הניסיון וחוכמת החיים, שהיו נציגי העם והמלך, ו"הילדים", היועצים הצעירים בני דורו של רחבעם. בכינוי זה המחבר מביע זלזול בעצתם (ילדים חסרי ניסיון). הם היו שרים ובעלי תפקידים בחצר המלוכה ואנשים קיצוניים המרוחקים מהעם. תפיסתם היא כוחנית והם מתגלים כיהירים, לעומת הזקנים שהיו מתונים, שקולים ורגישים לסבל העם. הזקנים טוענים, שכדאי לרחבעם להיענות לבקשת העם, כי זה ישתלם לו בעתיד. אם הוא יענה לבקשתם, הם יהיו נאמנים לו. הילדים מייעצים לו להקשות עוד יותר על העם. הם אומרים לו להגיד להם:"אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים". הכוונה היא שאבי הכה אתכם במכת שוט, ואני בעקיצת עקרבים, כלומר אני אשלוט ביד חזקה יותר מאבי.

12-20:תשובת רחבעם והפילוג רחבעם בחר להקשות על העם עוד יותר מאביו, ותגובה זו הביאה למרד ולפילוג. רחבעם בחר בעצת הילדים בשל חוסר בטחונו וטיפשותו. הוא חשב שכך הוא ייראה כמלך קשוח והעם יפחד ממנו. אבל, הייתה כאן טעות פוליטית של רחבעם, כי מלך צריך להיות מודע לבעיות עמו. הוא ידע שיש תסיסה עוד מימי שלמה כשהיה מרד ירבעם בשלמה. למרות זאת, הוא יצא נגד העם. לפי פסוק 15, ניתן נימוק תיאולוגי (דתי):רחבעם בחר בעצת הילדים, כי ה' כיוון אותו לכך, על מנת להגשים את נבואת הפילוג בגלל חטאי שלמה. הסיבות לפילוג 1.ע"פ מלכים א' פרק י"א, ה' רצה להעניש את שלמה על חטאיו ועבודת האלילים. 2.לפי פסוקים 1-14, רחבעם הוא הגורם לפילוג, כי לא נענה לבקשת העם ובחר בעצת הילדים. 3.לפי פסוק 15, המחבר מסביר שה' גרם לפילוג, כי סירובו רחבעם נבע מרצון ה'. יש כאן סיבה דתית והסבר היסטוריוסופי (הסבר אירועים היסטוריים ע"פ השקפת המחבר המקראי). בד"כ המחבר המקראי מסביר שכל האירועים ההיסטוריים מכוונים ע"י ה'. ברוב המקרים ה' נותן עונש או שכר על מעשי האדם. 16:הפילוג "מה לנו חלק בדוד (במלך מבית דוד) ולא נחלה בבן ישי (דוד)". העם מכריז שהוא לא רוצה קשר עם מלך מבית דוד, כלומר לא רוצה שרחבעם ימלוך עליהם. זוהי הכרזת מרד של העם כנגד רחבעם. בפסוק 18 רחבעם עושה טעות נוספת. הוא שולח את גובה המיסים, כדי שיגבה מיסים מהעם. זה האיש השנוא ביותר על העם. בכך הא גורם לתסיסה גדולה יותר. הם הורגים את גובה המיסים ורחבעם נאלץ לברוח מהם. רק שבט יהודה הולך אחרי רחבעם ושאר השבטים הולכים אחרי ירבעם וממליכים אותו למלך עליהם.

20-21:הקושי לפי פסוק 20, רק שבט יהודה הולך אחרי רחבעם. לפי פסוק 21, גם שבט בנימין הולך אחרי רחבעם. התשובה לקושי היא שכשנכתב בפסוק 20 ששבט יהודה הולך אחריו, הכוונה הייתה גם לבנימין. הזכירו רק את יהודה, כי הם התאחדו והוא היה הגדול והמכובד ביותר. השוואה בין דברי הימים ב' פרק י"ג למלכים א' פרק י"ב בספר דברי הימים עוסקים בתקופת בית המלכים, ויש בו סיכום של האירועים מתקופה זו. לפי רוב החוקרים, הספר נכתב כ-150 שנה לאחר כתיבת ספר מלכים. בספר זה יש מספר הבדלים בינו לבין מלכים. רוב החוקרים טוענים שהמחבר היה משבט יהודה. ע"פ דברי הימים, הסיבה לפילוג היא ירבעם, שמרד ברחבעם יחד עם בני בלייעל. לעומת זאת, במלכים האשם בפילוג הוא רחבעם, שנהג בקשיחות עם העם והעלה את המיסים והעבודות. בדברי הימים רחבעם מוצג באור חיובי, כאדם חסר ניסיון, שבני עמו ניצלו הזדמנות זו ומרדו בו ללא סיבה מוצדקת. המחבר טוען, שה' רוצה שיהיה מלך מבית דוד. זהו המלך החוקי, ולכן ירבעם המורד פועל בניגוד לרצון ה'. ירבעם מוצג באור שלילי והוא האשם.

21-24:הפילוג לאחר המרד ברחבעם נוצרו שתי ממלכות. ירבעם שולט על עשרה שבטים, וממלכתו מכונה ממלכת ישראל. רחבעם שולט על שני שבטים, וממלכתו נקראת ממלכת יהודה. תוכנית רחבעם הייתה לצאת למלחמה כנגד השבטים המורדים, ולהשתלט עליהם. הנביא שמעיה דורש ממנו שלא להילחם מהסיבות הבאות:כדי למנוע מלחמת אחים וכי ה' גרם לפילוג (זהו רצון ה'). בסופו של דבר רחבעם אינו יוצא למלחמה.

25-33:ירבעם מקים ממלכה חדשה: ירבעם מולך על 10 שבטים, הנמצאים באזור הצפוני של הארץ, מירושלים ועד דן (רחבעם מולך מירושלים ועד לב"ש). פעולותיו של ירבעם:

1.מקים עיר בירה לממלכתו, מבצר ומחזק אותה. הוא רוצה שתהיה לו ממלכה עצמאית עם עיר בירה משלה. ירושלים נשארה בירת ממלכת יהודה. הוא בחר דווקא בשכם, כי שם ישב שבט אפרים הגדול ביותר, והוא היה משבט זה.

2.מקים שני עגלי זהב, ומציבם בבית אל ובדן, במטרה להקים שני מרכזי פולחן כתחליף למקדש שבירושלים. בית אל נמצאת בדרום ממלכתו, בצפון ירושלים, ודן נמצאת בצפון ממלכתו. זאת כדי שתהיה גישה נוחה לכל תושבי ממלכתו, כדי שלא ירצו להגיע למקדש שבירושלים. השאלה היא האם ירבעם התכוון שיעבדו עבודה זרה? פסוק 28 מוכיח שכוונת ירבעם לא הייתה שיעבדו עבודה זרה. העגלים הם סמל בלבד לעבודת ה'. הוא אומר לעם :"הינה אלוהיך ישראל". הוא בוחר לעשות עגלים, כי הם במקום הכרובים שבמקדש, או שהוא רצה לחקות את אהרון שבנה עגל במדבר וגם שם העגל היה רק סמל לה'.

3."ויעש כוהנים מקצות העם" (31)-ירבעם ממנה כוהנים מכל השבטים, ולא רק משבט לוי, כפי שהחוק קובע. זאת בגלל שהכוהנים משבט לוי שרתו בבית המקדש, והם העדיפו להמשיך להיות בירושלים. לכן, הוא נאלץ לבחור כוהנים משבטים אחרים.

4.ירבעם משנה את תאריך חג הסוכות מהחודש השביעי לשמיני. סוכות הוא אחד משלושת הרגלים, שבהם עלו לירושלים. ירבעם רצה למנוע את המפגש בין אנשי ממלכתו ואנשי יהודה בבית המקדש. הוא פוחד שהם יישארו שם.

יחס המחבר לפעולות ירבעם: המחבר מציג את ירבעם כחוטא:

1."ויהי הדבר הזה לחטאת" (30)- הערה זו מתייחסת למעשה העגלים, שנחשב בעיניו כחטא. יש פרשנים, המסבירים שמשמעות המשפט היא: בתחילת המעשה זה לא היה חטא, כי ירבעם התכוון שהם יעבדו את ה'. מטרתו הייתה שלא יעלו לירושלים, אבל אחר כך הפך להיות לחטא כי העם התחיל לייחס לעגלים משמעות אלילית ועבד אותם כאלים.

2."לא היו מבני לוי" (31)-הדבר מתייחס לכוהנים שמינה ירבעם.

3."בחודש אשר בדא מליבו"(33)-המשפט נאמר לגבי שינוי תאריך החג ונאמר שהוא המציא על דעת עצמו תאריך אחר. יש הטוענים, שהמחבר היה משבט יהודה, ולכן הוא מעביר ביקורת שלילית. קטע זה אינו מופיע בדברי הימים, בגלל שהמחבר היה משבט יהודה, לפי רוב החוקרים. לכן, הוא לא רצה להתייחס לירבעם, שמלך על ממלכת ישראל. לדעתו, הוא לא מלך חוקי. המלך החוקי צריך להיות רק מבית דוד. לכן חשב שלא ראוי להתייחס למלך כזה.

פרק ט"ז

23-33 עומרי נחשב למלך חוטא. הוא הפך את שומרון לעיר הבירה של ממלכת ישראל, במקום שכם. בעבר שימשו כמה ערים כבירות ממלכת ישראל: שכם, פנואל, תרצה ושומרון. המחבר רואה בו חוטא מבחינה דתית, בגלל ההשפעות האליליות שהוחדרו לישראל. ממקורות חיצוניים ידוע כי עומרי הוא אחד המלכים החזקים מבחינה צבאית ומדינית, אך התנ"ך לא מזכיר את ניצחונותיו, כי מה שחשוב למחבר המקראי הוא העניין הדתי. לכן, לא רצה לפאר אותו. אחאב, בן עומרי, מלך על ישראל. הוא נחשב למלך החוטא ביותר מכל מלכי ישראל. לפי דעתו של המחבר המקראי, הוא אחד הגורמים לחורבן ממלכת ישראל. מטרת הפרקים של סיפורי אחאב היא להסביר את הסיבה לחורבן בשנת 722 לפנה"ס. גם בהמשך הפרקים מופיעות סיבות נוספות. חטאי אחאב: 1.התחתן עם אישה נוכריה, בת מלך צידון, איזבל, כדי ליצור קשרי ידידות בין ממלכת ישראל לממלכת צור. 2.עבד לבעל (אל מוריד הגשם) והקים לו מקדש בשומרון. כך הוא הפך את העבודה לבעל לעבודת האל הרשמית בא"י. 3.עבד את האשרה (אלת הפריון). 4.לא הגביל ולא עצר את איזבל מלקבץ סביבה מאות נביאי בעל ואשרה, שמומנו מכספי הממלכה והיו נאמנים לה. היא הרגה את נביאי ה', כי חששה שיתסיסו את העם נגדה. היא הסיתה את אחאב לעבודת האלילים.

פרק י"ז

1: אקספוזיציה: הנביא אליהו נשבע שלא יהיה גשם בארץ, אלא אם הוא יחליט שכן. פסוק זה מתקשר לפרק הקודם, כי זהו העונש על חטאי אחאב. נבחר דווקא עונש הבצורת, כי העונש הוא על חטא העבודה לבעל. המטרה היא להראות שלבעל אין שליטה על הגשם, אלא ה' הוא השולט על הורדת הגשמים והוא יכול לעצור את הגשם. ניתן גם לקשר את העונש לנאמר בספר דברים: אם העם יחטא, לא ירד גשם ולא יהיה יבול. אם יעשו טוב בעיני ה', הוא ייתן ברכה וגשמים לארץ. בתקופה הקדומה הכלכלה התבססה על חקלאות, ולכן זהו עונש חמור. יש בפסוק זה אירוניה (לעג מוסתר). בצורה מוסתרת לועגים לבעל, כי הוא לא יכול לשלוט בגשם. אליהו מוצג כאדם עצמאי, למרות שהוא שליח ה'.

2-7: אליהו בנחל כרית אליהו מסתתר בנחל כרית, כי כנראה הוא פחד מאחאב שיהרוג אותו בגלל נבואתו הקשה. ניתן ללמוד מהקטע, שנבואתו התקיימה. פסוק 7 מציין כי הנחל התייבש, כי לא היה גשם. מתואר נס שמתרחש לאליהו: העורבים מביאים לו מזון בזמן הבצורת. הנס הוא גדול, כי דווקא העורבים, הנחשבים לעופות טורפים שנוהגים לקחת מזון, נותנים לו מזון. הקטע מלמד על אפסות הבעל וגדולת ה'.

8-16: אליהו בצידון ניתן ללמוד שגם בצידון יש רעב, כי אליהו מבקש מהאלמנה מעט אוכל. היא מסרבת לתת לו, כי היא טוענת שיש לה כמות קטנה של אוכל והיא חוששת שכאשר כמות זו תאכל, ימותו היא ובנה מרעב. ניתן ללמוד על אפסות הבעל וגדולת ה': גם בארצם של המאמינים בבעל יש רעב בגלל הבצורת והבעל אינו עוזר. ניתן ללמוד שה' עוזר לאליהו כשהוא עושה נס לאלמנה: כד הקמח והשמן שהיו לה, לא יחסרו לה עד סיום הבצורת. כאן הנס מתבצע גם מחוץ לתחומי א"י וגם הבצורת מתרחשת בצידון. ה' הוא אל אוניברסאלי. הוא שולט בכל מקום והבעל לא יכול להוריד גשם.

17-24: הנס השלישי בנה של האלמנה מת ואליהו מחייה אותו ומוכיח את גדולת ה' שעוזר לו. המשותף לשלושת הקטעים: א.יש הוכחה לגדולת ה' ולכוח אליהו היודע לעשות ניסים. ב.יש הוכחה לאפסות הבעל, כי יש רעב ובצורת, ולכן אולי בנה מת. ג.מופיע מוטיב הרעב. ד.מופיע מוטיב הנס. תפקידי הנביא לפי פסוק 1, הנביא הוא שליח ה', שתפקידו להודיע על עונש או להזהיר את העם. לפי פסוקים 17-24, תפקידו להוכיח את גדולת ה' ע"י הנס שמתבצע בעזרת ה' לבן האלמנה שמת וקם לתחייה. לפי פסוקים 20-21, תפקידו להיות מתווך בין האדם לה', להיות נציג האדם בפני ה', להתפלל לבקש בקשות בשביל העם. כאן הוא מבקש בקשה לאדם פרטי, אך במקומות אחרים הוא מתפלל עבור כל העם.

פרק י"ח

1-6: הרעב הארץ: הקשר בין קטע זה לפרק הקודם הוא שבפרק י"ז פסוק 1 אליהו נבא על הבצורת, וכאן מופיעה התוצאה. הבצורת היא כבר 3 שנים, והרעב בארץ כבד מאוד. ההוכחות לכך: פסוק 2- "והרעב חזק בשומרון" פסוקים 5-6- אחאב ועובדיה שהיה שר נכבד, "אשר על הבית", הולכים לחפש אוכל לבהמות, כדי שלא ימותו. הם דואגים דווקא לסוסים, כי הם היו הכוח הצבאי החשוב. עובדה זו מלמדת שהמצב כל כך קשה, עד ששני האנשים המכובדים ביותר בממלכה מחפשים אוכל. המצב הדתי: לפי פסוק 1, ניתן להבין שחל שיפור במצב הדתי, כי ה' שולח את אליהו לבשר על ירידת הגשמים. לפי פסוק 4, מתואר שאיזבל הורגת את נביאי ה'. לכן עובדיה שהיה מאמין בה', מחביא את נביאי ה' מפני איזבל ודואג לכלכלתם. איזבל באה מצידון, והביאה עימה לארץ את העבודה לבעל. היא רצתה שכולם יאמינו רק בבעל ולא בה', ולכן התנכלה למאמינים בה' ובמיוחד לנביאים. לפי פסוק זה ישנה הידרדרות דתית בממלכה ואחאב המלך אינו מונע זאת מאיזבל. ניתן להציג את אחאב בשני אופנים: אפשר לראותו באור חיובי, כי הוא מעסיק אדם מאמין בה' בתפקיד בכיר. מצד שני, הוא מוצג באור שלילי, כי הוא נכנע לאשתו. הוא דואג לבהמות ולא לעם. המילה המנחה בפסוקים 4-5 היא כ.ר.ת. יש לה תפקיד אירוני:איזבל הורגת אנשים חפים מפשע, אך אחאב עושה כל מאמץ כדי שהבהמות לא ימותו. הסוסים חשובים להם יותר מנביאי ה'.

7-16: המפגש בין עובדיה לאליהו אליהו מבקש מעובדיה להודיע לאחאב על בואו, כי לאחר שאליהו הודיע על הבצורת, הוא נעלם וברח מאחאב. אחאב חיפש אותו זמן רב, כי הבין שהבצורת היא בגלל נבואת אליהו. עובדיה מסרב לבקשת אליהו ואינו רוצה להודיע לאחאב על בואו. לאליהו הייתה תכונה של העלמות והופעה פתאומית, ולכן עובדיה פחד שאם יודיע לו על בוא אליהו אך אליהו יעלם שוב, אחאב יחשוב שעובדיה שיקר לו ויהרוג אותו. בנוסף, אחאב עלול לחשוד שעובדיה הוא זה שהחביא את אליהו. המילה המנחה בדברי עובדיה היא "אדון". פעמיים היא מתייחסת לאליהו וארבע פעמים לאחאב. היא מציגה את הקונפליקט שבו נתון עובדיה בגלל נאמנותו המשולשת לאליהו, לאחאב ולה'. מצד אחד הוא רוחש כבוד לאליהו ומכנה את עצמו כעבדו. מצד שני הוא חייב לגלות נאמנות כלפי אחאב שאותו הוא משרת.

17-20:המפגש בין אליהו לאחאב אליהו ואחאב מאשימים זה את זה. אחאב מכנה את אליהו ,"עוכר ישראל", כלומר אדם שמביא אסון וסבל. לדעתו, אליהו הביא את הבצורת בארץ ועכר את ישראל מבחינה כלכלית, והוא האשם בכל המצב הגרוע. לעומתו, אליהו משתמש בשורש ע-כ-ר מגישה דתית וטוען שאחאב גרם לצרה בארץ, כי עבודת האלילים שלו ושל העם גרמו לעונש הבצורת. אליהו מבקש מאחאב לאסוף את כל נביאי הבעל להר הכרמל, וכן את העם כולו, כדי לערוך מבחן אמונה. הוא בחר דווקא בהר הכרמל, כי היה מקודש לשתי הדתות. אחאב מציית לאליהו, ואוסף אותם להר הכרמל. הדבר מוכיח שאחאב מכבד את אליהו, ולמרות שעבד לבעל, כנראה שהמשיך להאמין בה' ובנביא. הוא האמין שנבואת אליהו התקיימה והוא נואש ממנה.

21-40: מבחן האמונה בהר הכרמל "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?", כלומר מתלבטים בין שתי אפשרויות. בפסוק זה ישנה מטאפורה. סעיפים פירושם ענפים. כאן נאמר שהעם מדלג כמו ציפור מענף לענף. כך הם מדלגים בין העבודה לה' לעבודה לבעל. אליהו מאשים אותם בתופעה הנקראת "סינקרטיזם"-מיזוג השקפות דתיות שונות. הוא מאשים אותם בחוסר נאמנות לה'. הוא רוצה שהעם יאמין רק בה', ולא ישלב אמונה אחרת. אליהו מציע לערוך תחרות כדי לראות מיהו האל האמיתי בעזרת מבחן האש. הוא מציע שכל אחד מהצדדים ייקח פר, ואף צד לא ידליק אש, אלא יתפלל לאלוהיו. האל שישלח אש בקורבן יוכיח שהוא הה' האמיתי. אליהו נתן לעובדי הבעל יתרונות כדי להוכיח את נחיתות הבעל לעומת עליונות ה': -מקום המבחן הוא בהר הכרמל שהיה מקום פולחן מרכזי לבעל. אפילו במקום שהשפעת הבעל היא החזקה ביותר, ה' גובר עליו. -אליהו היה יחיד ונביאי הבעל היו רבים (450). זהו יתרון כמותי למאמיני הבעל. -נביאי הבעל בחרו את הפר ראשונים והתפללו אליו ראשונים. הענקת היתרונות מוכיחה מצד אחד את ביטחון אליהו ומצד שני את ביטחונו המוחלט בה'. הוא מקצין את היתרונות, כדי שהעם יבין שלבעל ולעובדיו אין שום כוחות.

26-29: הדרך לעבודת הבעל א.קוראים וצועקים לבעל מהבוקר ועד לצהריים, אך אין תגובה מצד הבעל. ב.מתנהגים באלימות, פוגעים בעצמם ושורטים עצמם בחרבות:"ויתגודדו". ההבדלים בין תכונות ה' לתכונות הבעל: הבעל מתואר כאל בעל תכונות אנושיות והעבודה לבעל נעשית בצעקות ובאלימות. לעומת זאת, העבודה לה' מתוארת ע"י תפילת אליהו. ה' מתואר כאל מופשט ללא צרכים אנושיים. התפילה נעשית בשקט וללא אלימות. אליהו מכנס את העם ומתקן את המזבח ההרוס. הוא לוקח 12 אבנים כמספר שבטי ישראל ובונה מזבח בשם ה', חופר תעלה מסביב המזבח, עורך את העצים עליו, מנתח את הפר ומבקש מהעם לשפוך מים על העולה ועל העצים כדי להראות את גודל הנס. הוא מבקש מה' שיעשה נס. ה' נענה לאליהו ומתרחש נס האש, שאוכלת לא רק את העולה, אלא גם את האבנים והמים. בספר דברים ישנה דרישה לריכוז הפולחן בירושלים. מעשה אליהו לא תואם חוק זה, כי הוא מקים את המזבח על הר הכרמל, אפילו שבית המקדש קיים בירושלים. ע"פ החוקרים, ספר דברים נכתב כמאתיים שנה מאוחר יותר מתקופת אליהו, ולכן החוק לא היה קיים בתקופת אליהו. תגובת העם: יש בתגובה התפתחות הדרגתית: העם לא עונה (21) כאשר אליהו שואל אותם "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?", העם מסכים לקיים את מבחן האש, העם מגיע למסקנה שה' הוא האלוהים ולבסוף העם מוביל את נביאי הבעל לשחיטה. העם עוזר לאליהו ללכוד אותם ולהשמיד אותם, כפי שאיזבל השמידה את נביאי ה' (מידה כנגד מידה). אמצעים אומנותיים: א.האנשה-אליהו לועג ואומר לעובדי הבעל שיצעקו בקול גדול יותר, כי אולי הוא ישן וצריך להעירו או אולי הוא משוחח. זהו לעג, כי לאל לא יכולות להיות תכונות אנושיות וצרכים אנושיים. בנוסף, יש אירוניה בדבריו, כי עובדי הבעל עושים כדבריו וצועקים חזק יותר. ב.מילה מנחה "ואין": "ואין קול, ואין עונה ואין קשב". המילה מדגישה שהבעל אינו מגיב כלל כי הוא איננו. ג.ריבוי פעלים-מראה את ההיסטריה ומדגיש את פעולות ומאמצי עובדי הבעל. למרות כל זאת אין תגובה מצד הבעל. הדבר מגביר את הלעג לבעל. ד.הגזמה-בצעקות, בפעולות ובאורך הזמן בהם התפללו עובדי הבעל.

40: התנהגות אליהו הוא הורג את כל נביאי הבעל. הוא מוצג כאן כנביא קנאי מבחינה דתית (פנאטי, קיצוני). הוא נוהג באכזריות והורג את אלה שלא מאמינים בה'. בשביל אמונה הוא מוכן להרוג, ועל כך ישנה ביקורת שלילית בפרק הבא. הוא מתנהג באכזריות רבה וללא סובלנות דתית. בכך הוא פוגע בתפקידו כנביא.

41-46: תוצאות מבחן האמונה מתואר נס סיום הבצורת. אליהו מודיע לאחאב, שירד גשם וכך קורה. הקשר בין עניין זה לקטע הקודם הוא שלאחר שהעם הכיר בעליונות ה' על הבעל, הגשם החל לרדת, כי הבצורת הייתה עונש לעבודה לבעל. אחאב הכיר בעליונות ה' והיה שותף להענשת נביאי הבעל. שלושת הניסים בפרק:נס האש, נס המטרת הגשם וריצת אליהו לפני מרכבת המלך במהירות רבה ובגשם. שורש מנחה: ע.ל.ה- מופיע 7 פעמים ומבליט את שלמות ההרמוניה בין כל הצדדים: הנביא, העם והמלך, ואת אווירת התרוממות הרוח ותחושת הניצחון בגלל פתרון הבעיות שהתעוררו. דוגמא לשאלה: כתובת שנמצאה בטורקיה מתארת קרב שהיה בין אשור למלכים שהיו באזור. בכתובת מלך אשור מזכיר את אחאב מלך ישראל. מלך אשור תאר את הכוח הצבאי שיצא מולו, והוא מפרט את מספר המרכבות והחיילים של כל מלך. נאמר שאחאב נעזר באלפיים מרכבות ובעשרת אלפים חיל רגליים. לאחאב היו מספר כלי הרכב הגדול ביותר מבין כל המלכים. מהו ההבדל בין הכתובת לפרק ט"ז? בכתובת ניתן ללמוד על מעמדו הנכבד של אחאב מלך ישראל. הוא היה אחד המלכים החזקים ביותר באזור, והיה לו את אחד הצבאות הגדולים ביותר. לפי הכתובת, אחאב והמלכים ניצחו את אשור בזכות אחאב. התנ"ך לעומת זאת אינו מזכיר בכלל את מלחמות אחאב וכוחו הצבאי. הסיבה היא: התנ"ך אינו רוצה לפאר את אחאב. מה שחשוב למחבר המקראי הוא העניין הדתי וחטאיו הגדולים שגרמו לחורבן ממלכת ישראל.

פרק י"ט

1-8: בריחת אליהו אליהו בורח, כי איזבל נשבעה שתהרוג אותו, כי הרג את נביאי הבעל. "וילך אל נפשו"-ברח כדי להציל חייו. אליהו ברח אל ב"ש שנמצאת בממלכת יהודה, כי רצה להתרחק מאיזבל השולטת על ממלכת ישראל. הוא בורח למדבר המסמל את הריקנות והבדידות. אחאב שוב נתון להשפעת איזבל. אליהו רוצה למות משתי סיבות: א.הוא מיואש ופוחד מאוד מאיזבל. ב."לא טוב אנוכי מאבותיי", כלומר הוא מרגיש שנכשל בתפקידו כנביא, והוא לא טוב יותר מנביאים קודמים. למרות כל מה שעשה בהר הכרמל, איזבל שוב מנסה להשליט את העבודה לבעל. כאשר איזבל מדברת על האלוהים בלשון רבים, ניתן להבין שהיא עדיין עובדת את האלילים. ריבוי הפעלים בפסוק 3 מלמד על הזדרזות אליהו לברוח מפניה. כנראה הוא חושש שהריגתו תתפרש כניצחון לבעל.

5-14: התגלות ה' לאליהו: אליהו מגיע להר חורב, הר סיני, ושם ישנה התגלות של ה' לאליהו. "מה לך פה אליהו?"-מדוע אתה בורח ולא נמצא עם העם? זוהי שאלה שכוונתה לנזוף באליהו ולבקר אותו, על כך שאינו מתפקד כראוי כנביא. אליהו עונה:"קנוא קינאתי לה'", כלומר קנאות דתית. אליהו מציג עצמו כנביא קנאי וקיצוני, שאינו מתפשר. הוא הרג את נביאי הבעל כנקמה על פגיעתם בכבוד ה'. בהאשמותיו ישנה הגזמה, כי העם לא הרג את נביאי ה', אלא רק איזבל, ולא כולם רוצים להרגו, אלא רק איזבל. הוא מגזים כי הוא רוצה שה' יאשים את העם החוטא, והוא פועל כאן בניגוד למשה: כשעלה להר סיני לקבל את התורה, העם החל להקים את עגל הזהב וה' רצה להרוג את העם. משה התפלל והגן על העם, וביקש מה' שיסלח לעם. כך צריך הנביא לתפקד. אליהו פוגע כאן באחד מתפקידי הנביא. בנוסף, הוא טוען שהעם הפר את הברית עם ה', הרס את המזבחות, הרג את נביאי ה' ומאיים להורגו. לעיני אליהו מתגלים מראות שונים. הוא רואה רוח ואש ושומע רעש, שבהם ה' לא מופיע ולא מתגלה. אח"כ הייתה "קול דממה דקה", כלומר שקט. אז ה' מתגלה לאליהו. משמעות ומסר המראות היא: הרוח, הרעש והאש הם כוחות הרסניים, ומסמלים את האכזריות והנקמה שבהם אליהו בוחר. השקט הוא דרכו של ה'. הוא מסמל את מידת הרחמים וכך אליהו צריך לנהוג. ההתגלות משקפת ביקורת על קנאות אליהו ועל מה שעשה בהר הכרמל כשהרג באכזריות את נביאי הבעל. הוא צריך לשנות דרכו, להיות יותר מתפשר וסלחן, לנהוג עם העם במתינות וברכות ולא להילחם במלחמה קיצונית כנגד החוטאים. תשובת אליהו:אליהו חוזר שוב על אותם משפטים שאמר בפסוק 10, כלומר הוא לא מוכן לשנות עמדתו ולא מבין את מסר ה'. הוא ממשיך לתפוס את תפקיד הנביא כקיצוני ובלתי מתפשר.

15-21: השליחות המוטלת על אליהו:א.מינוי מלך על ארם. ב.מינוי מלך על ישראל. ג.מינוי נביא במקומו. המשותף לשלוש המשימות: שלושתם ילחמו כנגד עובדי הבעל שייענשו. מלך ארם יילחם בישראל ויהרוג את כל החוטאים. מלך ישראל, יהוא, גם יהרוג את החוטאים ואת כל בית אחאב, ויעלה לשלטון במקום אחאב. הנביא, אלישע, ימשיך את מלחמת אליהו בעבודת הבעל. הקשר בין קטע זה לקודם: א.לאחר שהנביא לא מילא את תפקידו כראוי, הוכיח שהוא נביא קנאי ולא קיבל את דברי ה' להתמתן ולנהוג ברכות עם העם, ה' מפטר אותו מתפקידו ואומר לו למנות נביא אחר במקומו. ב.בקטע זה ה' נענה לאליהו לאחר שביקש נקמה בחוטאים ונלחם קשות כנגד עובדי הבעל, ולכן ה' רוצה שימשיכו להילחם ולהעניש את עובדי הבעל. בפסוקים 19-21 אליהו ממנה את אלישע לנביא. הוא משליך עליו את האדרת (גלימה), שהייתה כנראה לבוש מיוחד של הנביא. העברת האדרת מסמלת את העברת התפקיד מאליהו לאלישע.

פרק כ"א

1-3: אחאב מבקש מנבות את כרמו. הוא מציע לו כרם אחר או כסף תמורת כרמו, אך נבות מסרב, מהסיבה: "חלילה לי מה' ". זוהי סיבה דתית, לפי החוק בספר במדבר פרק ל"ו 6-7: "ולא תיסוב נחלה ממטה אל מטה". אסור להעביר נחלה משבט לשבט. הנחלות צריכות להישאר אצל השבטים כפי שחולקו בימי יהושע. אחאב חוזר לביתו כועס ונעלב, חושב על דברי נבות ומשמיט את המחויבות הדתית שהציג נבות, כי הוא חושב שמניעי נבות הם אישיים נגדו. הוא אינו מתכוון לקחת מנבות את הכרם בכוח. ניתן ללמוד על מעמד המלך בישראל: הוא כפוף לחוקי התורה והוא לא כמו המלכים הזרים שהיו מעל החוק והיה מותר להם הכול. חוקי המלך כתובים בספר דברים פרק י"ז. אחאב פונה לאיזבל ומספר לה את מה שקרה. יש חזרה על הסיפור המקורי ועל השיחה שהייתה עם נבות, אבל ישנם שינויים בדברי אחאב: השיחה המקורית (פסוקים 2-3) דברי אחאב לאיזבל (פסוק 6) הסיבה לבקשה הכרם מצא חן בעיניו. לא מזכיר את הסיבה כי: א.לא רצה להיראות בפניה כמלך חלש שמתחנן בפני האזרח, אלא כאילו דרש זאת. ב.יודע שאיזבל הצידונית חושבת שאפשר לקחת רכוש מהאזרח ללא כל נימוקים, ולכן רצה לתת לה לפעול במקומו. ההצעות תמורת הכרם "ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו, אם טוב בעיניך אתנה לך כסף". "תנה לי את כרמך בכסף או אם חפץ אתה אתנה לך כרם תחתיו". השינוי בסדר התמורות: בתקופה זו לנחלה היה ערך רב יותר מכסף, כי התבססו בכלכלה על חקלאות. הוא רצה להיראות בפניה כחכם וכסוחר טוב. הסיבות לסירוב נבות "חלילה לי מה' "-סיבה דתית, המדגישה את מחויבותו לה'. נבות אינו מתייחס לכרמו כאל סתם אדמה, אלא כנחלת אבות, שחייבת להישאר בתחום המשפחה. "לא אתן לך את כרמי"-איזבל הצידונית עובדת אלילים. הוא ידע שהיא אינה מכירה בחוקי ה', והוא לא רוצה להיראות כנלעג וכפוף לחוקי ה'. בנוסף הוא רוצה להציג את נבות כעקשן ומרדן, שללא סיבה הגיונית מסרב לתת למלך את מבוקשו. כך הוא רוצה לעורר את זעמה כלפיו.

7: תגובת איזבל: לדעתה, אחאב מתנהג בחוסר אונים. היא מבטיחה לו שהיא תשיג לו את הכרם, כי לפי השקפתה המלך יכול לקחת משהו מרצונו והוא אינו כפוף לחוקים. זו הייתה השקפה של מלכה נוכרייה. היא אומרת לאחאב: "אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל". ניתן להסביר דבריה בשני אופנים: א.היא אומרת זאת כשאלה שיש בה לעג לאחאב, שאינו מסוגל לקבוע עובדות ולהנהיג את ישראל בגבורה. ב.היא מצווה עליו שיתחיל להתנהג כמלך. היא מצטיירת כטיפוס תוקפני ושתלטן.

8-14: משפט השקר המשפט שאיזבל עורכת לנבות הוא מבוים. תחילה היא שולחת מכתבים אל נכבדי העם והשופטים וחותמת בשם אחאב. היא מבקשת לעשות צום כדי להראות שנבות עשה פשע גדול וצריך לבקש סליחה מה'. הבקשה מוכיחה את שתלטנותה. כפי שהיא שולטת באחאב, היא שולטת בזקנים. היא פועלת לפי חוקי ישראל-מרשיעה את נבות בהתאם לחוקי התורה ומציגה כביכול משפט הוגן. היא לוקחת שני עדי שקר שיעידו נגד נבות (ע"פ התורה, צריך לפחות שני עדים למשפט מוות). "ברכת (קיללת) ה' ומלך" (10)-יש בפסוק "תיקון סופרים". זהו תיקון שנעשה בפסוק עצמו כשיש חשש לפגיעה בכבוד ה'. איזבל בחרה דווקא באשמה זו, כי ידעה שלפי החוק המקראי אסור לקלל את ה' או המלך, וכך הדבר יביא למות נבות. לפי הנוהג שהיה קיים באותה תקופה, מי שנהרג בגלל פגיעה במלך, כל רכושו עובר למלך. איזבל פועלת לפי חוקי התורה ולא לוקחת מנבות את הכרם בכוח, כי ידעה שאם תעשה זאת, עלולים למרוד בה. השופטים עושים כדברי איזבל. ניתן ללמוד מכך על המצב המוסרי הירוד. אפילו בבית המשפט לא נשמר הצדק. ע"פ פסוקים 11-14, ניתן להבין שהמשפט היה מבוים: -המחבר מדגיש שבני עירו, הזקנים והחורים, עושים בדיוק מה שאיזבל הכתיבה להם, ללא סטייה ולא ע"פ שיקול דעתם. -העדים במשפט שאיזבל דרשה להביא מכונים "בני בלייעל". שורש מנחה י.ר.ש: לרשת הוא קבלת דבר כדת וכדין, כפי שמעוגן בחוק. כך מיוצגים אחאב ואיזבל באור שלילי, כאשר גזילת כרם נבות נראית להם טבעית. שורשים מנחים ס.ק.ל \מ.ו.ת \נ.ג.ד: מדגישות את חוסר המוסריות ורוע איזבל, שהורגת אדם חף מפשע רק כדי להשיג את הכרם.

17-29: העונש לאחאב ואיזבל: למרות שאחאב אינו מופיע כלל בתמונת המשפט, מוטל עליו העונש. יש לו אחריות ציבורית מתוקף היותו מלך, והוא הסית את איזבל וגרם לה לפעול. אפילו כשידע שנבות נרצח והוא קיבל את הכרם בצורה לא חוקית, הוא לא הגיב ולא מנע מאיזבל לעשות זאת. אליהו פונה אליו ואומר לו:"הרצחת וגם ירשת?". ביטוי זה משמעותו שפל מוסרי אליו הגיעו אחאב ואיזבל. הם רצחו אדם חף מפשע וכל ההתנהלות של המשפט הייתה שקרית. הוא מסביר שהוא ימות והמוות שלו יהיה מידה כנגד מידה על שעשה. כמו שנבות הומת בסקילה ולא נקבר, מוות שיש בו השפלה וביזיון, כך גם אחאב ימות והכלבים ילקקו את דמו. גם איזבל, משפחתו וצאצאיו ימותו.

27-29: תגובת אחאב: לאחר שהוא שמע את דברי אליהו, הוא צם והתאבל. כנראה הוא חזר בתשובה והביע חרטה על מעשיו. לכן אליהו דוחה את העונש לימי בנו-גמול דורות. קרב קרקר זוהי כתובת שנכתבה ע"י מלך אשור. היא נמצאת בתורכיה ואחאב מוזכר בה. מלך אשור תיאר מלחמה שהייתה בינו לבין 12 מלכים שהצליחו לבלום אותו מרצונו להשתלט על אזור הקרקר. בכתובת מלך אשור תיעד את הכוח הצבאי שיצא מולו. הוא מפרט את מספר המרכבות ומספר החיילים של כל מלך ונאמר שאחאב נעזר ב-2000 מרכבות וב-10000 חיל רגלים. לאחאב היו את מספר כלי הרכב הגדול ביותר מבין כל המלכים. ניתן ללמוד ע"פ הכתובת על מעמד אחאב, שהוא היה אחד המלכים החזקים ביותר באותה תקופה, היה לו צבא גדול ובעיקר בזכותו ניצחו במלחמה. ההבדל בין תיאור אחאב במקרא לבין המתואר בכתובת הוא שבתנ"ך אחאב מוצג כחוטא ביותר, כאחד הגורמים העיקריים לחורבן ממלכת ישראל. לא מוזכר כלל כוחו הצבאי וניצחונותיו. הסיבה לכך היא שהתנ"ך לא רצה להלל את אחאב, כי מה שחשוב למחבר המקראי זה הצד הדתי של דמות אחאב. בגלל שהוא היה הגורם לחורבן לא רצו להזכיר את הצדדים החיוביים שבו.

רוצים לקבל את הסיכומים לבגרות ישר לפייסבוק שלכם? עשו לנו לייק: