מלכים ב'

מקצוע: תנ"ך, כיתה: י"ב, מאת: יעל, פורסם: 15/05/2008

מלכים ב'
פרק ב' פס' 1-23
הפרק עוסק בעליית אליהו לשמיים והעברת תפקיד הנביא לאלישע. פרק זה הוא המשך ישיר
להתרחשות בפרק י"ט, בו מצטרף אלישע לאליהו ומתלווה אליו.
*פס' 1-15- עליית אליהו השמיימה: בפס' 1- מקדים המחבר את המאוחר ומתאר את
עלייתו של אליהו לשמיים. גם בסיפור זה מופיעים המוטיבים המרכזיים המאפיינים את דמותו
של אליהו, הרוח והאש. אליהו ברגעיו האחרונים מבקש (בדרך האופיינית לו) להתבודד ודורש
מאלישע להשאירו לבד. אלישע מבין שסופו של אליהו קרב ומתוך דאגה מסרב להשאירו לבד.
שלוש פעמים מנסה אליהו להיפטר מאלישע ושלוש פעמים נשבע אלישע לאליהו כי לא יעזוב
אותו (הלכו: גלגל- בית אל- יריחו- ירדן).
פס' 7-8- נס חציית הירדן: אליהו מקפל את האדרת שלו, מכה על המים, הם נחצים לשניים
והוא ואלישע עוברים ביבשה ביניהם ("בחרבה").
לפני עלייתו לשמיים אומר אליהו לאלישע כי ימלא את משאלת לבו ושיבקש מה שרוצה.
אלישע מבקש מאליהו "פי שנים ברוחך אלי"- ניתן לפרש את בקשתו בשתי דרכים:
- בקשת אלישע היא שרוח הנבואה שתשרה עליו תהיה כפולה מזו ששורה על אליהו
- שרוח הנבואה שתשרה עליו תהיה כפולה מהרוח שתשרה על שאר תלמידיו של אליהו
("בני הנביאים")- ע"פ חוק הירושה רואה עצמו אלישע "כבכור".
אליהו מבין את בקשתו של אלישע ע"פ הפירוש השני והוא אומר לו שבקשתו היא בלתי
אפשרית משום שאינו יכול להעניק לו יותר ממה שיש וכי הדבר תלוי בה'. אליהו קובע
לאלישע אות- אם אלישע יזכה לראות את אליהו נלקח השמיימה סימן שה' נענה לבקשתו.
פס' 11-12: אליהו עולה לשמיים בסערה על מרכבה הרתומה לסוסי אש ונאמר כל אלישע (ורק
הוא) רואה אותו. כלומר, הוא אכן יזכה לממש את בקשתו.
לאחר עליית אליהו לשמיים לוקח אלישע את האדרת שנפלה ממנו ובאמצעותה, בדומה
לאליהו חוצה את הירדן- הוא מכה על המים וקורא לאלוהים "אלוהי אליהו" לעזור לו לעבור.
בני הנביאים ראו את הנס שעשה אלישע והבינו כי הוא הנביא הבא והשתחוו לו.
** מטרת החזרה על הנס בפס' 8 ו-14 (אליהו ואלישע) היא להדגיש כי הרוח הנבואית
ששרתה על אליהו היא עכשיו על אלישע. המעשה גורם לאלישע להתקבל כמנהיג וכולם
מקבלים את מרותו.
*פס' 16-18- בני הנביאים מחפשים את אליהו: בני הנביאים מחפשים את אליהו,
אלישע לא מספר להם את אשר ארע. הם שולחים משלחת לחפש אותו ובמשך שלושה ימים
הם לא מוצאים אותו.
** העובדה שבפס' 16 בני הנביאים מחפשים את אליהו סותרת את הנאמר בפס' 3 בו הם
אומרים לאלישע: "הֲיָדַעְתָּ כִּי הַיּוֹם יְהוָה לֹקֵחַ אֶת-אֲדֹנֶיךָ". כיצד מיישבים סתירה זאת?
- בפס' 3 בני הנביאים לא התכוונו כי אליהו עומד למות אלא שהוא הולך להתבודד כמו
בזמן המשברים הקודמים (נחל כרית, הר חורב).
- בני הנביאים הבינו שרוח אליהו נלקחה ע"י ה' אך הם מחפשים את הגופה כדי לקבור
אותו.
*פס' 19-23- אלישע מרפא את המים: אנשי יריחו מתלוננים לאלישע כי מי השתייה של
העיר אינם טובים, הם גורמים למוות, למרות שתושבי העיר טובים- הם מקווים לישועה
מאלישע. אלישע לקח צלוחית עם מלח (ייחסו למלך סגולות טיהור), הלך לבאר, השליך את
המלח פנימה ואמר (בשם ה') שהוא תיקן ("ריפא") את מי הבאר והם לא יגרמו עוד למוות.

פרק ה'
בפרק זה מרפא אלישע את צרעת נעמן (שר צבא ארם) בנס שמפרסם את ישראל בין הגויים
ומביא להאדרת שמו וכוחו של ה' כאל אוניברסלי.
*פס' 1-19- צרעת נעמן וריפויה: נעמן, שר צבא מלך ארם מתואר כאיש גדול ומכובד
אשר בגלל רצון ה' גרם לניצחון ארם על ישראל (בימי אחאב). למרות שהוא חולה צרעת
(מחלה שבד"כ החרימו את החולים בה והם נחשבו לבני מעמד נחות) הוא חלק פעיל בחברה
ובעל מעמד רם.
המשרתת ("נערה קטנה") של אשת נעמן היא מישראל והיא ממליצה על נביא משומרון
(אלישע) כמרפא ("יאסוף") לצרעת. נעמן פונה אל מלך ארם וזה מצייד אותו במכתב ("ספר)
למלך ישראל בו הוא דורש שירפא את שר צבאו מהצרעת. בנוסף, לוקח עמו נעמן מתנות
רבות- "10 ככרי כסף ו-6000 זהב ו-10 חליפות בגדים".
** בניגוד להמלצת הנערה פונה מלך ארם בדרישה למלך ישראל ולא לנביא. פנייה זו באה
מההשקפה כי הנביא הוא משרתו של המלך ומבצע רצונותיו.
מלך ישראל שמקבל את המכתב קורע את בגדיו (אות לאבל) ומשוכנע כי מלך ארם מחפש
תירוץ לצאת למלחמה נגדו- ע"פ תגובה זו ניתן ללמוד כי מלך ישראל הוא ספקן וחסר אמונה
בישועת ה' ונביאו (אלישע היה ידוע בנסיו- אפילו המשרתת הקטנה שמעה עליו)
אלישע שומע על תגובת המלך ופונה אליו ומציע את עזרתו: "יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא
בְּיִשְׂרָאֵל".
** בתשובתו של אליהו מתעורר קושי- הוא מצטייר כיהיר המעונין ששמו יתפרסם ולא שם
ה'.
פס' 9-10: נעמן מתייצב בפתח ביתו של אלישע עם סוסים ומרכבות (להאדרת מעמדו
וחשיבותו) ומצפה שאלישע ייצא לפגוש אותו. אלישע, אינו מתרגש מהפגנת הכוח של נעמן
ושולח אליו שליח שמורה לו לרחוץ בירדן 7 פעמים- בדרך זו מדגיש אלישע כי לא הוא זה
שמרפא את נעמן אלא ה' בכוחו.
פס' 11-14: נעמן מאוכזב מתגובתו של אלישע וכועס, הוא אינו מבין למה הוא צריך להתרחץ
דווקא בנהר הירדן כשיש לו נהרות גדולים בממלכתו. משרתיו, אשר דואגים לבריאותו
מפצירים בו לבצע את הוראות אלישע. נעמן טובל בירדן כמצוות הנביא והוא נרפא מהצרעת.
פס' 15-16: נעמן, וכל פמלייתו מגיעים לאלישע, עומדים כנועים בפניו ונעמן אף מודה
בגדולתו של ה'. הוא מנסה לתת לאלישע את המתנות שהביא עמו כדי לגמול לו אך אלישע
מסרב לקחת אותן- נעמן רוצה להודות לה' ולאלישע בדרך רוחנית.
פס' 16-19: נעמן מבקש מאלישע שייתן לו אדמה מא"י בכמות ששני פרים יוכלו לקחת כדי
שיוכל על אדמה זו לבנות מזבח ולעבוד את ה'- ע"פ תפיסתו של נעמן ניתן לעבוד את ה' רק
על אדמת א"י- אדמת הקודש, נחלת ה'. נעמן גם מבקש שה' יסלח לו שכאשר הוא יתלווה אל
מלכו למקדש רימון הוא יצטרך להעמיד פנים שהוא מתפלל.
אלישע עונה לנעמן "לך לשלום"- יש בתשובה זו מעין הסכמה בשתיקה לבקשתו.
*פס' 20-27- צרעת נעמן עוברת לגיחזי: גיחזי, משרתו של אלישע ("נערו"), סובר
שאלישע היה צריך לקחת את המתנות- נעמן הוא ארמי, עוין ישראל, ולכן היה צריך לשלם על
הנס.
גיחזי רודף אחרי נעמן, נעמן שמכיר אותו כמשרתו של אלישע מזדרז לברכו ומעניק לו כבוד.
גיחזי אומר לנעמן שאלישע שלח אותו לבקש כיכר כסף ושתי חליפות בגדים בשביל לכלכל
כמה נביאים. נעמן, בנדיבות נותן לו כפול כיכרות כסף ואת הבגדים.
כאשר חזר לעיר שאל אותו אלישע לאן הלך אך גיחזי שיקר לו. אלישע, שידע את האמת
מוכיח את גיחזי על חמדנותו ואומר לו שהוא ניצל את הנס לעשיית רווח, ביזה את הנביא
(כאילו ריפא למען בצע כסף) ובכך ביזה גם את ה'.
כעונש, מקלל אליהו את גיחזי- הוא חלה בצרעת וגם כל צאצאיו יהיו חולי צרעת לעולם.

פרק י"ז
בתקופה זו שולטת האימפריה האשורית באזור וגבולותיה של ממלכת ישראל הצטמצמו לאזור
השומרון בלבד. מצבה הכלכלי של הממלכה הדרדר בגלל עול המיסים שהטילו האשורים.
*פס' 1-6- הסיבה הריאלית לגלות ישראל (722 לפנה"ס): הושע בן-אלה , מלך
ישראל, קשר קשר עם סוא מלך מצרים ומפסיק להעלות מיסים למלך אשור. מלך אשור צר על
שומרון במשך 3 שנים שבסופן שומרון נכבשת, הושע הוגלה ונאסר ורוב תושבי ישראל מוגלים
ע"פ השיטה האשורית (הכותב התנכי יוצר רושם שכל ישראל הוגלו ואילו כתובת סרגון
האשורית סותרת עובדה זו ולפיה רק כ-27,300 הוגלו והשאר נשארו בנחלתם).
** ההגליה האשורית- הגליה ופיזור העם המוגלה בערים שונות ברחבי האימפריה. כך הם
מחלישים את כוח ההתנגדות של המוגלים, גורמים לאובדן שורשיהם ולהיטמעותם בעמים
*פס' 7-23- ההסבר הדתי לגלות ישראל: יש לשים לב כי להסבר המדיני (הריאלי)
להגליה מקדיש המחבר 6 פס' בעוד להסבר הדתי מוקדשים 17 פס'- בעיניי המחבר הלקח
הדתי הוא בעל חשיבות עליונה (ע"פ תפישת המקרא החטאים הדתיים הם הסיבה העיקרית
לגלות).
חטא I (פס' 8-7): כפיות הטובה של ישראל כלפי ה'- במקום להודות לה' על שהוציאם
ממצרים, הפר העם את ברית עשרת הדברות, במקום להכיר תודה לה' על שגרש מכאן את
הגויים כדי לתת לעם את הארץ, הם הלכו אחרי מנהגיהם.
חטא II (פס' 9,11 ): חטאי הבמות- העם לא ריכז את הפולחן כפי שנדרש לעשות ע"פ ספר
דברים, הם עבדו את ה' בכל מקום ("ממגדל נוצרים עד עיר מבצר").
חטא III (פס' 10,12): עבודת אלילים- הציבו מצבות (לכבוד האלילים) ואשרים (פסלים
כנעניים) ועבדו אלילים ("ויעבדו הגללים"). ע"פ המחבר העם עבד אלילים כדי להרגיז את ה'.
פס' 15-17: יש חזרה על חלק מהחטאים והזכרת חטאים נוספים אשר לא התקיימו או
התקיימו מעט מאוד (המחבר מזכיר אותם כדי להצדיק את עונש ההגליה)
- פס' 15: העם מאס בחוקי ה' ובבריתו, הם לא שמעו לנביאים והלכו אחרי עבודה זרה
- "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שנים עֲגָלִים... וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה... וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל"
- "וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם" (השמש, הירח והכוכבים נחשבו לאלילים)
- "וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵש" (הקרבת ילדים)
- "וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ"ׁ
פס' 19-20 רומזים ליהודה שאם לא יחזרו לדרך ה' גורלם עלול להיות דומה לזה של ישראל
פס' 21-22: ישראל נפרדה מיהודה, המליכה עליה את ירבעם והוא זה שהוביל את העם
לעבודת האלילים (בנה את 2 עגלי הזהב...).
** בפס' 21-22 יש גישה הנוגדת את הנאמר במל"א פרקים י"א וי"ב בנוגע לסיבות הפילוג:
- מל"ב, י"ז, 21-22: האשמה בפילוג היא ישראל שהמליכה את ירבעם והובילה לקרע
- מל"א, י"א, 30-33: האשם בפילוג הוא שלמה בגלל חטאיו
- מל"א, י"ב, 14: האשם בפילוג הוא רחבעם (שכוון ע"י ה' שהעניש בגלל שלמה)
ע"י שינוי סיבת הפילוג מנסה המחבר למצוא את צידוק הדין (תיאודיציה) לעונש הקשה
שהטיל ה'- חורבן שומרון, גלות ישראל ואיבוד 10 השבטים).
** בפרק מצוינים 2 תפקידים שונים של הנביא:
- פס' 13: לכוון את העם לדרך הנכונה- לחזרה בתשובה
- פס' 23: לנבא נבואות זעם ולהזהיר מפני העונשים הצפויים להם
*פס' 24-34- העמים הזרים שהתיישבו בשומרון: במסגרת מדיניות ההגליה האשורית,
הוגלו לשומרון עמים עובדי אלילים מבבל ומכות.
פס' 26: "וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ.. לֹא יָדְעוּ אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ
וַיְשַׁלַּח בָּם אֶת הָאֲרָיוֹת". בהתאם להשקפה אלילית- מאמינים באל מקומי, בעל אזור השפעה
מסוים המעניש אותם על כך שאינם עובדים אותו.
מלך אשור שולח לארץ את אחד הכהנים המוגלים כדי ללמד את השומרונים (כינוי מאוחר של
המוגלים לארץ) את עבודת ה'.
השומרונים אינם מאמצים את עבודת ה' מרצון אלא מפחד ולכן מכונים גם גרי אריות (התגיירו
בגלל הפחד מהאריות). במקביל לעבודתם את ה' ממשיכים השומרונים לעבוד את אלוהיהם
(סינקרטיזם). פס' 34- "עד היום הזה" פסוק שהוסף ע"י המחבר המסביר מדוע השומרונים לא
התקבלו כחלק מיהודה מאוחר יותר.
** בפס' 29-33 השורש המנחה הוא ע.ש.ה המופיע בשלוש משמעויות שונות:
- פס' 29: "וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו" (עשה= עבד, עבודת אלילים)
- פס' 29: "וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים" (עשו= בנו)
- פס' 32: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת" (עשו= מינו)
*פס' 35-40- פנייה אל בני ישראל: בפס' אלה יש פנייה ובה נאמר כי להשתחוות, לזבוח
ולא לשכוח את ה' אשר העלה אתכם ממצרים. ע"פ הרצף ההגיוני של הטקסט, מדובר על
הגויים שהתיישבו בשומרון אולם אותם ה' לא העלה ממצרים. קיימים 2 הסברים לפנייה זו:
- הפנייה היא לשארית ישראל שלא הוגלו ועדיין יושבים בשומרון
- הפנייה היא לבני ישראל בגולה- ה' דורש מהם לשמור על דתם גם שם

פרק י"ח
לאחר גלות וחורבן ישראל נותרה רק ממלכת יהודה שמלכה הוא חזקיה בן-אחז, הנחשב
למלך טוב בעיניי ה'.
*פס' 3-6- פעולותיו הדתיות של חזקיה: חזקיה מטהר את יהודה מהפולחן האלילי-
הוא מסיר את הבמות, שובר את המצבות, כורת את האשרה ומכתת את נחש הנחושת אשר
עשה משה.
בפעולותיו הדתיות היו לחזקיה 2 מניעים:
- מניע דתי: חורבן ישראל הביא את חזקיה לחשבון נפש והבנה שללא חזרה בתשובה
גורל יהודה יהיה דומה
- מניע מדיני: ריכוז הפולחן והסרת הבמות הופך את ירושלים למרכז הדתי היחידי-
העלאת חשיבותה של ירושלים והידוק קשר העם לעיר מחזק את שלטונו.
** נחש הנחושת שעשה משה- נעשה בציווי ה' כדי לרפא את מי שנחש הכיש אותו. מכונה
ע"י חזקיה "נחושתן"- מוריד את ערכו ומדגיש כי עשוי סה"כ מנחושת, חומר גשמי ונטול
כוחות.
*פס' 7-8- פעולותיו המדיניות של חזקיה: חזקיה יוצא למלחמה בפלשתים ומנצח בה
(ניצחון מעלה את המורל ומעניק ביטחון) ומחליט לנצל את המצב באימפריה האשורית
ולמרוד והוא מפסיק לשלם מיסים.
** הרקע למרד (המצב באימפריה האשורית)- מותו של המלך סרגון ועלייתו לשלטון של
סנחריב גררה מרידות ברחבי האימפריה. מצרים, שהיתה מדינה חזקה הבטיחה את עזרתה
למורדים וחזקיה פתח במרד במחשבה שיש לו את תמיכת מצרים.
*פס' 9-12- חורבן ישראל: בפס' אלה שב המחבר ומזכיר את חורבן וגלות ישראל
בתקופתו של הושע בן-אלה. בדרך זו מדגיש המחבר את הצלחות של חזקיה אשר עושה את
הטוב בעיניי ה' לעומת הכישלונות של הושע שעשה את הרע בעיניי ה'. שני המלכים מרדו
באשור אך לחזקיה ה' עזר כי הוא צדיק ולהושע לא עזר.
פס' 13-16- חזקיה מתחרט: לאחר שחזקיה מבין כי מצרים לא תתמוך בו במרד הוא חוזר
בו ומתנצל בפני מלך אשור ונכנע בפניו. הוא אף אומר כי יהיה מוכן לשלם כל קנס. מלך אשור
קובע קנס- 300 כיכר כסף ו-30 כיכר זהב אך אינו מסתפק בקנס ורוצה גם את הכניעה של
ירושלים ותושביה ופותח במצור על העיר.
ההכנות למרד ע"פ דברי הימים ב' פרק ל"ב, 2-8, 30: בספר מלכים לא מתוארות כלל
הכנות למרד אותן עשה חזקיהו אך בדברי הימים מתוארות כל הפעולות שעשה לקראתו:
- ביצור ירושלים וחיזוק חומת עיר דוד (פס' 5)
- הכנת כלי נשק (שלח=חרבות) וארגון הצבא (פס' 5-6)
- סתימת המעיינות שמחוץ לעיר- "ייבוש הצבא האשורי (פס' 3-4)
- בניית נקבת השילוח- הטיית מימיי הגיחון אל בריכה בתוך ירושלים
- הכנה מנטלית: מחזק את העם בכוח האמונה בה' (פס' 7-8)
המחבר של דברי הימים מסכם את הכנותיו של חזקיה בכך שהוא מצליח במעשיו- בהתאם
לתפיסה של ספר דברי הימים המאמינה בגמול אישי- חזקיה עשה הטוב בעיני ה' ולכן הצליח.
*פס' 17-25- נאומו הראשון של רבשקה: רבשקה היה בעל משרה בכירה בממלכת אשור
והוא נשלח ע"י סנחריב לשכנע את הנצורים להיכנע לצבא אשור ללא קרב. נאומו נאמר
ביהודית (עברית) כדי שכל העם יוכל להבינו.
הוא פותח בנאומו בהאדרת סנחריב מלך ארם ובהקטנת חזקיהו ע"י שימוש בתארים- מנסה
להעביר את המסר שיחסי הכוחות אינם שווים. הוא מלגלג על חזקיה כי לא ניתן לנצח
מלחמה רק בעזרת דברי עידוד ("דבר שפתים") אלא יש צורך גם בתכנון ("עצה") ובגבורה.
נימוקים שמעלה רבשקה כדי לשכנע את העם להיכנע:
- נימוק מדיני (פס' 21): רבשקה מדמה את מצרים לקנה רצוץ שכאשר נשענים עליו הוא
נשבר ובליטותיו דוקרות. כלומר, מצרים, בת הברית שיהודה נשענה עליה אינה אלא
לרועץ ולא תוכל לעזור. (ערעור הביטחון בעזרת מצרים)
- נימוק דתי (פס' 22): רבשקה תופס את הסרת הבמות ע"י חזקיה כחטא דתי (ריבוי
במות מפאר את שם האל) המפחית את כבודו של ה' ולכן הוא לא יהיה עמם
במלחמה.
- נימוק דתי נוסף (פס' 25): נשען על נבואתו של הנביא ישעיה (לפיה אשור תהיה דרכו
של ה' להעניש את ישראל) בתקווה לערער את ביטחונם בכך שה' לצידם כדי שיאמינו
שבעצם אשור נשלחה ע"י ה' להענישם. (הצגת ה' כאל אוניברסלי האחראי לכל
המהלכים ההיסטוריים). (ערעור הביטחון בעזרת ה')
- נימוק צבאי-כלכלי (פס' 23-24): רבשקה אומר שגם אם ייתן לחזקיה 2000 סוסים לא
יהיו לו מספיק פרשים לרכב עליהם וכי חזקיה אינו מסוגל להתמודד מול מושל (פחה)
אחד מטעם המלך ובוודאי שלא להתמודד אל מול המלך עצמו. כלומר, כוחה הצבאי
הדל של יהודה אינו יכול לעמוד אל מול הכוח העצום של אשור. (ערעור הביטחון
בעזרת כוח צבאי)
*פס' 27-36- נאומו השני של רבשקה: שרי חזקיה מבקשים מרבשקה לדבר ארמית כדי
שהעם לא יבין אותו וייבהל. רבשקה אינו נענה לבקשתם וממשיך לדבר עברית ("יהודית").
פס' 27: רבשקה מאיים שאם לא ייכנעו יבוא מצור על העיר ותושביה ייאלצו לאכול את
צואתם ולשתות את השתן שלהם. בפס' זה משתמש המחבר בתיקון "לשון נקייה" ("מפני
כבוד")- מילה גסה שאינה ראויה להופיע בספר הקודש אינה מנוקדת בטקסט ובשוליים
מופיעה מילה מעודנת יותר במקומה.
פס' 29-35: בפס' אלה מנסה רבשקה לשכנע את העם להיכנע באמצעות דברי פיתוי- במקום
הרעב והצמא שמחכים להם בזמן המצור הם יוגלו לארץ טובה ופורייה בה הם יזכו בביטחון
כלכלי הוא אף משתמש בקריאה "צאו אליי" במקום המילה כניעה- מוריד את האופי המביש
של פעולת הכניעה.
** בפס' אלה משתמש רבשקה בשורש המנחה נ.צ.ל באמצעותו הוא מנסה לשכנע את העם
שההצלה לא תבוא מאף גורם מלב מלך אשור שיעניק להם ביטחון.
** פס' 33: " הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ"- במשפט זה מציג רבשקה תפיסה של
אלוהות מקומית (בניגוד לתפיסה שהציג בפס' 25 של אל אוניברסלי)
*פס' 36-37- תגובת העם: העם אינו מגיב, כמצוות חזקיהו, אך שליחיו של חזקיהו חוזרים
עם בגדים קרועים לאות אבל.

פרק י"ט, פס' 1-7; 32-37
*פס' 1-5- תגובת חזקיהו לדברי רבשקה: חזקיהו מתנהג כאבל וממהר ללכת להתפלל
לעזרת ה'. הוא מגייס גם את ישעיה הנביא כדי שיתפלל לה' להצלת ירושלים והעם.
**פס' 3: " כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר (פי הרחם) וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה"- ירושלים מדומה לאישה
העומדת ללדת, התינוק כמעט ובא לאוויר העולם אך ליולדת אין כוח לדחוף ובכך מסכנת את
עצמה ואת התינוק. כלומר, למרות כל ההכנות שעשה חזקיה לקראת המרד (כמסופר בדברי
הימים) לעם אין כוח מבחינה פיזית ומוראלית להלחם.
*פס' 6-7- ישעיה מעודד את העם: למרות שבנבואותיו הזהיר שלא לצאת למרד באשור
ומחשיב את ההישענות על מצרים כחטא מעודד ישעיה את חזקיהו ומכנה את שליחיו של
סנחריב "נערי מלך אשור"- לועג להם, הם שליחים פשוטים ולא מנהיגים שיש להקשיב
לדעתם. ישעיה צופה את מפלת סנחריב- בעקבות מקרה כלשהו ישוב לארצו ושם יירצח.
*פס' 35-37-תבוסת אשור ומות סנחריב: בלילה, הורג מלאך ה' 185,000 חיילי אשור
בדרך נס. מבחינה ריאלית ניסו להסביר נס זה בשתי דרכים שונות:
- אלוהים שילח מגפת דבר שהרגה חלק מהחיילים וגרמה לנסיגת השאר
- עכברי שדה תקפו את כלי הנשק של החיילים וללא נשק אין מלחמה והחיילים ברחו
סנחריב אכן חוזר לארצו שם הוא נרצח בזמן תפילה ע"י שני בניו. ע"פ המקורות האשורים
נרצח סנחריב 20 שנה מאוחר יותר ואילו המחבר המקראי יוצר את הרושם כאילו הרצח
התרחש מיד לאחר חזרתו בכדי להוכיח שנבואתו של ישעיה אכן התגשמה וכדי ליצור את
הרושם שמותו הוא עונש ע"י ה'.
לאחר מפלת אשור ונסיגתה מירושלים, עלה ערכה של העיר ורווחה בעם האמונה כי ירושלים
מוגנת בגלל ה' והיא עירו הנצחית.

פרקים כ"א-כ"ה- רצף תוכני
פרק כ"א: התקופה היא תקופת שלטונו של מנשה, בנו של חזקיה. הוא מתואר כמלך הרע
ביותר, תקופת מלכותו נמשכת 55 שנים (יותר מכל מלך אחר). לאחר שאביו ביצע רפורמה
דתית בממלכת יהודה, מנשה מחזיר את המצב לקדמותו ואף מחמיר אותו: הוא מבטל את
ריכוז הפולחן, הוא מקים מזבחות לבעל ולאשרה (אפילו בתוך המקדש!) ועובד את צבא
השמיים.
כיצד מוסברת העובדה שהמלך החוטא ביותר מלך תקופת זמן ארוכה כ"כ?
- ע"פ ספר מלכים המאמין בגמול קולקטיבי לדורות אין בכך קושי- הדורות הבאים
יישאו בחטאיו.
- לעומת זאת, ספר דברי הימים (ב', פרק ל"ג) מאמין בגמול אישי ומיידי ולכן מנשה
אמור להיענש שכן הוא חוטא. בספר זה נעשים מס' שינויים לעומת גרסת ספר מלכים
כדי להסביר את אורך מלכותו כמו לדוגמא: מנשה מכיר בכוחו של ה', חוזר בתשובה,
מוחזר מהגלות ומטהר את פולחן האלילים בירושלים. (לא נענש בגלל חזרה בתשובה)
לאחר מותו של מנשה עולה לשלטון בנו אמון וגם הוא מתואר כמלך חוטא ההולך בדרכי
אביו. לאחר שנתיים בשלטון נרצח אמון בידי עבדיו כנראה בשל חטאיו האליליים (סיבה
דתית) או נטייתו הפרו-אשורית (סיבה מדינית). את רוצחיו של אמון הרגו "עם הארץ". לביטוי
מספר פירושים אשר המקובל בהם הוא תאור של אנשים נכבדים בעלי קרקעות והשפעה, אשר
כנראה תמכו במדיניות פרו-אשורית ולכן המליכו את יאשיהו.
פרק כ"ב: יאשיהו, בנו של אמון, עולה לשלטון לאחר רצח אביו בגיל 8. חלקיהו שליחו של
יאשיהו מוצא ספר בבית המקדש (או ספר תורה או ספר חוקים- ספר דברים). שפן הסופר, קורא
למלך את הכתוב בספר התורה. בתגובה קורע יאשיהו את בגדיו, סמל לאבל על כך שעד כה
העם לא נהג במצוות הכתוב בספר. יאשיהו שולח נציגים אל חולדה הנביאה אשר מנבאת כי
האימים בספר אכן יתגשמו. העונש, לא יבוא בימיו של יאשיהו, הוא ימות בשלווה, אלא
בעתיד.
פרק כ"ג: יאשיהו מרכז את כל העם בירושלים וכורת עמם ברית לקיום הנאמר בספר שנמצא
(מכונה "ספר הברית"). הוא מתחיל במסע טיהור ברחבי הממלכה: בשלב הראשון הוא מטהר
את בית המקדש מעבודת אלילים ומפסלים זרים. בשלב השני הוא מטהר את ערי יהודה
מהפולחן האלילי ולאחר מכן מטהר גם את אזורי הצפון (אזורים שהם חלק ממלכת ישראל
החרבה). פעולות הטיהור של יאשיהו מלוות גם בהרג רב- הוא זובח (שוחט) את הכהנים
שעבדו אלילים בשטח שמחוץ ליהודה. בנוסף, הוא מטמא את המקומות בהם היו במות ע"י
פיזור אפר של אדם (שרפת עצמות). יאשיהו גם גורם לריכוז הפולחן בירושלים ומחזיר את
חגיגות חג הפסח. הוא מתואר כמלך חיובי (גם בתחום החברתי) העושה את הטוב בעיניי ה'
אך למרות זאת העונש המגיע לעם בגלל חטאי מנסה יתקיים.
יאשיהו נהרג בקרב נגד מצרים בגיל 39- לא במוות טבעי כפי שהבטיחה הנביאה חולדה. ספר
דברי הימים ב', ל"ה המאמין בגמול אישי טוען כי אם יאשיהו מת, סימן שחטא. ואכן, ע"פ
ספר זה ה' אסר על יאשיהו לצאת לקרב נגד מצרים והוא הפר את צו ה' ולכן מת.
עם הארץ ממליך את יהואחז (הוא אינו הבכור, הבכור נחשב פרו-מצרי ולכן אינו מומלך).
לאחר שלושה חודשים בשלטון אוסר אותו מלך מצרים ומגלה אותו.
מלך מצרים ממליך במקומו על יהודה את אליקים, בנו הבכור של יאשיהו, ומשנה את שמו
ליהויקים (ציון בעלות- מדגיש כי הוא השולט עליו). בנוסף מטיל מלך מצרים קנס על העם,
בגלל התערבותם בהמלכה.
פרק כ"ד: יהויקים היה נאמן למצרים כל תקופת מלכותו. כ-5 שנים לאחר שעלה לשלטון
השתנתה המציאות הפוליטית באזור ובבל הפכה להיות האימפריה השולטת. במשך 3 שנים
קיבל יהויקים את עול הבבלים (כשדים) עד שלבסוף הוא מורד בהם. בזמן המרד מת יהויקים
(לא ברורה סיבת המוות) ובנו יהויכין עולה לשלטון במקומו, ונאמר עליו כי הוא עושה את
הרע בעיניי ה'- יש לזכור כי בתקופה זו הבבלים צרים על ירושלים.
שנת 597 לפנה"ס- יהויכין מסגיר את עצמו, בהתאם לדרישת ירמיהו הרוצה להציל את
ירושלים מפני חורבן, ונגמר המצור על ירושלים.
יחד עם יהויכין הוגלתה משפחתו ומשרתיו, שרים, גיבורים, נכבדי העם ובעלי המלאכה
(החרש והמסגר)- זוהי גלות בבל הראשונה/ גלות יהויכין.
מלך בבל ממליך במקום יהויכין את מתניה ומשנה את שמו לצדקיהו (בנו של יאשיהו).
פרק כ"ה: צדקיהו מורד במלך בבל ששם מצור על ירושלים. המצור נמשך כשנה וחצי
ולבסוף העיר נופלת. צדקיהו מנסה לברוח אך נתפס- הורגים את בניו בפניו, עוקרים את עיניו
ומגלים אותו לבבל. הבבלים בוזזים את בית המקדש, שורפים אותו ומגלים את רוב העם לבבל,
מנהיגי העם מוצאים להורג. מלך בבל משאיר ביהודה מעט מ"דלת העם" כדי שיעסקו
בחקלאות, בראשם הוא משאיר את גדליהו בן-אחיקם, בן למשפחה מיוחסת פרו-בבלית.
ישמעאל בן-נתניה מזרע המלוכה רוצח את גדליהו (כנראה מסיבה פוליטית שכן גדליהו מלך
בחסות הבבלים)- מפחד מפני התגובה הבבלית בורחים כל היהודים שנשארו למצרים והארץ
מתרוקנת סופית מיושביה היהודים.
*** ספר מלכים מסתיים בסוף אופטימי- בשנה ה-37 לגלות יהויכין הוא מוצא מהכלא
ומצטרף למעמד מכובד בבל (היושבים לשולחן המלך).
*** הסיפור על שחרור יהויכין אינו מופיע בספר דברי הימים. ספר זה מסתיים בהצהרת כורש-
הצהרה המתירה ליהודים לעלות לירושלים מהגלות ולבנות מחדש את בית המקדש.
- 2 הספרים (מלכים א ומלכים ב) מסתיימים בנימה אופטימית.