מלכים א'

מקצוע: תנ"ך, כיתה: י"ב, מאת: יעל, פורסם: 30/11/-0001

 

פרק א':

הפרק עוסק בימי זקנתו של דוד, כאשר מתנהל מאבק בין שניו בניו, אדוניהו (הבכור) ושלמה על השלטון.

*פס' 1-4 מהווים אקספוזיציה (=מיצג. פרטים החשובים להבנת העלילה כגון הצגת הדמויות, מקום, זמן, בעיה וכו'). בפס' אלה מוצגת זקנתו וחולשתו של דוד באירוניה- הוא אינו מצליח להתחמם. משרתיו מביאים לו את אבישג והוא אינו מקיים איתה יחסי מין ("לא ידעה").

*פס' 5-6: אדוניה רואה עצמו כמתאים למלוך בגלל שלוש סיבות: (1)הוא הבן הבכור לאחר מות אבשלום (2)הוא היה יפה תואר (3)דוד לא היה תקיף בחינוכו ולכן יכל לעשות כל מה שרצה. הוא מגייס חיילים ומרכבות ויוצא למצעד בחוצות העיר.

*פס' 7-10: אדוניהו עורך זבח אליו מזמין רק את תומכיו (הבולטים שבהם: יואב בן-צרויה, שר צבא דוד ואביתר הכהן) בו הוא מכריז על מינוי למלך לאחר מות אביו. את אחיו שלמה ותומכיו (צדוק הכהן, בניהו בן- יהוידע, נתן הנביא וגיבורי דוד) הוא לא מזמין.

*פס' 11-21: נתן הנביא מפרש את הזבח של אדוניהו כמרד בדוד וחושש לחייו של שלמה ותומכיו.נתן מבקש מבת-שבע (אם שלמה) לשכנע את דוד להמליך את שלמה. בבקשתו ממנה הוא מציג את אדוניהו כמלך החותר תחת דוד ומדגיש את כוונתו לעזור לה ולשלמה שכן אם ימלוך אדוניהו חייהם בסכנה. נתן אף אומר לבת-שבע מה עליה להגיד לדוד. בשיחתה עם דוד משנה בת- שבע מעט את טענותיה:

הצעת נתן לבת-שבע	דברי בת-שבע לדוד	ההבדל בין הגרסאות
פנייה: "אדוני המלך"	פנייה: "אדוני"	הכנסת נימה אישית
נוסח ההבטחה למלוכה: "נשבעת לאמתך"	נוסח ההבטחה למלוכה: "נשבעת בה' אלוהיך לאמתך"	הדגשת השבועה, אי קיומה הוא כחטא בפני ה'
הצגת אדוניהו כמלך: "ומדוע מלך אדוניהו?"	הצגת אדוניהו כמלך: "עתה הנה אדוניה מלך, ועתה, אדוני המלך, לא ידעת"	מלכותו היא עובדה קיימת- מחמירה את המצב ומנסה להתסיס

תוספות נוספות של בת- שבע:

• מזכירה את הזבח שערך אדוניהו המסמל את הכרזת מלכותו

• מדגישה כי למרות הזבח והכרזת אדוניהו דוד הוא זה שיקבע את יורשו (מכנה אותו פעמיים "אדוני המלך" כדי לחזק את סמכותו)

• טוענת שהמלכת אדוניהו מסכנת את חייה ואת חיי שלמה

*פס' 22-31: נתן הנביא מגיע אחרי בת-שבע לדוד כדי לחזק ולאשר את דבריה (בת-שבע פונה על רקע אישי ורגשי בעוד נתן פונה על רקע ממלכתי ויוקרתו של דוד). נתן מבקש לדעת האם המלכת אדוניהו נעשתה בהסכמת דוד ואם כן כיצד שהוא אינו מודע לדבר. הוא מדגיש את בוגדנותו של אדוניהו בהמלכת עצמו בעוד דוד בחיים ומכנה את תומכי שלמה "עבדך" (עבדים של דוד). גם הוא מדגיש בדבריו את סמכותו של דוד ע"י הדגשת מעמדו. דוד קורא לבת- שבע ונשבע בפניה כי ימליך את שלמה תחתיו ללא דיחוי.

*פס' 32-40: דוד נותן הוראות למשיחת שלמה: ירכיבהו על פרדה אל מעיין הגיחון שם צדוק הכהן ונתן הנביא ימשחו אותו למלך ויתקעו בשופר ויקראו "יחי המלך שלמה". אח"כ יעלו לארמון ושלמה יתפוס את מקומו כמלך (להבטיח את העברת השלטון)- על ישראל ויהודה (ניסיון לשמור על אחדות העם).

תומכי שלמה מבצעים את הוראות דוד בשינויים קלים (מצטרפים למשיחה צבא השכירים של דוד שאינו מוזכר בהוראותיו ורק צדוק מושח את שלמה).

 

 

*פס' 41-53: יונתן, בנו של אביתר הכהן, מגיע לאדוניהו ותומכיו כדי לספר להם על המלכת שלמה. בדיווחו משנה יונתן מעט את הפרטים של האירוע:

• אומר כי גם צדוק הכהן וגם נתן הנביא משחו את שלמה

• משמיט את תקיעת השופר וקריאת העם

• מוסיף את ההתרחשות בארמון (שלמה מתיישב על כסאו של דוד, עבדיו מביעים לא אמונים ודוד מברך על המלכתו)

** בפס' 46-48 יש חזרה על המילה "וגם"- מציינת את ההדרגתיות בדיווחו של יונתן מה"קל" אל ה"כבד".

אדוניהו ותומכיו נתקפים בהלה ופחד בעקבות משיחת שלמה. תומכי אדוניהו ממהרים להתפזר ואילו אדוניהו אוחז בקרנות המזבח.

** פס' 49-50- ריבוי פעלים המעיד על המהירות שבה נעשו הדברים והפחד.

** אחיזה בקרנות המזבח- אדם שנשקפה לו סכנת גזר דין מוות אחז בקרנות המזבח ובכך ביקש לקבל חסינות מתוקף חסות אלוהית ולהינצל ממוות.

*פס' 52-53: שלמה שומע על פחדו של אדוניהו ואומר שאם יישאר נאמן למלך לא נשקפת לו סכנה (אם לא- יומת). אדוניהו יורד מהמזבח ומשתחווה בפני שלמה (מקבל את מרותו כמלך החדש). שלמה אומר לאדוניהו ללכת לביתו (ע"י עיסוק בענייניו ולא בענייני הממלכה ינצל).

** בפרק ב'- מקיים שלמה את צוואת דוד והורג את אויביו (יואב בן-צרויה, שמעי בן-גרא) ומיטיב עם אלה שעזרו לאביו (בני ברזילי הגלעדי). בנוסף הורג את אדוניהו מאחר וזה מבקש לשאת את אבישג לאישה דבר המתפרש כמרידה במלכותו.

 

פרק ג'

*פס' 1: שלמה שואף להפוך את הממלכה למרכז בינלאומי ולשם כך הוא מחזק את קשריו עם מדינות האזור ע"י נישואים פוליטיים. נשואי שלמה לבת פרעה מעידים על מעמדו של שלמה ושל הממלכה:

• השאת בת מלך לשליט זר היא פיחות בכבוד המלך ואם קרה הדבר כלומר שמעמדו של שלמה היה רם.

• נישואים פירושם כריתת ברית שלום בין 2 הממלכות ופרעה מעניק לשלמה מתנה את גזר. מוויתורים אלה של פרעה ניתן ללמוד כי לישראל היה יתרון צבאי.

*פס 2-3: בפס' אלה מובאת ביקורת על כך שהעם מזבחים בבמות משום שלא נבנה בית לה'.

• יש הרואים בפס' אלה הם מעין "הערות עורך" על פיזור הפולחן ברוח ספר דברים (בספר זה ננקטת גישה דטרונומיסטית= ריכוז הפולחן בירושלים).

• אין להאשים את שלמה על פיזור הפולחן לפני בניית בית המקדש ולכן יש הרואים בפס' אלה סיכום תקופת שלמה- כעס על פיזור הפולחן גם לאחר בניית בית המקדש.

*פס' 4-15-חלום שלמה: שלמה הולך לזבוח לה' בגבעון וה' מתגלה אליו בחלומו בלילה. שלמה מודה לה' על החסדים שעשה עמו ועם דוד:

• ה' בחר בשושלת דוד: דוד היה נאמן לה' ועבד אותו וה' זכר לו את זה

• ה' דאג להמשכיות שושלת בית דוד ע"י המלכת שלמה בנו למלך

שלמה מדגיש את חוסר ניסיונו בניהול הממלכה ומבקש מה':

• "לב שומע" (מבין) כדי שיטיב לשפוט את העם

• להבחין בין טוב לרע כדי שיוכל לשפוט משפט צדק

ה' מרוצה מבקשותיו של שלמה שאינו דואג לעצמו לטובותיו אלא לעמו, ואומר כי יקיים את בקשתו ויוסיף וייתן לו:

• "נתתי לך לב חכם ונבון"

• עושר

• "כבוד אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימי חייך"

• אריכות ימים (בניגוד להבטחות הקודמות, הבטחה זו מתנה ה' בשמירת המצוות והחוקים)

לאחר שבחלומו ה' מאשר את המלכתו חוזר שלמה לירושלים ועורך משתה.

*פס' 16-28- משפט שלמה: הקשר בין חלומו של שלמה לקטע זה הוא בשורש ע.מ.ד. באמצעות שורש זה, מובא הרעיון שמקור החוכמה של שלמה הוא ה', שלפניו הוא עומד, ובכוח חוכמה זו הוא שופט את הנשים העומדות לפניו.

במשפט זה עומד שלמה בפני שתי נשים, כאשר ביניהן "תינוק מריבה". כל אחת טוענת כי התינוק שייך לה ואילו בנה של האחרת מת. הבדלים בין הנשים:

 

"האישה האחת"- התובעת	"האישה האחרת"- הנתבעת
פעילה, מאריכה דברים ומשקיעה מאמץ בשכנוע המלך	פסיבית, מקצרת בדבריה
שרויה בסערת רגשות (חזרה על מילים)	נוהגת בקור רוח וריחוק רגשי
טיעון: "לא כי בנך המת ובני החי" (מתרכזת בבן המת)	טיעון: "לא כי בני החי ובנך המת" (מתרכזת בבן החי)

גזר הדין של שלמה: שלמה החליט לבדוק את הרגשות האימהיים של הנשים- הוא הורה "לגזור" את הילד לשני חלקים ולחלקו בין הנשים. האישה האחרת מסכימה לוותר על הילד כדי שלא יהרגו אותו ושלמה קובע כי הילד שייך לה.

** בפס' 28 השורש המנחה הוא ש.פ.ט ומטרתו לקשר בין 2 הסיפורים שבפרק. בסיפור החלום שלמה ביקש לב חכם לשפוט את העם ובסיפור הנשים מוכחת חכמתו של שלמה בשל המשפט שעשה.

 

פרק ח' פס' 1-30

בפרקים ו'-ז' מתוארת בניית בית המקדש בפירוט רב. בפרק זה שלמה חונך את הבית.

*פס' 1-11- העלאת ארון ה': שלמה אוסף שופטים, מנהיגים, ראשי שבטים ("זקני ישראל"), כוהנים ולוויים לשאת את הארון בתהלוכה חגיגית מעיר דוד לבית המקדש. הכהנים מציבים את ארון הברית בדביר תחת כנפי הכרובים (יצורים בעלי כנפיים עם פני אדם) ויוצאים מן המקדש. בצאתם, עולה ענן ושוכן על הבית- מסמל את הנוכחות האלוהית במקום.

** החודש השביעי- חודש תשרי (ספירת החודשים מתחילה בניסן)- פס' 2

** שלמה בוחר לחנוך את בית המקדש בחג הסוכות ("בירח האיתנים בחג "-פס' 2) משום שבחג זה נאסף העם לירושלים לשם קריאת התורה.

** המקדש מחולק ל-3 חלקים: האולם, ההיכל (בו נמצא המזבח) והדביר (בתוכו ארון הברית).

** בד- ענף (במקרה זה מדובר על מוט עץ)- פס' 7

** מודגש כי בארון הברית נמצאים רק לוחות הברית כדי לא ליצור תפיסה מוטעית לפיה ה' נמצא בתוך הארון.

*פס' 12-21- ברכת שלמה: שלמה מכוון את נאומו לקהל הרב העומד לפניו כשמטרתו היא להפוך את בית המקדש למקום יחידי לעבודת ה' שיתפוס מקום עליון בתודעה הציבורית.

** בפס' 13, 16-21 באות לידי ביטוי שתי תפיסות בנוגע לה' ולבית המקדש המנוגדות זו לזו:

• פס' 13: מציג את ה' כאל מקומי וגשמי- בית המקדש נועד לשכינה פיזית של ה' בו ("בית זבול... מכון לשבתך עולמים").

• פס' 16-21: מציגים את ה' כאל אוניברסלי מופשט שאינו יכול לשכון במקום אחד ולכן בית המקדש נועד "לשם ה'". בקטע זה יש חזרה על המילה "שם"- מחזק את התפיסה כי בית המקדש נועד לשם ה' ולא למגוריו.

** בנאומו מזכיר שלמה כי רעיון בניית בית המקדש היה של אביו דוד. אם כך, מדוע לא בנה דוד את הבית?

• דוד היה עסוק במלחמות ולא התפנה לבניית הבית (דברי הימים, כ"ב, 1-8)

• אדם שידיו מגואלות בדם לא יכול לבנות את בית ה' (מל"א, ה, 16-17)

** בפס' 16-21 מזכיר שלמה שלוש בחירות שעשה ה':

• בחירת ישראל כעמו : "מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם"

• בחירת ירושלים: "לֹא בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם"

• בחירת שושלת דוד למלוכה: "וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל"

*פס' 22-30- תפילת שלמה: בתפילתו מכריז שלמה על גדולת ה' ומזכיר את חסדיו. בקטע זה יש 3 שורשים מנחים:

• ש.מ.ר: אלוהים שומר על הברית עם העם, הוא שומר את ההבטחה לדוד להמשיך את השושלת וכל זה בתנאי שהעם ישמור את מצוות ה'.

• פ.ל.ל (תפילה, יתפלל): תפקידו של הבית הוא להיות מקום התפילה, כלומר: המקום ממנו פונה העם אל אלוהיו.

• ש.מ.ע: אלוהים מן השמים ישמע את התפילות המופנות אליו.

** שני השורשים האחרונים מחזקים את תפיסתו של ה' כאל אוניברסלי ואת בית המקדש כמקום לשם ה', בו העם יתפלל ויפנה אליו.

 

פרק י"א

פרק זה עוסק בסוף תקופת מלכות שלמה. המחבר מעביר ביקורת של שלמה ומוזכרים חטאיו והעונשים הפוקדים אותו בעקבותיהם.

*פס' 1-13: החטא העיקרי של שלמה הוא הליכה אחר אלוהים אחרים כאשר הגורם לחטא זה הוא נשותיו הנוכריות של שלמה ש"הטו את לבו".

כדי להדגיש את חטאו של שלמה ולהעצימו נוקט המחבר במס' דרכים: הוא מפרט על מוצאן של הנשים ומגזים במספרן (פס' 1,3), הוא מדגיש את העברה על האיסור לשאת נשים נוכריות (פס' 2) ומשתמש במילה המנחה אהב (שלמה החליף את אהבת ה' באהבתו לנשים) ובצירוף להטות לב (לב שלמה נוטה אחר ה' אחרים).

העונשים שבאו על שלמה בעקבות החטא:

• פילוג הממלכה (פס' 11-13): לא בימי שלמה אלא בימי בנו בשל ההבטחה שניתנה לדוד על המשך שושלתו. יש בעונש זה תפיסה של גמול לדורות.

• מבחינה מדינית: אויבים ("שטנים") אשר היו משועבדים לשלמה מרדו בו

• מבחינה חברתית: ירבעם שהיה אחראי על המיסים מנצל את ההתמרמרות בעם כדי להנהיג מרד.

*פס' 14-25- האויבים ("שטנים") שקמו לשלמה:

** הדד האדומי: ברח מדוד ויואב בן-צרויה וגדל במצרים. לאחר מותם חוזר לממלכתו ומנסה להנהיג מרד נגד ישראל שנכשל.

** רזון בן- אלידע: גם הוא פליט ממלחמות דוד בארם. ברח לדמשק והפריע לישראל עם צבאו משם (מלך שם).

סיפור האויבים מעורר קושי- שני שטנים אלה אמורים לבוא כעונש על חטאיו של שלמה בימי זקנתו, כלומר הם קמו בסוף ימיו של שלמה אך יש ראיות כי המרידות התחילו עוד בימי דוד (פס' 21-22, 24, 25).

 

*פס' 26-28- מרד ירבעם בשלמה: פס' אלה הם אקספוזיציה לסיפור מרד ירבעם בשלמה. ירבעם בן-נבט היה גיבור חיל משבט אפרים. שלמה ראה את כשרונו של ירבעם ומינה אותו על כל "סבל בית יוסף" (עבודות הכפייה של השבטים שיצאו מיוסף= אפרים ומנשה). ירבעם ניצל את התסיסה בעם בשל עבודות הכפייה הקשות (בניית המילוא, "פרץ עיר דוד") וניסה למרוד- המרד נכשל והוא בורח למצרים.

** יש לציין כי בני שבט יהודה ומקורבים למלך לא הועסקו בעבודות כפייה ולא שילמו מיסים

*פס' 29-39- נבואת אחיה השילוני לירבעם: אחיה הוא נביא מהעיר שילה (בתחום שבט אפרים) ושאיפתו היא להחזיר את המרכז הרוחני למקדש בעירו.

אחיה מנבא לירבעם שיקבל את המלוכה ע"י מעשה סמלי: "וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה, בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו; וַיִּקְרָעֶהָ--שְׁנֵים עָשָׂר, קְרָעִים.  וַיֹּאמֶר, לְיָרָבְעָם, קַח-לְךָ, עֲשָׂרָה קְרָעִים:  כִּי כֹה אָמַר יְהוָה... הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה, וְנָתַתִּי לְךָ, אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים. וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד, יִהְיֶה-לּוֹ".

** בפסוק מתעורר קושי מספרי: אחיה קורע את השמלה ל-12 קרעים. 10 הוא נותן לירבעם ושבט אחד הוא משאיר לבנו של שלמה – חסר שבט אחד.

שבט בנימין התחבר לשבט יהודה ולכן מתייחסים אליהם כשבט אחד.

** קריעת הממלכה לא תעשה בימיו של שלמה אלא בימי בנו, בשל ההבטחה שניתנה לדוד.

** כיוון שכבוד ה' שוכן בירושלים גם ירבעם מחויב לשמור על המרכזיות הדתית של העיר אולם ה' נותן לו חופש לבחור את עיר הבירה של ממלכתו (פס' 32, 36, 37)

** ה' מבטיח לירבעם שושלת מלוכה יציבה ונצחית ("בית נאמן") בתנאי שילך בדרכיו (פס' 38

** פס' 39: "וַאעַנֶּה אֶת-זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת (בגלל), אַךְ לֹא כָל-הַיָּמִים". העינוי הוא שבית דוד לא ימלוך על כל השבטים כבימי דוד ושלמה, אך עינוי זה לא יימשך לנצח.

 

פרק י"ב

שלמה מת בסוף פרק י"א ובנו רחבעם שולט תחתיו על כל הממלכה. רחבעם נתפס כמלך חלש.

*פס' 1-15- בקשת שבטי ישראל מרחבעם ותגובתו: בפס' אלה ניתן לראות התערערות במצבו של רחבעם כמלך על ישראל:

• הוא עוזב את ירושלים בירתו והולך לשכם כדי שימליכו אותו (פס' 1)

• עם עליית רחבעם לשלטון ירבעם חוזר ממצרים (פס' 2)

• העם מעמיד לרחבעם תנאי: רק אם יקל בעול המיסים יתקבל כמלך (פס' 4)

רחבעם מבקש מנציגי העם לתת לו מס' ימים לחשוב על בקשתם. הוא מתייעץ עם 2 קבוצות של אנשים בנוגע להקלת עול המיסים:

 

הזקנים- "אֲשֶׁר-הָיוּ עֹמְדִים (משרתים( אֶת-פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו" (נציגי העם, בעלי ניסיון)	הילדים- " אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ" (בני דורו, בעלי תפקידים בחצר המלך, מרוחקים מהעם)
עצתם- להיענות בחיוב לעם כדי "לנקות את האווירה", לא לדחות את התשובה	עצתם- " אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים". (הגדלת העול)

רחבעם בוחר בעצת הילדים.

ע"פ פרק י"א הסיבה לפילוג הממלכה היא חטאיו של שלמה

ע"פ פרק י"ב הסיבה לפילוג הממלכה היא החלטת רחבעם.

בפס' 15 מאחד המחבר את שתי הסיבות וטוען שהחלטת רחבעם לא היתה נתונה בידיו אלא הוכתבה ע"י אלוהים כי הוא כיוון לפילוג הממלכה.

*פס' 16-24- פילוג הממלכה: הכרזה למרד וקריאה לפילוג. השבטים חשים שאין להם שייכות לממלכת דוד ("מַה (אין) לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי")- פס' 16-17.

למרות קריאת הפילוג שולח רחבעם את אדורם שר המס כדי לגבות מיסים. העם הורג אותו ורחבעם בורח לירושלים (פס' 18).

פס' 19: " וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד"- הסיפור מוצג מנקודת מבט של מחבר משבט יהודה. רואה בפילוג הממלכה פשע של ישראל כלפי יהודה.

העם ממליך את ירבעם על ישראל ורחבעם מתכונן לצאת למלחמת אחים כדי להחזיר לעצמו את השלטון אך ה' עוצר בעדו ואומר שלא יצא למלחמה כי הפילוג היה רצונו- בכך מחזק את פס' 15 ואת הנימוק התיאולוגי לפילוג.

*פס' 25-33- ניתוק ישראל מיהודה: ירבעם קובע את שכם כעיר הבירה ואח"כ עובר לפנואל. הוא מתעלם מדרישתו של ה' לקביעת ירושלים כמרכז הדתי בגלל הפחד שעלייה של העם לירושלים תוביל לחזרה לבית דוד. פעולות נוספות של ירבעם:

• פס' 27-30: בניית שני עגלי זהב כסמל לנוכחות ה'. מציב אחד בבית אל ואחד בדן- בקצוות של ממלכתו כך שהגישה תהיה נוחה והעם לא יעלה לירושלים.

• פס' 31: ממנה כוהנים שלא משבט לוי (שבט לוי עבד בבית המקדש והיה נאמן לבית דוד) וממנה את עצמו לכהן.

• פס' 32: מזיז את חג הסוכות לחודש חשוון (מהחודש השביעי לשמיני). יש הטוענים כי מהלך זה נועד לנתק את ישראל מיהודה גם בחגיהם, כדי שלא יעלו לירושלים ויש הטוענים כי שינוי מועד החג נובע מכך שחג הסוכות הוא גם חג חקלאי (חג האסיף) ובאזור הצפון היבול מבשיל מאוחר יותר.

** פילוג ישראל ויהודה ארע בשנת 928 לפנה"ס.

 

פרק י"ז

לאחר הפילוג בממלכת יהודה יש יציבות שלטונית- לאחר רחבעם שולט בנו אבים ולאחריו שולט בנו אסא. לעומת זאת, באותה תקופה עלו וירדו בממלכת ישראל 7 מלכים משבטים שונים. בישראל התקופה היא תקופת שלטונו של אחאב, הנשוי לאיזבל (נוכריה). אחאב עובד את הבעל (אל פריון וגשם) ואת האשרה (אלת הפריון, אמו של בעל) ועושה את הרע בעיניי ה'.

פרק זה מתמקד במלחמתו של הנביא אליהו בנביאי הבעל ובעבודת האלילים.

*פס' 1: אליהו מבשר לאחאב על הבצורת- קיימת כאן אירוניה משום שדווקא הבעל שהוא אל הגשם לא יוכל למנוע את הבצורת.

*פס' 2-7- אליהו בנחל כרית: ה' מצווה על אליהו להסתתר בנחל כרית. אליהו שותה שם ממיימי הנחל ומקבל אוכל המעורבים.

*פס 8-18- נס כד הקמח לאלמה: ה' מצווה על אליהו להגיע לעיר צרפת (בצידון) כדי שלא יפגע מנקמתה של איזבל (ה' מוצג כאל אוניברסלי, בעל כוח והשפעה מחוץ לא"י).

ה' מבטיח לאליהו כי " צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ". אליהו מגיע לפתח העיר ורואה אישה. כדי לבדוק האם זו האלמנה עליה ה' דיבר הוא עורך לה שלושה מבחנים:

• פס' 10: מבחן המים- הוא מבקש ממנה מים והיא עוזבת הכל והולכת להביא לו מים

• פס' 11-12: אליהו מבקש ממנה פת לחם, היא נותנת לו (יש לזכור כי מדובר בתקופת בצורת ובקושי יש לה אוכל)

• פס 13-14 הוא מבקש שתכין לו עוגה קטנה ורק אח"כ לה ולבנה וה' יעשה נס שיהיה מספיק לכולם ("כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר").

האלמנה עושה כדבריו של אליהו והוא נשאר לגור עמה ועם בנה. ואכן, כל התקופה שבה גר אליהו עם האלמנה יש מספיק אוכל ומים לכולם.

*פס' 17-24- נס החייאת בן האלמנה: בן האלמנה חולה קשה ("עד אשר לא נותרה בו נשמה") והאלמנה מאשימה את אליהו בכך (בגלל הימצאות איש האלוהים בביתה יש נוכחות של אלוהים. בהשוואה לאליהו היא נחשבת לחוטאת ולכן הענישה אלוהים).

אליהו מציל את הילד- הוא לוקח אותו לעלייה ומחייה אותו.

** האלמנה מכנה את אליהו בפס' 18 "איש אלוהים" ואח"כ בפס' 24 אומרת: "עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה". מה הקושי בדבריה אלו וכיצד ניתן לפתור אותו?

הקושי- האלמנה כבר כינתה את אליהו בעבר "איש האלוהים" אך רק בסוף הפרק (לאחר החייאת הילד) היא מכירה בכוחו.

הפתרון- בתחילה כינתה אותו האלמנה כך בנימה של ציניות אולם לאחר הנס שעשה היא מכירה בכוחו והיא אסירת תודה.

** תפקיד הפרק הוא להראות את כוחו של ה' כאל אוניברסלי ולהציג את אחאב באור שלילי (אפילו אישה נוכריה עובדת אלילים מאמינה בה' ואילו הוא לא).

 

פרק י"ח

פרק זה הוא המשך לפרק הקודם. לאחר שלוש שנות בצורת, אליהו נשלח לאחאב כדי לבשר לו על סיומה בתקווה שבזמן הזה הבין אחאב את אוזלת ידו של הבעל והכיר בעובדה שרק בכוחו של ה' לסיים את הבצורת.

*פס' 3-16: פס' אלה מהווים אקספוזיציה (ולא המשך טבעי של העלילה) ונמסרים בהם עובדות חשובות להמשך הסיפור:

• פס' 3-4: מוצגת דמות חדשה- עבדיהו. עבד בביתו של אחאב, ירא את ה'

• איזבל רודפת את נביאי ה' והורגת רבים מהם

• עבדיהו מציל 100 מנביאי ה', מחביא אותם במערה ומכלכל אותם תוך סיכון חייו.

• פס' 5-6: עבדיהו ואחאב הולכים כ"א בכיוון אחר כדי לחפש מים ואוכל לבהמות

** השורש המנחה בפס' 4-5 הוא כ.ר.ת. היא מכניסה נימה אירונית- איזבל מכריתה את נביאי ה' אך אחאב מחפש אוכל ומים לבהמות כדי שלא ייכרתו.

בחיפוש אחר מים ואוכל לבהמות פוגש עבדיהו את אליהו בשדה. אליהו אומר לו ללכת לאחאב ולהביאו אליו. עבדיהו מזכיר לאליהו שהוא ירא ה' ומקווה שבכך יחוס עליו ויוותר לו על המשימה- הוא מפחד ללכת לאחאב.

** דמותו של עבדיהו מאירה את אחאב באור שלילי- הוא מסכן את עצמו למען נביאי ה'. וגם מציגה באופן ביקורתי את אליהו- למרות היותו נביא ה' הוא מסתתר במקום לעזור לעם בעוד עבדיהו נוקט שיטה אקטיבית ומנסה לפעול.

*פס' 17-19- פגישת אליהו ואחאב: אליהו ואחאב נפגשים ומאשימים זה את זה:

אחאב: " הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל?"- מאשים את אליהו שהביא את הבצורת וגרם להרס כלכלי

אליהו: " לֹא עָכַרְתִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם-אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ, בַּעֲזָבְכֶם אֶת-מִצְו‍ֹת יְהוָה וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים"- מאשים את אחאב כי הוא עוכר ישראל והבצורת היא עונש לחטאיו הדתיים.

אליהו מבקש מאחאב לכנס את נציגי העם וכן את נביאי הבעל והאשרה שאיזבל מפרנסת ("אוכלי שולחן איזבל") על הר הכרמל.

*פס' 20-40- מבחן האש של אליהו ונביאי הבעל: אחאב מציית להוראותיו של אליהו ואוסף את כולם. מטרת אליהו בהתכנסות היא להוכיח שה' הוא האלוהים בעל הכוח ולא הבעל.

** "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים?" (פס'21). למילה סעיפים שני פירושים:

• ענפים- מדמה את העם לציפורים המנתרות מעף לענף (מעבודת ה' לבעל)

• מחשבות- פעם מחשבותיהם מוקדשות לה' ופעם לבעל.

במשפט זה יוצא אליהו נגד הסינקרטיזם- עבדות ה' במקביל לעבודת אלילים.

במבחן האש רוצה אליהו להוכיח את עליונות ה'. יכינו מזבח עם פרים וכ"א יתפלל לאלוהים שלו. האלוהים שיענה ראשון ויבעיר את הפר- הוא האלוהים האמיתי.

כדי להוכיח את עליונות ה' אליהו אף מעניק לנביאי הבעל מס' יתרונות:

• יתרון המקום: המבחן בהר הכרמל-מקום פולחן מרכזי של נביאי הבעל

• יתרון מספרי: נביא ה' אחד לעומת נביאי בעל רבים

• יתרון איכותי: נותן לנביאי הבעל לבחור את הפר ראשונים ולקרוא לאלוהים ראשונים

יתרונות אלה שמעניק אליהו מוכיחים את בטחונו באוזלת ידם של נביאי הבעל לעומת האמונה שלו בה'.

נביאי הבעל מתחילים לקרוא לבעל כדי שיענה להם, מתפללים אליו ומבצעים טקסים פולחניים. אליהו לועג להם בכך שהוא מייחס תכונות אנושיות לבעל (פס' 27)- מציג אותו כדמות מוגבלת שאינה יכולה לבצע שתי פעולות במקביל, בעל צרכים אנושיים ("אולי ישן הוא) בניגוד לאלוהי ישראל המופשט והכל יכול.

** יש בקטע ריבוי של פעלים וחזרה על המילים "ואין קול ואין עונה"- מביעים את לעגו של המחבר כלפי נביאי הבעל.

אליהו מקרב את העם אליו, לוקח 12 אבנים (סמלי לשבטי ישראל) ובונה מזבח. הוא חופר תעלה סביב המזבח, מסדר עליו את העצים, מניח את הפר ומבקש מהעם לשפוך על הפר והעצים מים 3 פעמים (ממחיש את הנס- מעצים אותו). אליהו מתפלל לה' ומבקש ממנו להראות את גדולתו. בתפילתו אומר:

** פס' 37: " וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת-לִבָּם אֲחֹרַנִּית". מעורר קושי שכן אליהו מאשים את ה'. קיימים שני פירושים אפשריים לכוונתו של אליהו:

• אליהו מבקש מה' שיסובב בעתיד את לב העם מעבודת אלילים

• כעונש על חטאם ה' מנע מהעם לחזור לתשובה ואליהו מבקש ממנו לאפשר להם זאת

ה' נענה לתפילתו של אליהו ומתרחש נס האש- היא אוכלת את הפר (הרטוב) ואף את האבנים.

אליהו, בשיתוף עם העם תופסים את נביאי הבעל ושוחטים אותם בנחל הקישון (עונש מידה כנגד מידה).

*פס' 41-46- סיום הבצורת: לאחר שהעם ואחאב מכירים בעליונותו של ה' אליהו מביא לסיום הבצורת במשתה על הר הכרמל.

 

פרק י"ט

בסוף פרק י"ח היתה הרגשה שנפתרו הבעיות- הבצורת פסקה והעם חזר בתשובה.

*פס' 1-4- איזבל רודפת את אליהו: אחאב מדווח לאיזבל על מה שקרה בהר הכרמל ומדגיש את הרג נביאי הבעל (חזרה על המילה "כל"). איזבל מאיימת על אליהו כי תהרוג אותו כמו שהרג את נביאי הבעל כדי שייעלם מסביבתה ואליהו שחש כשלון ותסכול בורח אל המדבר. בבריחתו הוא משאיר את נערו בבאר-שבע שבממלכת יהודה כדי לא לסכנו (מכאן שממלכת יהודה קיימה את מצוות ה').

** בפס' 3 ריבוי הפעלים (וירא, ויקום, ויבוא..) מעיד על הזדרזותו של אליהו לברוח מפני איזבל.

אליהו מגיע למדבר. הוא מיואש, מפוחד ורדוף ומבקש מה' למות.

*פס' 5-12- התגלות מלאך ה': ה' שולח אל אליהו מלאך המביא לו אוכל ומים- זוהי דרכו של ה' לעודד את אליהו ולהראות לו שלא נטשו. אחרי שהוא אוכל, קם אליהו והלך 40 יום ולילה עד להר חורב ללא אוכל או שתייה ושם התגלה אליו אלוהים.

** בפס' 7-9 ישנם שלושה ביטויים המזכירים את משה רבנו:

• בשני הסיפורים ה' התגלה אליהם בהר חורב ("הר האלוהים")

• אליהו הלך להר חורב 40 יום ולילה, משה שהה בהר 40 יום ולילה

• ב-40 ימים אלה שניהם לא אכלו ולא שתו

ההבדל הבולט ביניהם הוא שבעוד משה גילה הקרבה עצמית ודאג לעם (הגן עליו בפני ה') אליהו מתלונן על העם ובכך מבקש את הענשתו.

בהר חורב, מתגלה ה' לאליהו ושואל אותו: "מה לך פה אליהו?" שאלת ה' נועדה כדי לפתוח בשיחה, כמו כן כדי לרמוז לאליהו שמקומו של נביא בין עמו ולא בבריחה במדבר.

אליהו מגן על עצמו ואומר לה' שהרג נביאי הבעל בא כנקמה על פגיעתם בכבוד ה' ופותח בסדרה של האשמות כלפי העם- הסיבות שבגללן רצה נקמה:

 

טענת אליהו	מה התרחש בפועל
"כי עזבו בריתך ישראל"	העם חזר בתשובה בסוף פרק י"ח
"את מזבחותיך הרסו"	העם "פוסח על שתי הסעיפים" כלומר הוא עובד גם את ה' (חייב להיות מזבח)
"את נביאיך הרגו בחרב"	איזבל היא זו שהרגה את הנביאים, לא העם
"ואיוותר אני לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה"	יש עוד 100 נביאים שעובדיה החביא, רק איזבל רצתה להרוג אותו (לא העם)

בטענות אלה רוצה אליהו להראות את נאמנותו לה' ומצפה שה' יעניש את העם.

תגובת ה' לאליהו- "וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה, לֹא בָרוּחַ יְהוָה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יְהוָה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". הרוח, הרעש והאש מסמלים את דרכו של אליהו ואילו הדממה את ה'. בתגובה זו מנסה ה' ללמד את אליהו, הדורש את הענשת העם בדרכים אלימות, מידת מתינות ורחמים.

** בפס' 13-14 יש חזרה על הנאמר בפס 9-10. דברים אלה הם המשך הדיאלוג בין ה' לאליהו. ה' מנסה להאיץ לקום וללכת ואילו אליהו חוזר על תשובתו דבר המעיד על קנאותו הרבה לה' והתנכרותו.

*פס' 15-18: לאחר תשובתו הזהה של אליהו בפעם השנייה מחליט ה' למנות תחתיו יורש אך קודם לכן הוא מטיל על אליהו למנות שלושה אנשים:

• למשוח את חזאל למלך ארם (מלמד על האוניברסליות של ה' וכוחו)

• למשוח את יהוא בן-נמשי למלך ישראל (הפסקת שושלת אחאב)

• למשוח את אלישע בן-שפט לנביא במקומו

באמצעות מינויים אלה מבקש ה' להעניש את עובדי הבעל (פס' 17). (בסופו של דבר ממלא אליהו רק את המינוי השלישי").

בנוסף אומר ה' כי ישאיר בישראל 7000 (מס' טיפולוגי) איש שלא עבדו אלילים.

*פס 19-21- מינוי אלישע לנביא: אליהו מגיע לאלישע ומשליך אליו את אדרתו- פעולה המסמלת את הקדשתו של אלישע לנביא. אלישע מעלה זבח לאלוהים (מראה כי מוכן לכובד התפקיד) ועורך סעודת פרידה. לאחר מכן מצטרף לאליהו. בשלב זה אלישע אינו מתפקד כנביא עצמאי אלא מתלווה לאליהו.

 

פרק כ"א

בפרקים הקודמים דובר על חטאיו הדתיים של אחאב ואילו בפרק זה מדובר על חטא מוסרי (שנעשה גם הוא בהשפעת איזבל). הפרק מחולק לשני חלקים: מעשהו של אחאב והוכחת ה'. הקשר בין שני החלקים- החטא ועונשו.

*פס' 1-7- סיפור כרם נבות: אחאב מגיע לנבות היזרעאלי ומבקש ממנו את כרמו, בתמורה מוכן אחאב להציע לנבות כרם טוב יותר. נבות אומר לאחאב כי לא יוכל לתת לו את הכרם (קיים איסור על העברת נחלות משבט לשבט) ומדגיש את מחויבותו לה'. אחאב חוזר לביתו ומספר לאיזבל את שאירע. בגרסתו הוא משנה את הפרטים:

 

	אחאב- נבות	אחאב- איזבל
למה מבקש אחאב את הכרם	"ויהי לי לגן ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי"	אינו מזכיר. (ע"פ איזבל למלך יש זכות לכל)
התמורה בעד הכרם	כרם טוב ממנו או כסף (היות והכרם הוא מקור הפרנסה ערכו גדול משל הכסף)	כסף או כרם במקומו (מפחית מערך התמורה שהציע)
תשובת נבות	"חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת-נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ"	"לֹא-אֶתֵּן לְךָ אֶת-כַּרְמִי" (השמטת הנימוק הדתי)

** לאורך שיחתו עם איזבל מפחד אחאב מתגובתה ולכן משנה את האירועים.

** פס 1 הדגשה על העובדה שנבות הוא מיזרעאל ואחאב משומרון- מעניק תוקף לנימוק הדתי

**פס' 7- איזבל שולחת את אחאב לנוח ואומרת לו כי היא תטפל בעניין ותשיג לו את הכרם.

*פס' 8-16- תגובת איזבל וגורל נבות: איזבל כותבת מכתבים ("ספרים") לזקני עירו ("הזקנים והחורים") של נבות (שהם גם חבריו) ובהם מורה להם מה לעשות- מלמד על שליטתה של איזבל, מסיתה את חבריו כנגדו. היא מורה להם להושיב נגדו עדי שקר ("בני בליעל") אשר יעידו כי קלל את ה'. היא מאשימה את נבות ע"פ חוקי התורה ובכך מציגה לעם משפט הוגן ומונעת מרידה. בהוראותיה היא נשענת על מס' חוקי תורה:

הוראת איזבל	החוק בתורה עליו נשענת ההוראה
הושבת שני עדי שקר	עונש מוות יינתן רק למי שיש נגדו שני עדים או יותר (דברים, י"ז, 6)
ההאשמה- נבות קלל את ה'	אסור לקלל את ה' (שמות, כ"ב, 27)
העונש- מוות בסקילה	מי שמקלל את ה' סופו להירגם למוות (ויקרא, כ"ד, 15-16)
גורל הנכס- העברתו למלך	נכסי המורדים מועברים למלך (הסנהדרין מ"ח

** פס' 10: "בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶך". בפס' זה נעשה תיקון סופרים (שינוי מילים הפוגעות בכבוד ה')- המילה "קללת" הוחלפה במילה "ברכת" כדי לא להצמיד את שם ה' לקללה.

זקני העיר מבצעים את הוראתה של איזבל ועל אף העובדה שאחאב הוא זה שהיה חתום על הספרים הם מדווחים לה על התוצאות- מראה על יחסי הכוחות בין אחאב לאיזבל.

איזבל אומרת לאחאב כי נבות מת- היא אינה מספרת לו כיצד והוא אינו שואל. הוא הולך לרשת את הכרם כאילו שייך לו בתוקף חוקי.

*פס' 17-29- העונשים על אחאב ובני ביתו: ה' מעניש את אחאב באמצעות אליהו. למרות שאחאב לא מעורב באופן ישיר במותו של נבות, בעיניי ה' הוא האחראי למעשה. אליהו אומר לאחאב שבמקום בו הכלבים ליקקו את דמו של נבות, הם ילקקו את דמו. אליהו מודיע לאחאב על עונשו- כל משפחתו תיענש ושושלתו תיכחד. לשמע עונשו לובש אחאב שק, צם וחוזר בתשובה. בשל חזרתו בתשובה מחליט ה' כי העונש יבוא רק על צאצאיו- גמול לדורות.

** פס' 25-26 הם סיכום המחבר לתקופת שלטונו של אחאב.