עבודה על השומרונים

מקצוע: תנ"ך, כיתה: י', מאת: Dina K, פורסם: 15/05/2008

חורבן וגלות ישראל 722 לפנה"ס(מלכים
ב' י"ז)

הסיבות לגלות ישראל
(מלכים ב' י"ז פס' 1-23)

בפס' 6-1 בפרק מופיע ההסבר ההיסטוריוגראפי (רצף האירועים כפי שהתרחשו
והובילו לאירועים הבאים) לחורבן ישראל.
להלן ההסבר:
אשור היא האימפריה השולטת בתקופה זו על כל המדינות באזור. הכיבוש שלה לא
מתבטא בהתערבות בעניינים מדיניים, אלא גביית מסים ואיסור על חתימת הסכמים
עם מדינות אחרות כנגדה.
תחילה, הושע, מלך ישראל, נאמן לאשור ומשלם למלך מס, אך כאשר מתבצע חילוף
המלכים באשור, הוא רוצה להפסיק את המיסוי הכבד ולמרוד במלך החדש, סוא.
הושע כורת בריתות עם מדינות קטנות, כולל מצרים ומתכונן למרד גדול נגד אשור
המתבטא באי תשלום המסים.
כאשר מתחלף שוב מלך אשור, והמולך כעת הוא שלמנאסר, המצב מחמיר מפני
שהמלך החדש מחליט להשיב מלחמה. הוא מתחיל במסע עונשין בישראל המתבטא
בכליאת המלך, הושע, הצבת העיר שומרון תחת מצור והגליית ישראל אשורה.
מתעודות חוץ מקראיות מתגלה כי ההגליה לא הייתה מלאה ולקחה הרבה זמן. סרגון
האשורי תיעד אז את הגלות וע"פ רישומיו, הוגלו רק קרוב ל-30,000 איש. זהו רוב
העם, אך בכל זאת לא כל האוכלוסייה.

בפס' 23-7 בפרק מופיע ההסבר ההיסטוריוסופי (ההסבר הדתי והרוחני להתרחשות
אירועים בהיסטוריה) לחורבן ישראל.
להלן ההסבר:
הקטע הבא פותח בהאשמה כי בני-ישראל חטאו מאז יציאת מצרים באמונה באלים
אחרים. פרט לחטאי העם, הוא גם כפוי טובה: ה' הוציא אותם ממצרים, הוציא את
הכנענים מא"י ויישב אותם בה, ובני-ישראל מפנים את גבם לאלוהים ומתחילים
להאמין באלים אחרים.
בספר בראשית ט"ו פס' 16 נאמר: "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד
הנה." ה' מבטיח לאברהם כי העם יתיישב בארץ המובטחת כאשר האמורים יעברו
את "סף החטאים" המותר להם אפשר יהיה להגלות אותם מא"י. בנ"י ישבו בארץ
במשך ארבעה דורות ואז, אם הם חוטאים, לה' תהיה זכות להגלותם. בני ישראל
יושבים בישראל על תנאי.


בנ"י בונים במות לאורך כל הארץ כי לעבוד את האלילים. הם עושים דברים טמאים
וחוטאים על-מנת להכעיס את ה'. (חטאים בכוונה תחילה) ה' דוגל בשיטה פשרנית-
הוא לא מעניש על כל חטא, אלא מעודד אותם לחזור בתשובה, מנסה להחזירם לדרך
הישר ושולח אליהם נביאים ושופטים. אך העם חוטא בעקשנות רבה וכל פעם מחמיר
את חטאיו.
בנ"י ישראל הולכים בדרכי הגויים, לכן ה' מלה אותם חוץ מ"שבט יהודה לבדו".
כאן מדובר על חטאים בין האדם למקום בלבד, ולא נכללים בקטע חטאים מוסריים.
הקטע הוא מעין אזהרה לממלכת יהודה. ישראל לא למדו לקח, והוגלו. לכן ה' מזהיר
אותם שאם יחטאו כמו ישראל, גורלם יהיה כשל ישראל.על ממלכת יהודה ללמוד
מהמתרחש ולשנות את דרכה. האזהרה היא גמול מצטבר לדורות.

מוצא
השומרונים
לפי המסורת היהודית, השומרונים היו גולים אשוריים, "כותים", שהוגלו לשטחי
ממלכת ישראל במקום עשרת השבטים, שנעלמו. הם אמצו את האמונה בה´ מתוך
פחד. כלומר, "גרי אריות" - ולא מתוך רצון אמיתי להצטרף לעם היהודי. הם אינם
גרי צדק.

* ע"פ פרשנות המקרא: מלך אשור מביא עמים חדשים לארץ,
אלו עמים מכות, בבל ומארצות קטנות אחרות בסביבה. עמים
אלה לא מכירים את חוקי הארץ.הם מאמינים בשיטת
"אלוהיות מקומית"- בה מאמינים באל השולט במקום.. אין
לעמים התנגדות להאמין בה', מאחר והם כבר ממילא עובדים
אלילים רבים במקביל. יש לעמים בעיה- האריות במקום
הורגים בהם. הם מייחסים את האריות לאל המקומי,
שכנראה לא מרוצה ממשהו בדרך עבודתם. הם מבקשים עזרה
ממלך אשור, וזה שולח להם כהן ישראלי שמלמד אותם את
חוקי אלוהי ישראל, אך הם עובדים במקביל גם את האלילים.
חז"ל קראו להם "גרי כותים"- בשל מוצאם, ו"גרי אריות"-
מפני שהתגיירו מפחד מהאריות.

לעומת זאת, המסורת השומרונית טוענת שלמרות שהגיעו מעט גולים גויים לשטחי
ישראל, ובעיקר לשומרון, רוב השבטים נשארו במקומם ולא הוגלו. לאחר כמה שנים
שילמו כסף לשלטון שיאפשר לגולים המעטים – ההנהגה – לחזור ולהנהיג את עשרת
השבטים. בקיצור, הם טוענים שרק ההנהגה שלהם הוגלתה ורוב העם נשאר לשבט
במקומו. הם טוענים שהם ישראלים מקוריים.

בשנת 722 לפנה"ס בוצעה גלות אשור ע"י סרגון ה-2. בכתובת ארכיאולוגית שנתגלתה
בעיראק בתחילת המאה, נמצא הקטע הבא, שמספר לנו על פרטי ההגליה:
"אנשי השומרון אשר חתמו הסכם עם מלך שנלחם בי, וכדי לא לסבול את שלטוני
וכדי להימנע מתשלום מסים, החלו להילחם בי. בעזרת האלים נלחמתי בהם. 27,280
איש מתוכם, עם מרכבותיהם ועם האלים אשר בטחו בהם, היו לי לשלל... את
שאריתם [כלומר ה-27,280] הושבתי בארץ אשור ואת העיר שומרון בניתי מחדש
והגדלתי את מספר תושביה. אנשים מארצות שכבשתי הבאתי לתוכה [לעיר שומרון]
ואת פקידי כמושלים הצבתי בה. עם אנשי ארץ אשור מניתי אותם [כלומר נחשבו
כתושבי ארץ אשור]."


מכאן אנו למדים כמה פרטים. קודם כל, שמספר הגולים היה קטן ביותר – רק 27,280
נפש. אנא זכרו שמספר יוצאי מצרים היו שישה ריבוא, כלומר 600,000 איש, ויציאת
מצרים התרחשה כ-600 שנים לפני גלות אשור. עם מלחמות, מחלות וכד´, אנו מגיעים
עדיין ב-600 שנים לאוכלוסייה של כמה מיליונים. ובהתחשב בעובדה ששבטי ממלכת
ישראל היוו 75% מהעם, הם לבטח לא מנו רק 30 אלף איש. דבר נוסף שנמסר לנו,
הוא שרק לשומרון, עיר הבירה של ישראל, הובאו כותים ושאר גויים. מה גם כתוב
שמספר תושבי העיר הוגדל, לא הוחלף, כלומר נשארו אנשים בעיר עצמה, וסרגון
הוסיף אליהם את הכותים ושאר הגויים.

ומעין הגיעו המושגים של "מנהגי הכותים" הטמאים לכאורה ליהודים?
ובכן, כאן אנו מגיעים לעזרא ונחמיה. אלה ראו רק בשבי ציון ותומכיהם כיהודים,
וכל השאר כגויים.
אולם מדוע השומרונים לא תמכו בדעותיהם של שבי ציון, כפי שתמכו בהם שארית
הפליטה ביהודה?
לצורך עניין זה אנחנו חוזרים קצת אחורה בזמן, לתקופת חזקיהו.
דברי ימים מספק לנו הוכחה טובה מאוד להימצאותם של עשרת השבטים גם אחרי
ההגליה של בערך 30 אלף איש. לא רק זה, הוא גם מספק לנו רמז למחלוקות שיקראו
כ-200 שנים מאוחר יותר בין השומרונים לבין שבי ציון.
דברי ימים ב´, פרק ל´, פס' 1:
"וישלח חזקיהו על-כל-ישראל ויהודה, וגם-איגרות כתב על-אפריים ומנשה, לבוא
לבית-יהווה, בירושלים- לעשות פסח, ליהווה אלוהי ישראל"

דברי ימים ב´, פרק ל´, פס´ 6:
"וילכו הרצים באיגרות מיד המלך ושריו, בכל-ישראל ויהודה, וכמצות המלך,
לאמור: בני ישראל, שובו אל-יהווה אלוהי אברהם יצחק וישראל, וישוב אל-הפליטה,
הנשארת לכם מכף מלכי אשור"

דברי ימים ב´, פרק ל´, פס' 18:
"כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולון, ולא היטהרו- כי-אכלו את-
הפסח, בלא ככתוב: כי התפלל חזקיהו עליהם לאמור, יהווה הטוב יכפר בעד"

ידוע לנו שגם ביהודה וגם בממלכת ישראל הייתה עבודת אלילים מפותחת היטב.
התנ"ך טוען שזו הסיבה לחורבנה של ממלכת ישראל ולגלות של (כפי שראינו, חלק
קטן מ) יושביה.
בנוסף לכך, יש לזכור גם שהייתה מסורת נפרדת בת 350 שנים אצל ממלכת ישראל,
שאחרי כל מיני עריכות ותוספות בממלכת יהודה, ובממלכת ישראל, גרמו להבדל לא
קטן במסורות.
המלך חזקיהו שולח שליחים בכל רחבי א"י כדי שיבואו ויחגגו בירושלים את
הפסח. הוא שולח גם לאפרים ולמנשה, וכדי לא יהיה בלבול בזמנים, הוא גם קורא
להם הפליטה מכף מלכי אשור. יפה. אז כאן אנחנו רואים הוכחה לכך שנשארה כמות
מסוימת מעשרת השבטים בשטחי ממלכת ישראל אחרי ההגליה המפורסמת.
אבל מה הכמות? האם היא הרוב? על כך עונה הפסוק אחרי זה: "כי מרבית העם רבת
מאפרים ומנשה יששכר וזבולון".

המשמעות של ביטוי זה היא התייחסות לכך שגודלם היה מספיק בשביל לכנותם
"עם", והביטויים "מרבית", "רבת", אינם יכולים להתייחס לכמה מאות או עשרות,
אלא לכמות גדולה של אנשים וניתן להסיק מכך בצורה די ברורה שמעשרת השבטים
נשארו הרבה מאוד אנשים. זה די מסתדר עם הממצא הארכיאולוגי שבו מתעד מלך
אשור את כמות הגולים.
יפה. אז כאן אנחנו רואים הוכחה, גם מסורתית וגם ארכיאולוגית, לכך שכמות גדולה
מאוד של אנשים, ולמעשה רוב עשרת השבטים, לא הוגלו.


מס' עובדות על גלות ישראל:
א. למעשה היו בשומרון רק תשעה שבטים.
שבט שמעון הרי נספח לתוך שבט יהודה הרבה לפני ההגליה.
אולם כיוון שחלק מבנימין גם הצטרף לממלכת ישראל, הם נחשבים לעשרה.
ב. השבטים שהיו בעבר הירדן המזרחי - ראובן, גד וחצי השבט מנשה, ככל
הנראה נדדו לעבר הירדן המערבי וחלקם כנראה נטמעו בתוך האוכלוסייה
הלא-יהודית שסביבם, לאחר תבוסתה של ממלכת ישראל, ולאחר שאיבדו
הגנה צבאית ומדינית.
יכול להיות שגד ברובו הצטרף למנשה, כיוון שישב בין שני חצאי השבט. שבט
מנשה עצמו ככל הנראה הצטרף בחלקו לשבטי הגליל ובחלקו הגדול לשבט
מנשה המערבי. ראובן, ככל הנראה בגלל הקרבה, הצטרף ברובו ליהודה,
וחלקו נטמע בעמונים ובמואבים, בקרבתם ישב.
ג. מחקרים גנטיים ואנתרופולוגיים שבוצעו בשומרונים קבעו למעשה
שהשומרונים והיהודים הם אותו העם, או לפחות העמים הכי קרובים
שקיימים. נהוג אם כן לכנות את השומרונים כעדה בעם ישראל.
מכיוון שהשימוש במילה "עדה" נותן רושם שהם כמו אשכנזים, ספרדים,
תימנים, כורדים, וכד´.
ברור שזה אינו המצב - המסורת שלהם היא מסורת ישראלית מקורית, ולא
התפתחה מהמסורת היהודית אלא במקביל לה. גם הדת היהודית וגם הדת
השומרונית יצאו מאותה דת ומאותו עם, ולכן לשניהם בדיוק אותו מעמד
מבחינת מי צודק ומבחינת מי המקור.


כיום, השומרונים לא רואים עצמם כחלק מהעם, ורואים עצמם כבני ישראל
האמיתיים, שלא עזבו את הארץ לעולם וקיימו את כל המצוות. הם טוענים כי צאצאי
שבטי מנשה, אפרים וכל שבטי הצפון. היה בין השומרונים לבני ישראל קרע על רקע
דתי בתקופת בניית הבית השני- שנפסקה כתוצאה מהקרע הזה. השומרונים לא
מקבלים את המקרא, וקוראים רק את התורה- עד ספר יהושע.
שומרון
בירת ממלכת ישראל ומרכז ארץ שומרון.
האזור נקנה על ידי עומרי במאה ה- 9 לפני הספירה, משֶׁמֶר, אדונֵי ההר, ומכאן שמה
של העיר. עומרי הפכה לבירתו.
" ויקן [עומרי] את ההר שומרון מאת שמר בכיכריים כסף, ויבן את ההר, ויקרא את
שם העיר אשר בנה על שם שמר אדוני ההר שומרון" (מלכים א' ט"ז 24). "
המקום מזוהה עם סבסטיה שמצפון-מערב לשכם.
העיר פרחה מאד בתקופתו של אחאב בן עומרי. בתקופה זו נבנו בעיר בנייני פאר
רבים. שרידי הבניינים והביצורים, שבנה אחאב נחשפו בחפירות הארכיאולוגיות
בשומרון, וכן שנהבים ואוסטרקונים. העיר עמדה במצור הארמי, ובימי ירבעם השני,
במאה ה- 8 לפני הספירה פרחה מאד שנית. עושרה היה רב, ומתואר בספר עמוס (ג'
10, 12, ד' 1, ו' 1, 8).
אין לשומרון שום קדושה במסורת הישראלית, ולא היה בה מרכז פולחני.
מלכים ישראל שישבו בשומרון התחלפו בזה אחר זה.
כשהושע בן אלה מרד באשוריים, צר שלמנאסר ה- 5 על העיר במשך 3 שנים, וכבש
אותה ב- 722 לפני הספירה (מלכים ב', י"ח 9-10, ויורשו, סרגון ה- 2 הגלה את
תושביה. זוהי גלות עשרת השבטים.
במסגרת מדיניות חילופי האוכלוסין של הכובשים האשוריים הובאו לשומרון תושבי
ארצות שאליהן הוגלו הישראלים, ואלה השומרונים (מלכים ב', י"ז 24-41) .
העיר נבנתה מחדש כמרכז פחווה אשורי, ובסיס השלטון האשורי במערב, עד מצרים.
ירושלים
בתקופת החורבן
בישראל
ראשית יישוב הקבע בירושלים הייתה באלף ה-4 לפנה"ס (התקופה
הכלקוליתית). העיר נוסדה מעל מעיין הגיחון, על שלוחה נמוכה מדרום להר הבית
("גבעת עיר דוד"). מהחפירות במקום עולה כי בתקופת הברונזה הקדומה היה שטח
העיר 40-60 דונם, וכי בתקופת הברונזה התיכונה (המאה ה-18 לפנה"ס) הוקפה העיר
חומה. ירושלים נזכרת לראשונה בכתבי המארות המצריים (המאה ה-19 לפנה"ס),
וממכתבי אל-עמארנה (המאה ה-14 לפנה"ס) עולה כי הייתה עיר מלוכה חשובה.

התנ"ך מספר כי יהושע ובני יהודה הכו את מלך ירושלים (יהושע י, שופטים א 8). עם
זאת העיר לא נכבשה בידי בני ישראל, אלא רק בראשית ימי דוד (שמ"ב ה 7). דוד
קבע בירושלים את בירתו, כנראה בגלל היותה מובלעת נוכרית שאינה קשורה בשבט
כלשהו. בנו שלמה הרחיב את העיר צפונה, הקים את בית המקדש בהר הבית ובנה
ארמון בין עיר דוד והר הבית. עם פילוג הממלכה (920 לפנה"ס לערך) ירדה ירושלים
לדרגת בירת יהודה המצומצמת, אבל לאחר חורבן שומרון בידי אשור (722 לפנה"ס)
שבה להיות מרכז דתי לאומה כולה.

באותה עת התפשטה העיר מערבה, ולקראת ההתקוממות של חזקיהו נגד סנחריב
מלך אשור הוקפו פרווריה החדשים בחומה ונחצבה ניקבה שהובילה את מי הגיחון
אל תוך העיר. משערים כי כתוצאה מכך גדל שטח העיר לכ-650 דונם, וכי ערב
ההתקוממות היו בה יותר מ-20,000 תושבים. מצור סנחריב על ירושלים בשנת 701
לפנה"ס הסתיים בנסיגת צבא אשור, וירושלים ידעה עוד תקופת פריחה עם
התחזקות ממלכת יהודה בימי יאשיהו. אבל עם מות יאשיהו נחלשה יהודה, באה
תחת השפעת מצרים ואחר-כך בבל, וניסיונה למרוד בנבוכדנצר מלך בבל הסתיים
בכיבוש ירושלים, בהחרבתה ובהגליית רוב תושביה (587 לפנה"ס).

האימפריה האשורית
ראשיתה כעיר ממלכה קדומה, מהאלף השלישי לפני הספירה, על גדות החידקל,
שנקראה על שם האל אשור, אלוהי העם האשורי.
השם ידוע מכתובות מסוף האלף השלישי לפני הספירה ואילך (בערך 2100 לפנה"ס),
והחפירות הארכיאולוגיות באתר מעידות על ישוב מרכזי כבר מתחילת האלף השלישי
לפנה"ס: ארמונות, מקדשים, רובעי-עיר, קברים, חומות, מגדלים, שערים, חפיר,
ושפע כתובות בכתב היתדות, בעלות תוכן היסטורי, דתי, משפטי וכלכלי.
אשור שלטה בעולם הקדום בכמה תקופות:
בראשית האלף השני לפנה"ס - בערך ב- 1800 לפנה"ס (בימי המלכים סרגון הראשון
ונרם-סין ובימי שמשי-אדד הראשון);
ברבע האחרון של האלף השני לפנה"ס – בערך 1300-1200 לפנה"ס (בימי המלכים
אדדנירארי הראשון, שלמנאסר הראשון, תגל -פלאסר הראשון ועוד);
ושוב ברבע השני של האלף הראשון לפנה"ס – בערך 750-600 לפנה"ס (בימי המלכים
תגלת-פלאסר השלישי, שלמנאסר החמישי, סרגון השני, סנחריב, אסרחדון,
אשורבניפאל).
לפי המקרא וכתובות חיצוניות, כגון התעודה על "קרב קרקר" מימי אחאב, שנת 853
לפני הספירה, והאנאלים של מלכי אשור, מלכי אשור הגיעו במסעותיהם למצרים
ולחופי הים התיכון. במסעותיהם המאוחרים יותר הם כבשו חלקים מארץ ישראל,
עד שהביאו לחורבנה של ממלכת ישראל ולהגליית תושביה, בשנת 722/1 לפני
הספירה.
האימפריה האשורית הגיעה לחורבנה עם עליית הבבלים, וחורבן הבירה נינוה, בשנת
612 לפנה"ס.
האשוריים היו לוחמים מבריקים וצבאם המאורגן והמצויד היה מסוגל להביס ערי-
אויב ברגל, על סוסים ורכבי המלחמה שלהם. כאשר האשוריים היו פורצים את שערי
הערים, הם לא הראו רחמים. הם רצחו, עינו ושיעבדו את האויבים שלהם. כל מורד
באשור היה מוגלה מארצו, על-כך ממלכת אשור לא הייתה אהובה במיוחד על
ארצותיה. ע"פ ממצאים ארכיאולוגיים הוכח, כי אשור הוא אחד העמים האכזריים
ביותר שהיו קיימים בהיסטוריה העולמית.

מפת האימפריה האשורית ברבע השני של האלף הראשון לפנה"ס 600-750 בערך (בימי
המלכים תגלת-פלאסר השלישי, שלמנאסר החמישי, סרגון השני,סנחריב, אסחרדון,
אשורבניפאל). האימפריה האשורית הגיעה חרבה עם עליית הבבלים, וחורבן הבירה
נינוה, בשנת 612 לפנה"ס.