סיכום לבגרות בהיסטוריה

מקצוע: היסטוריה, כיתה: י"א, מאת: אנונימי, פורסם: 13/10/2011

 

חלק 2 פרק 1

העיר המוסלמית

מבנה העיר המוסלמית-

בערים המוסלמיות היו בתי מרחץ, שווקים חומות ושערים.  למרות התפתחות העיר מבנהה העיקרי נשאר אותו דבר. המבנים וצורת העיר היו מבוססים על צורות גיאומטריות וכתובות ערביות, מנהג זה התפתח ברבים מן האזורים המוסלמים וכך כל הערים המוסלמיות היו יחסית זהות בצורת ומבנן.

העיר מחולקת לכמה אזורים סגורים המוקפים חומה, הכניסה לעיר הייתה מוקפת מכמה חומות ובהן שערים בניהן היה מרחב גדול השימש כמקום מפגש חברתי לתושבי העיר.

הערים המוסלמיות שימשו כמרכז מסחרי, לימודי, שלטוני, משפטי וצבאי. סוחרים באו לעיר ממרחקים כדי לסחור ואף בלב כל עיר ניצב המסגד המרכזי אשר בו נערכו תפלות בימי חג ומועד. לצד המסגד שכנו בתי המשפט של הקאדי, בתי ספר להשכלה גבוהה, וחנויות ספרים וכן במרכז העיר הוקם גם השוק המרכזי ולידו מבנים צפופים השימשו כדוכנים של בדים תכשיטים תבלינים וסחורות.

תושבי העיר התגוררו ברובעים שונים מחוץ לחומות על פי עיסוקיהם, מוצאם האתני, ואמונתם, רובעים. מטעמי ביטחון התגורר השליט במקום מרוחק מאזור המגורים של תושבי העיר. בתקופה מסוימת לרובעים היו שערים אשר נסגרו בלילות, סדרי הגודל של הרובע היה כמאות עד אלפי אנשים, ברובע עצמו היה מסגד, שוק קטן, ולעיתים גם בית מרחץ ציבורי. במרחק גדול יותר ממרכז העיר שכנו הרובעים העניים ומעבר להם בתי הקברות.

 

מעמדם המשפטי-

כל התושבים המוסלמים היו שווים בפני החוק ואף הייתה אוטונמיה עירונית, לא ניתנו זכויות מעמדיות חברתיות המפרידות בין המוסלמים לשאר התושבים.

מעמדן המשפטי של היהודים בקהילות המוסלמיות בימי הביינים היה זהה לשאר התושבים. באימפריה המוסלמית לא היה מעמד מוגדר וכן הי כשאר תושבי האזור. היהודים השתלבו בכל תחומי העסקים ואף חלקם היו מקושרים עם השלטון ושימשו כתפקידים בכירים מאוד כמו בנקאי החצר ורופאי החצר. היהודים היו בקשרים טובים עם הח'ליף והוא נמנע מפגיעה בקהילה היהודית. כמו שכבר ציינתי ההנהגה המוסלמית לא הכירה בזכויות אוטונומיות ליושבי הערים ולמעשה לעיר עצמה לא היה מעמד משפטי מוגדר והיהודים קיבלו מעמד אחיד של בני חסות

לעומתן באירופה הנוצרית הייתה הקהילה היהודית מיעוט שנבדל משאר האוכלוסייה במעמד המשפטי ובהיבדלות פיסית- שכונות שונות וכ'ו. היהודים בניגוד גמור לתושבי העיר נחשבו לעבדי אוצר.[1] ולמרות שנחשבו עבדי אוצר מעמדם המשפטי היה טוב יותר ממעמד האיכרים – שהיוו חלק מרכזי באוכלוסיה.  ישיבתם של היהודים בעיר התאימה לאדוני העיר ולכן הגנו עליהם, דבר שעורר כעס רב מצד שאר יושבי העיר ולכן סבלו היהודים מפורענות ועוינות מצד שאר יושבי העיר.

 

מאפייני הקהילה היהודית בערים המוסלמיות-

משנוסדה האימפריה הערבית, נמצא העם היהודי תחת שלטון אחד. רוב היהודים עסקו במסחר, התיישבו בערים החדשות ופתחו בהם קהילות מפוארות- כדוגמא קהילת בגדד. היהודים היו פעילים בענפי התעשייה היהודית, אך עסקו גם במקצועות החופשיים. בין הסוחרים היהודים, בלטו אלו שקודמו והפכו לבנקאי חצר של החליפים בבגדד. מעט מהיהודים היו בקשר מיוחד עם השליט עקב מקצועם, רופאי חצר וסוחרים של דברי ערך, השפעתם על הקהילה הייתה ניכרת. [2]

לתושבים היהודים לא ניתנו פריבלגיות והם קיבלו מעמד משפטי אחיד בכל רחבי האימפריה- בני חסות.

 

הנהגה עצמית של הקהילה היהודית

שלטון היהודים בארצות האלאם דמה לשלטון החליפות, זהו היה שלטון מרכזי שהאציל מסמכויותיו לקהילות שהיו תחת שלטונו, המבנה היה היררכי, ובראשו עמדו הישיבות בא''י ובבבל. בקהילות המרוחקות התקיימו מרכזי לימוד שלאט לאט תפסו את מקומם של הישיבות המרכזיות.

 

העיסוקים הכלכליים של היהודים

*

הקהילה היהודית בגדד:

ליהודים, בדומה לכל תושבעי העיר המוסלמיות לא היה מעמד משפטי מוגדר. הם לא קיבלו כל פריבילגיה מהשלטון המוסלמי.

היהודים היו במעמד בני חסות – אהל אלדימה מתוך ההכרה  כי היהודים הם בעלי ספר (אהל אלכיתב), פרי התגלות אלוהית אמיתית ולכן יש להם זכות קיום.

היהודים התחייבו כלפי השלטון המוסלמי לשלם את מס החסות ולהכיר בעליונות האסלאם. מס החסות השתנה ממקום למקום ובין תקופה לתקופה. המס נקבע על פי מספר האנשים במשפחה. כל חובות היהודים המפורטות היו מרוכזות במסמך אחד הנקרא תנאי עומר. (על שם החליף השני מבין ארבעת חליפי ישרי הדרך – עומר אבן אלחטאב) היו הגבלות כלכליות, חברתיות ודתיות. במחיר ההגבלות היהודים זכו בחופש ובביטחון לרכוש ולחיים. לרוב, היהודים באימפריה המוסלמית היו משגשגים. למרות שתנאי עומר היו מחייבים היו מתנאי עומר חריגות – כאשר השליט היה חזק הוא הקל בתנאיי היהודים וכאשר השליט היה חלש, הוא היה מפקיד ואף מחמיר בתנאים בגלל שהוא חושש מהדת. בנוסף, נעשתה חריגה בעקבות שיקוליים תועלתיים – הפיקו תועלת כלכלי, ידע מקצוע וכו' מהיהודים. בין היהודים העשירים לשלטונות נוצרו לעיתים קשרים משמעותיים דבר שהוביל לחריגה בתנאי עומר. עוד גורם לחריגה מתנאי עומר הוא מציאות החיים – בערים חדשות, למשל, היו חייבים לקום בתי כנסת לקהילות היהודיות – ולמרות שזה אסור על פי תנאי עומר בכל זאת הוקמו בתי כנסת.

בקהילות היהודיות התקבצה שכבה רחבה של אומנים – צבעים, מעבדי עורות, מקיזי דם, קצבים וכו' בנוסף היו רופאים, אסטרונומים, מתרגמים וסוחרים (אפילו בנקאי החצר של הח'ליפים בבגדד). היהודים יכלו לעסוק במה שרצו למעט שרות ציבורי. הם העדיפו להתרכז במקצועות מסויימים שהמוסלמים לא עסקו בהם – כדי להימנע מתחרות ואיבה כלכלית. ליהודים היתה אוטונומיה פוליטית, חברתית, דתית כל עוד הם לא פגעו וחרגו מחוקי השלטונות, אך עדיין כפופים לשלטון המרכזי.

השלטון העצמי היהודי בארצות האסלאם היה היררכי. בראש ההררכיה עמדו הישיבות בארץ ישראל ובבל.  הקהילות הקרובות לישבות הללו היו כפופות להן בכל ואילו הקהילות המרוחקות יותר היו קשורות אל הישיבות בקשרים רופפים. מהמאה העשירית התפתחו מרכזי לימוד מקומיים שיצא להם מוניטין בכל רחבי העולם היהודי והם תפסו בהדרגה ת מקומן של המרכז בבל והמרכז בארץ ישראל. (המבנה ההיררכי מפורט בקהילה היהודית בבגדד)

 

חלק 2 פרק 2

העיר באירופה הנוצרית:

בימי הביינים רווח באירופה סדר חברתי הקרוי פיאודליזם. אנשים לא יכלו להתנייד מן המעמד שנקבע להם וכך גם ילדהם וכל הדורות הבאים. מהמאה ה- 11 השתנו היחסים החברתיים הללו. עלייתו של המעמד העירוני גרם לשינויים במרקם החברתי והובילו לשינויים שבישרו על דעיכת הפאודליזם.  (יורחב בהמשך)

הגורמים שסיעו ליסודן של ערים חדשות וחיזוקן של ערים קיימות

שלושה גורמים שינו את אופייה של החברה באירופה וביססו את התשתית לעלייתה של העיר הימי ביינמית:

 *הראשון הוא שכלול כושר הייצור החקלאי. באזורים שונים נוצרו בהדרגה התפתחויות טכנולוגיות ושכלולם שגרמו לעלייה בתפוקה החקלאית שאיפשרה את גידול האוכלוסיה. ראשית – המחרשה בעלת גלגלים שהיטיבה לחדור לתוך האדמה. שימוש ברתמה שהקלה את העול על הבהמות ופרזול פרסותיהן של הבהמות. הדו אופן שנפוץ היה קודם הוחלף בעגלה שאיפשרה להוביל גושי אבנים כבדים וקידמה את שיטות הבנייה בימי הביינים. הונהגה שיטת זריעה חדישה – מחזור זריעה תלת שנתי (שמתבסס על העיקרון כי כל אדמה שאינה מקבלת דשניםם חייבת לנוח מדי פעם כדי שתוכל להוסיף תנובה חקלאית. במחזור הזריעה התלת שנתי שליש מהשדה לא עובד ושני השליש האחרים נזרעו באביב ובסתיו. שיטה זו איפרה לעב שטח גדול יותר ולגוון את היבול ולאזן יבול גרוע ויבול טוב כבר באותה השנה). עוד התפתחות היא הקמת טחנות המים וטחנות הרוח.

*הגורם השני הוא גידול האוכלוסייה. מעריכים כי בין המאה ה- 11 למאה ה- 14 גדלה אוכולוסיית אירופה מ –36 מיליון ל- 73 מיליון בני אדם. אחת התוצאות הראשונות של גידול זה הוא הגירה של איכרים בשל מחסור אדמות לעיבוד. בכל מקום שאליו היגרו  האיכרים התפתחו הערים.

*הגורם השלישי הוא שגשוג המסחר. בתחילת ימי הביינים כל אחוזה או אדם הפיקו את רוב צורכיהם בעצמם, לכן המסחר היה מועט. לעומת זאת, בתהליך שהתחולל בין המאה ה- 10 ל- 14 הפך המסחר לגורם מרכזי בהרגלי הצריכה של תושבי אירופה. זה היה שינוי מכריע בחיי האנשים שנקרא המהפכה המסחרית. פריחת המסחר התבטאה בערןצי מסחר נרחבים – שחצו את אירופה וקישרו בין חלקיה השונים. משק הכספים התפתח והערים שגשגו.

 

דפוסי הקמת ערים באירופה:

 ערים ששרדו מתוקפת האימפריה הרומית, כמו קלן ומילנו הוסיפו להתקיים בזכות מושבו של הבישוף בהן. ערים אלה היו ערי בישוף ששימשו כמרכזים מינהליים של הכנסייה. לעיתים התקיים לצידן שוק מקומי קטן שבו התנהל מסחר של תוצרת מקומית או תוצרת חיונית שיובאה. מאחר של היה מדינה או צבא שיגנו על תושבי האזון בזמן מלחמה נהגו התושבים לברוח אל עיר הבישוף כדי למצוא הגנה בין חומותיה.

ערים נוספים התפתחו בקרבת מבצרים.(כמו ברוז') בעקבות גל פלישות של שבטים לאירופה הקימו נסיכים מבצרים לצד  שרידי ערים וביצרו את הערים מחדש בחומות. בכל מבצר נכח משמר אבירים והיה מגדל ששימש למגורי אדוני המבצר, כנסייה וכוהני דת ובנוסף מחסנים לאיחסון התבואה ושאר האספקה שנגבנתה כמיסים בתמורה להגנה שסיפק המנזר לתושבי האזור. כאשר התרחב הייצור החקלאי התשנה אופי המבצרים. מהמחצית השנייה של המאה ה- 10 החלו סוחרים להצטופף בקרבת המבצר מפני שביקשו את הגנת החומות במצב של חוסר יציבות. כך החלו להתפתח בקרבת המבצרים אזורים שהפכו לערי – ערי המבצר. לעיתים התפתח הכפר הסמוך למבצר ונעשה לעיר.

ערים נוספות היו ערי מסחר (כמו ונציה, וינה) ערים אלה התפתחו בסמוך לנתיבי מסחר ראשיים שעברו ביבשבה או ליד שפכי נהרות. ערים התפתחו גם לחופי מפרצים ובשאר מקומות שבן היו פורקים את הסחורה וממשיים להובילה ביבשה. ערים אלה נעשו מקומות מפגש לסוחרים והן הלכו ושגשגו.

הסוג הרביעי של הערים היו ערי נמל (כגון פיזה, גנואה).

הערים החלו לשמש יעד להגירה של אוכלוסייה כפרית שרצתה לשפר את מעמדה. כתוצאה מכך כבר במאה ה- 10 הערים החלו לגדול במידה ניכרת. מחיר הקרקע בעיר עלה וחזות פני העיר השתפרה – הרחובות רוצפו והוקמו בתי מרחץ ציבוריים.

עם שגשוגו של המסחר גדלו והתפשטו הערים גם מחוץ לחומות שהקיפו אותן. הוקמו פרברים שסימנו את השינו בתפקודה של העיר – מעיר בישוף או מבצר לעיר שברכזה הסוחרים. לעיתים הפרברים שהוקמו האפילו על הערים שליצדן הוקמו ונעשו לחלק העיקרי של העיר.

להתפתחות הערים באירופה היה אופי שונה על פי האזור שבה הם נמצאת-  אזור צפון איטליה, מרכזה ודרום צרפת – באזור זה רוב הערים התפתחו בהתאם לתכנית הערים הרומיות שקדמו להן. חלק קטן מן הערים (ונציה למשל) נוסדו כערים חדשות. בערים שהתפתחו מן הערים הרומיות העתיקות כמו פירנצה נבנה האזור המסחרי על בסיס הפורום הרומי.

דרום איטליה וספרד – באזורים אלה שלטו הערבים והביזנטים. מבנה הערים תאם את מבנה הערים המוסלמיות (קורדובה שבספרד למשל). בשנת 1492 הושלם כיבוש נוצרי בספרד והערים הללו לא יכלו להוסיף ולהתקיים בפארן ובגדולתן והערים קטנו ודעכו.

האזור שבין הנהרות הלואר והריין- באזור זה לא נותר זכר להתיישבות רומית ורוב הערים נבנו על פי תוכניות חדשות. דוגמא יוצאת דופ היא העיר פריז שהיא היתה במקור יישוב רומי שהוקם על גדת נהר הסיין.

אחד מגלי ההתיישבות הגדולים ביותר היתה במאה ה- 12 בצפון מזרח אירופה, במקומות שכמעט ולא היו מיושבים. הנסיכים והאדונים עודדו את ההתישבות שם – בעיקר על צירי המסחר ולכן העניקו לתושבים חיריות והקלות רבות. לעיתים נבעה הקמתן של הערים רק כדי שתיהיה לתחנת ביינים כאשר ציר המסחר היה ארוך מידי. הערים שהוקמו מחבל הריין ווסטפליה (גרמניה) יצרו שרשרת של ערים חדשות והניחו את היסוד לברית ערי הנזה – התאגדות בין עירונית של סוחרים. הערים החדשות לא נדרשו להתמודד עם בישופים על כוח ושליטה והם השיגו במהירות אוטונומיה וחיריות רבות. הומו מועצות עירוניות ללא מאבקים ומתיחות. הערים החדשות היו משביעות רצון לשני הצדדים – האנשים נהנו  מאוטונומיה פוליטית וכלכלית והאדונים נהנו משגשוג אדמותיהם ויישוב האדמות.

העיר ברוז' (בלגיה) -  הוקמה במאה ה- 9 כמבצר, כדי לספק לתושבים הגנה מפני פלישות שודדים מן הצפון. בתוך המבצר הוקמה כנסייה. בהדרגה התפתח מחוץ למבצר יריד שסיפק יושבי המבצר סחורות (בעיקר יקרות ערך). מיקומה של העיר בחבל מז – שהוא המרכז של כמה ערוצי מסחר הביא להגברת המסחר. עד מהרה התפתחו שכונות מחוץ לחומות ואף קישרו את העיר לנהר הזווין שהאיץ עוד יותר את התפתחות העיר. היא חתמה באמצע המאה ה- 13 על הסכם סחר חופשי עם המבורג, ברמן וליבק. מלך אנגליה קבע שברוז' תהיה הנמל הבלעדי לייצור הצמר – וכך התפתחה עוד יותר העיר.

 

מבנה העיר הנוצרית:

למרות ההבדלים בין ערי האירופה בימה"ב שתלוים באזור ובתרבות שבה צמחה העיר לערים הנוצריות היו מספרים מאפייני כללים דומים: בד"כ הרחובות לא היתה בנויה בצורה שיטתית ומסורת (דומה למערכת הרחובות בעיר האיסלאמית) אך למרות זאת היה אפשר להתמצא ברחובות ולהבדיל בינהם. הרחובות לא היו זהים בגדולם – היו גדולים יותר וגדולים פחות. לרוב, הרחובות לא שימשו רק להליכה אלא גם לעצירה, למשא ומתן ומפגשים. הבתים שהיו בני מספר קומות היתה חזית שפנתה אל המרחב הציבורי. לרוב לערים היו תקנות שהבחינו בין המרחב הפרטי למרחב הציבורי. התקנות התייחסו לחזיתות הבתים הפונים אל הרחוב, לעמודים ולמדרגות החיצוניות. כל עיר נחלקה למספר רבעים ולכל רובע היה אופי מיוחד ולעיתים קרובות גם ארגון מינהלי מקומי. במרחב הציבורי שבעיר פעלו כמה וכמה גורמים: הבישוף המקומי, הממשל המקומי, מסדרי הנזירים והגילדות. לכן הערים החשובות הכילו יותר ממרכז אחד – מרכז דתי, מרכז אזרחי ומרכז מסחרי.

 

היחסים שבין תושבי העיר לשלטון

כפי שאמרתי בהתחלת ההסבר על הקהילה הנוצרית בימי הביינים – החברה היתה חברה מעמדית. מהמאה ה- 14 היתה ניידות חברתית – כלומר מעבר של יחידים וקבוצות ממעמד חברתי אחד למעמד חברתי אחר. החל מהמאה ה- 10 נאבקו הערים להשיג חירויות עבור תושביהן, כולל מתיישבים חדשים ואיכרים. מתן החיריות היה שונה ממקום למקום – ערי איטליה היו המובילות בשרשרת החיריות של ערי אירופה. שגשוג המסחר בערים אלו ביסס את מעמד הסוחרים על פני האצילים – לכן לאט לאט קמה אוטונומיה עירונית ונעמלו קשרי התלות הפיאודלים. בניגוד לערי איטליה רוב ערי אנגליה, גרמניה וצפון צרפת נאלצו להסתפק בפריבילגיות ונותרו כפופות לשלטון המלכותי והפאודלי.

הערים נבדלו בדרך השגת החיריות. בערים החדשים היה לאדוני העיר אינטרס להעניק זכויות יתר לתושבים – כדי למשוך מתיישבים אל העיר. בערים הוויתיקות התקשו תושבי העיר להשיג חיריות, לכן לעיתים התרחשו מאבקים כנגד אדוני העיר. אך, גם לאדוני העיר והמלכים היה יתרון במידה וייסעו לתושבים – הם יקבלו תמיכה כנגד אויבים מבחוץ ויוכלו להתבסס כלכלית מכספי המיסים שיגבו מהפעילות הכלכלית בעיר. תושבי הערים הותיקות השיגו את חירותיה מאדוני העיר (שהיו לרוב בישופים או נסיכים) שהיו הסמכות הכלכלית והשיפוטית בעיר. בזכות סמכויות אלה יכלו האדונים לגבות מיסים, לשפוט ולטבוע מטבעות. בערים שבאזור מערב גרמניה היה הבישוף הגורם בעל הסמכות העליונה אך מצב זה השתנה מהמאה ה- 12 שמעמד וכוח הסוחרים עלה. מודעות הסוחרים לכוחם  גרמו למתיחות בינהם לבין אדוני העיר שרצו לשמר את שלטונם ואת מעמדם.

היו שינויים בערים בעקבות אירועים פוליטים – מאבק המלוכה כנגד לכמורה. חשוב לציין, שלא בכל המקומות ההתקדמות הושגה במאבקי דמים אלה באמצעות התפתחות הדרגתית שהביאה לעלייה בכוחם של תושבי העור מול ירידה בכוח אדוני העיר.

כל החרויות הוגדרו במגילת חרויות או מגילות זכויות שהיתה לחוזה שהגדיר את הפריבילגיות שאדוני העיר העניקו. הפריבילגיות היו לרוב הקלות במסים, סמכיות שיפוט, זכות לסחור באופן חופשי ולקבל מונופול על המסחר בעיר וזכות לקבל איכרים וצמיתים שנמלטו מאודניהם כאזרחי העיר לאחר שנה ויום (כך ישנה ניידות חברתית).

לעתים היו מוענקים חוזי שלום – שזהו היה כתב זכויות לתושבי העיר ובנוסף הוא גם הבטיח הגנה על תושבי העיר וסמכויות שיפוט לחברי המועצה העירונית.

השלטון העצמי של הערים התבסס על הקומונות. הקומונות היו כבר במאה ה- 10 ביוזמתם של אנשים פרטיים כדי לפעול במסגרת שיתופית לקידום אינטרסיים. בד"כ בראש הקומונה עמדו העשירים ובעלי ההשפעה שבעיר.

העירוניים קיבלו אוטונומיה בהדרגה – ראשית כל תושבי העיר והאזור שסביבה היו כפופים לסמכות השיפוטית של אדון העיר. במהלך התפתחות המעמד המשפטי של העיר נקבע כלל חדש"אווירה של עיר משחרר בתום שנה ויום אחד" – בתום שנה ויום אחד יושב העיר הופך לתושב והוא כפוף לחוקי העיר בלבד. גם אם קודם לכן היה אותו אדם משועבד לאדון זה או אחר בתום שנה ויום הוא השתחרר מהשיעבוד.

המבנה החברתי בעיר

אזרח חופשי

האוטונומיה העירונית:

הקהילות העירוניות האוטונומיות כללו את הגופים המבצעים, אספת האזרחים ומועצת העיר שנבחרה מקרב המשפחות החשובות או מקרב מומחים למשפט, בהטלת גורל או לפי המלצת הגילדות. המועצה התכנס לעיתים קרובות בביניין שיועד לה.  בראש הסמכות המבצעת עמד ראש העיר או נשיא. האוטונומיה הובילה להקמתם של מוסדות עירוניים נוספים והם: השוק הסגור – ובו פקידים שעסקו בין היתר בפיקוח על הסחורות, בית המכס – שבו היו גובים תשלום על הסחורות המובאות לעיר, בית הקורפונציות שבו התכנסו עשירי הגילדה ומגדלי הפעמונים שקראו להתכנסיות של מועצת העיר או של אספת האזרחים.

 

 הגילדות:

עם התפתחות המוסדות העירוניים, התאגדו בעיר נציגים מהשכבות העירוניות השונות לאגודות שנקראו גילדות – קבוצה של אנשים בעלי אותו המקצוע ומטרתן היתה ליצור קבוצה מאוחדת של בעלי עניין דומה, כדי להגן על אינטרסים משותפים ולמנוע ניצול עובדים או תחרות לא הוגנת.

ארגון זה סייע בראשית התפתחות הערים להשגת חרויות עירוניות ולאחר מכן התפצל לגילדות של סוחרים ולגילדות של בעלי מלאכה. הגילדות סיפקו ביטחון כלכלי – הן נאבקו נגד עול המיסים והגנו על עניינים משותפים של חברי הגילדה. העיסוק במסחר ובמלאכה הותר רק לחברי הגילדה. את חברי הגילדה איגדו התעסוקה הזה, אמונה דתית זהה והן חיי חברה משותפים. לכל גילדה היה סמל משלה וקדוש נוצרי שנחשב למגן עליה. חברי הגילדה קבעו תקנות חדשות, שתו ואכלו יחד באירועים קבועים ואף חלק מהגילדות העשירות בנו בתי תפילה, בתי ספר ובניינים מפוארים והגישו עזרה בבתי חולים, לאלמנות וליתומים.  לסיכום, הגילדות היו התגלמות החים השיתופיים בימי הביינים.

הבנקאות והאשראי בעיר:

על מנת להתמצא במטבעות השונים התפתח מקצוע החלפנות. החלפן היה מעריך את המטבעת ומחליף אותם אחד בשני על פי ערכם. האנשים היו מפקידים בידי החלפנים כסף. בכסף שהופקד היו החלפנים משקיעים בפעילות מסחרית ויצרנית, נתנו אשראי ללקוחות ושילמו מיסים והיטלים עירוניים. השימוש בכסף כאמצעי תשלום הביא להתפתחות הבנקים. מאמצע המאה ה- 14על מנת להגן על הציבור מפשיטת רגל קיבלו על עצמן המועצות העירוניות את ניהול הבנקים המסחריים (גם כדי להזרים אליהן כסף). כך במאות ה- 15 -16 קמו בנקים באיטליה, ספרד, הולנד, גרמניה וכו'.

לקוחות הבנקים היו בעיקר בני המעמד הבינונים כמו פקידי חצר, סוחרים זעירים, איכרים אמידים ובעלי מקצוע שונים. בני המעמדות הנמוכים לא יכלו לעמוד בערבויות של הבנקים לכן הוקמו עבורים בתי משכון – תמורת משכון קיבל הלקוח הלוואה בריבית גבוהה.

 

קומונות

השלטון העצמי של הערים התבסס על הקומונות. הקומונות היו כבר במאה ה- 10 ביוזמתם של אנשים פרטיים כדי לפעול במסגרת שיתופית לקידום אינטרסיים. בד"כ בראש הקומונה עמדו העשירים ובעלי ההשפעה שבעיר.

 

אונברסיאטות

מהמאה ה- 11 החלו לקמות באירופה אוניברסיטאות שמשמעותה בלטינית היא התאגדות – כלומר, התאגדות תלמידים או תלמידים. האוניברסיטאות התפתחו לרוב מבתי ספר שהוקמו ע"י מנזרים וכנסיות שכבר לא יכלו לספק את צורכי הכנסיה ואת רצונה לרכוש ידע והשכלה. האוניברסיטאות נוצרו בהדרגה – בד"כ ניתן לאוניברסיטה כתב זכויות. תחומי הידע הראשונים באוניברסיטה היו המפטים והרפואה. לעיתים התפתחו אוניברסיטאות בעקבות הגירת תלמידים מאוניברסיטה אחרת. האוניברסיטה הוגדרה כהתאגדות כנסיתית ולכן היתה למוסד שלא תלוי בשליט המקומי. שפת ההוראה היתה לטינית ומסלול הלימודים היה אחיד וכך גם התארים שהעניקו האונברסיטאות. כמו הגילדות, גם האוניברסיטה שימשה כמרכז מקצועי, חברתי, תרבותי ודתי שבה היו נהוגים העזרה והערבות ההדדית. גם האונבריסטאות חתרו להשגת אוטונומיה ששאפה להיות בלתי תלויה במוסדות ובבתי הדין העירוניים. לעיתים הושגה האוטונומיה רק לאחר מאבקים אלימים בין הסטודנטים לתושבי העיר. חברי האוניברסיטה היו פטורים מתשלום המיסים העירוניים – ולמרות זאת הייתה האוניברסיטה רצויה בעיר שבה שכנה כי היא העלתה את כבוד העיר והייתה מקור להכנסה – ספקי סחורות, השכרת בתים לסטודנטים וכו'. המאבק בבישוף המקומי היהסביב הזכות לשליטה בארגון הפנימי של האוניברסיטה. כאשר האוניברסיטה "השתחררה" מהשבישוף (מה שקרה לרוב האוניברסיטאות) היא עברה ישירות לאפיפיור והיא הייתה תלויה בו. בסופם של ימי הביינים חל מעבר של האוניברסיטאות מפיקוח האפיפיור לפיקוח השליט המקומי.

 

מעמד הנשים בעיר הנוצרית:

למרות שהחברה באירופה נאבקה על זכויות מעמד האישה נותר כשהיה- כלומר שולי. היא לא יכלה להשתתף בשלטון העירוני וברוב המקרים גם הן לא הורשו לבחור או להיבחר למועצות וללמוד באוניברסיטאות. למרות זאת, לעיתים הן זכו בחינוך יסודי כמו קרוא וכתוב.

הנשים נחשבו לאזרחיות בעיר מכוח בעלות על נכס עירוני. זכויות האישה היו מקבילות לכל זכויות אזרחי העיר ל עוד התגורר בבית אביו. מבחינת הירושה – הבנים זכו לירושה לפני הבנות אך לעיתים האב העביר לבנות נכסים בעודו בחיים.

קשר הנישואים נקבעה על ידי המשפחות. הגבר הוגדר כאדם בוגר הנושא באחרויות לחובותיו כלפי האישה בעת חתונתו. הנישואים נקבעו פעמים רבות בעקבות אינטרניסים כלכלים או מסחריים. הנשים התחתנו בערך בגיל 17 ואילו הגברים היו גדולים מהן מבעשר שנים ואף יותר. הגבר היה רשאי לשאת אישה שנייה כאשר אשתו מתה. בשכבות הנמוכות הנשים נישאו בגיל מעט מאוחר יותר. הגבר יכול היה להכות את אשתו על פי החוקים העירוניים.

הנשים לקחו חלק פעיל בחיי הכלכלה והייצור בעיר. תפרידן הקנה להן מקום מסויים בקרב גילדות האומנים ובעלי המלאכה. היו מקצועות של נשים בלבד – בעיקר במקצועות הטקסטיל – כמו טוויה, ייצור כיסויי ראש וכו'. לעיתים למדו הנשים מקצוע מילדותן והועסקו כשוליות של בעלי מלאכה. בנוסף, נשים היו משרתות ולכן היגרו מהכפר לעיר.

בחברה הנוצרית הזנות היתה מותרת על פי החוק אך למרות זאת מקצוע הזנות היה נחשב לנחות מאוד והזונות נשאו עליהן סימני היכר מיוחדים מו כובע אדום וסרט בולט על השרוול. נאסר עליהן להתגורר בקרבת הנשים המהוגנות.

 

היהודים בעיר הנוצרית:

הקהילה היהודים שחיה באירופה בימי הביינים הייתה חלק מן הערים אך שמרה על שונות מסוימת. ראשית, היהודים חיו בשכונות נפרדות משאר הריכוז העירוני הנוצרי.

הקהילה היהודית הייתה סוג של קורפורציה (התאגדות). הם זכו לפריבילגיות שנקבעו באופן עמצאי על ידי אדון העיר. מצבם המשפטי של היהודים היה דומה לזה של שאר תושבי העיר ואף טוב יותר ממצב האיכרים.

היהודים היו למיעוט דתי בסביבה שלעיתים הייתה עוינת ולכן הם היו חשיפות לרדיפות, פרעות, גירושים וכו'. היהודים נחשבו לעבדי האוצר – מבטח את המעמד המשפטי שלהם. הם נחשבו לרכוש האוצר והוא היה ראשי לעשות בהם כרצונו. היהודים נאלצו לשלם מיסים כבדים בתמורה להגנה ולכן פגיעה בהם היא פגיעה באוצר. ישיבת היהודים בערים התאימה לאינטרסים הכלכליים של אדון העיר אך הפוכה לזו של יושבי העיר ולכן היו עוינים ליהודים.

גם היהודים כמו שאר תושבי העיר שאפו לאוטונומיה אך בניגוד לנוצרים הם רצו לשמור על קשר כלשהו לאדון העיר שהעניק להם את הפריבילגיות. היהודים היו מעוניינים להישאר כפופים לאדון העיר כדי להנות מהפריבלגיות ולכן סילוקו של האדון מהעיר עלול לגרום לשינוי לרעה בזכויות היהודית. ליושבי העיר וליהודים היו אינטרסים מנוגדים בעניין השגת האוטונומיה.

 

הנהגה יהודית באירופה הנוצרית

יסודות האוטונומיה היהודית הם מהמוסרת של ההנהגה העצמית בארץ ישראל ובבל. עם שקיעתו של המרכז בבבל במאה ה- 10 עלו מרכזי תורה אחרים בספרד, באשכנז ובצפון אפריקה. השינויים במעמד הערים בימי הביינים השפיעו גם על מוסדות ההנהגה היהודיים – קהילות היהודים הפכו לאוטונומיות שמונהגות ע"י קהל – הנהגה מקומית ששלטה בקהילה, ייצגה את חבריה והכריעה בענייניה. ההנהגה שאבה את כוחה מעקונות דתיים שגובשו. עם השנים התחזק מעמדו של הקהל עד כי במחצית השנייה של המאה ה- 11 חובת הציות לתקנות הקהל נחשב למצווה מהתורה.

ישנם שוני בהנהגת של קהילת אשכנס לבין הנהגת קהילת דרום צרפת – דרום צרפת נשענה על מסורת של היררכיה ריכוזית כמו בבבל ואילו באשכנז נשענו על פריבילגיות שקיבלו היהודים מאדוני הערים. הפריבליגיות ניסחו את זכותם של היהודים למגורים במקום, למסחר ולעיסוקים שונים ובנוסך לאוטונומיה משפטית.

לקהילה באשכנז היו תקנות שהסדירו את זכויות הפרט בקהילה –

חרם היישוב- תקנה שהסמיכה חבר בקהילה לאסור התיישבות של מהגר חדש בתוך הקהילה היהודית. נועדה למננוע תחרות כלכלית.

המערופיה – מתן מונופול למס' אנשים לסחור בתחום מסחר מסויים עם לקוחות נוכריים מסומיים. נועד למנוע תחרות כלכלית ומתח חברי בקהילה.

עיכוב התפילה – מנהג הקשור במערכת הזכויות של הפרט בקהילה. מאפשר למי שסבור שנעשה לו עוול לעכב את תפילת הציבור עד שתיבדק תלונתו.

כל הקהילות היהודיות באירופה יצרו לעיתים חזית אחידה ובה מספר תקנות משותפות כמו איסור לריבוי נשים ובנוסף איסור על גירוש האישה בכוח.

אמצעי הענישה שהקהילה נקטה כדי לאכוף את סמכותה היו כנסות, מלקות, חרם ואף לעיתים נדירות בעיקר בספרד כריתת איברים ועונשי מוות. חלק מהעונשים היו מהתורה בכתב והתורה שבעל פה וחלק נוצרו בהשפעת תרבות הסביבה.

 

תפיסת הקהילה כארגון דתי:

בימי הביינים הגדירו בני האדם את עצמם ואת עולמם במונחים של חשיבה דתית. הם היו בעלי זהות דתית ולא זהות לאומית!

 

מאפייני הקהילה היהודית באירופה הנוצרית-

היהודים היו מיעט שחי תחת השפעת תרבות הרוב, היהודים היו חלק בלתי נפרד מהעיר ואף שמרו על שונותם, דבר זה בא לידי ביטוי במעמדם המשפטי המיוחד ובהיוולדות גיאוגרפית בשכונות נפרדות ונבדלות מן הריכוזים הרגילים בעיר. הקהילה היהודית באירופה של ימי הביינים הייתה סוג של התאגדות, אזור המגורים של בני הקהילה בערים השונות הוסדר באמצעות פריבלגיות, בכל עיר קבע אדון העיר את הפריבלגיות של היהודים ואת מצבם המשפטי (שהיה דומה למצבם של שאר תושבי העיר) ובדרכ טוב יותר ממצבם של האיכרים בערים- שהיו חלק מרובה באוכלוסיה.

בניגוד לשאר יושבי הערים נחשבו היהודים לעבדי אוצר ולא אחת נשללו זכויותיהם והוחרמו נכסיהם. היהודים היו חשופים לעוינות והפרעות מצד קבוצות שונות בעיר, דבר זה נבע מתוך תחושת קיפוח כלכלית ויצרים דתיים.

 

חלק 2 פרק 3

העיר בגדד

מבנה חברתי:

העיר בגדאד מחולקת לרבעים על פי לאום, דת, מוצא חברתי ומוצא כלכלי.

רובע אל-כרח- רובע השווקים הדרומי. רובע צפוף ומוסיף ומתפתח עם השנים: נוספו מתקנים מסחריים, נבנו בתים והורחבו צירי התנועה המרכזיים שבו.

רובע אל-חרביה- צפונית לרובע אל-כרח. ברובע זה נמצאת בו העיר העגולה, שווקים ורחובות מרכזיים. הרובע היה בנוי כולו ומסוף המאה ה 9 היה נחשב לאזור החשוב והנחשק ביותר.

רובע רצאפה- השתרר בצדה המזרחי של עיר, מעבר לנהר החידקל. הרובע היה מיושב היטב בייחוד לאחר שהעבירו אליו את מוסדות הממשלה.

רובע אל-ח'ליפה- גם רובע זה, בדומה לרובע רצאפה נמצא באותו מיקום גיאוגרפי: בצדה המזרחי של עיר, מעבר לנהר החידקל. אך למרות שהיה זה רובע הח'ליף, הצד המערבי של העיר היה מאוכלס וצפוף יותר מצדה המזרחי.

מבנה משפחתי:

תושבי האימפריה המוסלמית נהגו לפי מנהגים ומסורות ברורות מאד- על פי הקוראן והשריעה.

מבין תפקידיו הרבים של הח'ליף- הוא אחראי על השלטת מסורות וחוקי האסלאם.

מתוקף מעמדו הרוחני של הח'ליף היה עליו להסדיר את עניין הזכויות במשפחה.

על פי הקוראן מעמדם של הגברים והנשים שווה.

לעומת הקוראן, השריעה לא מאמינה בשוויון זכויות בין הגבר לאשה, היא עומדת על כך שלכל אישה חייב להיות אפוטרופוס זכר – אב, אח או כל קרוב אחר. בנוסף, נשואי האישה הם חוזה אזרחי בין החתן לבין אפוטרופוס של האישה. האב רשאי לתת אותה גם ללא הסכמתה רק אם לא הגיעה לגיל בגרות. האישה התחייבה לציית

בנושא הגרושים השריעה והקוראן דוגלים באין שוויון בין נשים לגברים.כל גבר לשאת עד ארבע נשים ולקחת מס' פילגשים שירצה ולהחזיקן ללא זכויות.

חוסר השוויון בלט ביותר בנושאי הירושה. האישה רשאית לקבל לא יותר משליש מרכושו של בעלה.  אם הגבר הותיר ירושה לבניו ובנותיו- בנותיו תקבלנה רק מחצית מרכוש הבנים.  אם הותיר ירושה וכל צאצאיו הן ממין נקבה- הן תקבלנה חלק מסוים מהירושה, והיתר ילך לקרוביו הזכרים.

תנאי חיים:

תנאי החיים בעיר בגדאד היו ברמה גבוהה ביחס לאותה תקופה, עם זאת, רוב האמצעים לתנאי מחייה טובים היו זמינים רק למשפחות עשירות, בעלי מעמד כלכלי גבוה אך גם משפחות עניות הסתדרו עם תאני המחייה המינימליים.

איכות החיים של תושבי בגדאד נבעה מכמה אמצעים עיקריים והם:

קירור הבתים, אספקת מים בתעלות, בתי מרחץ, מדרסות ועוד...

קירור הבתים: בגדאד הייתה ממוקמת באזור בו יש אקלים נוח אך לרוב טמפרטורה גבוהה יחסית ולכן היה צורך לקירור הבתים של תושבי העיר. שיטת הקירור הנפוצה ביותר הייתה הרטבת אריגים ותלייתם סמוך לחלונות. שיטה נוספת הייתה הגברת הבידוד בבתים על ידי בניית גגות גבוהים וקירות עבים יותר. בני המעמד הגבוה דאגו לטייח את גגותיהם מדי יום בחמר רטוב שהיה סופג את החום ומונע במידה מה את התחממות פנים הבית.

לעתים נדירות יותר, על מנת לקרר ת הבית היו משתמשים בקרח. הקרח היה ניצב במרכז הבית ומולו עמדו עבדים ששמרו על צורתו בכך שיצרו רוח מלאכותית וקיררו אותו.

שיטה נוספת- בניית מרתף מתחת לדירה וכך לשמור על הקור של בית.

אספקת מים: אספקת המים בבגדאד התנהלה על ידי תעלות מלאכותיות וטבעיות, בארות ועל ידי נהר החידקל.

בסמוך לרחובות העיר והפרוורים של בגדאד נמצאו תעלות מים טבעיות. בנוסף לאלו, נבנו תעלות מלאכותיות שהיו עשויות לבנים שרופות וסיד. מים אלו היו מותרים לשתייה.

למרות זאת רוב תושבי בגדאד הביאו את מימיהם היישר מן הנהר החידקל ומבארות שמוקמו בחזית הבית מטעמי נוחיות גיאוגרפית.

בנוסף, עברו בעיר נושאי מים וסיפקו אותם לבתים פרטיים, חנויות ומרחצאות.

תנאי הגיינה: החמאם (בית המרחץ) היה נפוץ מאד בעולם המוסלמי. בתי המרחץ הציבוריים היו בעלי ביקוש רב ומקור הכנסה גדול. אלו נועדו לצרכי הגיינה, היטהרות דתית ולצרכי בילוי ושעשוע. למעמד הגבוה הייתה את האפשרות לבית מרחץ פרטי שישמש אותם בלבד.בתי המרחץ שימשו לנשים ולגברים בהפרדה על פי ימים בשבוע.

לחמאם בדרך כלל היה חדר מרכזי אחד גדול וסביבו כמה חדרים קטנים בעלי רצפת פסיפס.

בחמאם היו אנשים רוחצים את גופם, מתקרצפים, מסירים שיער ויכולים לקבל עיסוי.

בתי השימוש בעיר בגדאד היו נפוצים. השירותים היו בנויים מבור עמוק באדמה ועליו מושב עשוי אבן. כאשר בורות היו מתמלאים- היו סותמים את הבור וחופרים בור חדש.

לעתים היו בתים שסחרו עובדים שעסקו בניקוי הבור- הם הוציאו את הפסולת, ייבשו אותה בשמש ומכרו אותה כפסולת בארה.

כלכלה:

מאז שהעיר בגדד הוקמה, הוקמו שווקים רבים שתפקידם היה מרכזי. מבין תפקידם: אספקת מזון ,שתיה, ומוצרים בסיסים שונים. בנוסף השווקים היו מרכז מסחרי וכלכלי משמעותי בחיי התושבים.

אם התפתחות העיר בגדד התפתחו גם השווקים ובשנת 773 לספירת הנוצרים, ציווה הח'ליף אל- מנצור להעביר את השווקים לרובע אל– כרח, שמדרום לעיר העגולה על מנת להרחיק את האוכלוסייה הסואנת מהעיר העגולה, עיר הארמון ולהבטיח את בטחונה. במאה ה10 לספירת הנוצרים בגדד נחשבה למרכז אדיר של כלכלה ומסחר. בתקופה זו היא יצרה ויצאה אל מחוץ לגבולותיה מוצרים רבים, בין היתר מוצרי טקסטיל, כותנה, משי ועור, חרבות, ונייר.

על השווקים היה ממונה ממשלתי שכונה מחתסב ששאב את סמכותו מן הח'ליף ומן הקאדי=שופט.ותפקידו היה לפקח על תקינות המסחר ולמנוע הונאה.

בנוסף פיקח על המרחצאות ועל בתי התפילה (המסגדים), וכשהיה צורך פעל למניעת אגירת מצרכים והטיל כנסות על מפקיעי מחירים. בתקופת הח'ליפים לבית עבאס מוסד הפיקוח או בכיניו החיסבה,נעשה למוסד מוסלמי מובהק ואפיין את הערים המוסלמיות.

המחתסב היה אחראי על התנהגותם ההולמת של גברים ונשים על פי כללי האסלאם, פיקח על השתתפות בתפילה, אחזקת הרחובות,הלטת כנסות על אי ניקוי הסביבה ובמקרים מסוימים חייב את הסוחרים לתקן את נזקיהם. לתפקיד המחתסב מונה רק מוסלמי ובכלליות היה אחראי לניהול אורח חיים אשר הולם את חוקי האיסלם בחיי המסחר בפרט ובחיים העירוניים בכלל.

 

חיי היום יום בבגדד

חיי היום יום בבגדאד עסקו בעיקר בנוחיות התושבים וכלכלת הבית. ניתן לראות בבירור שמשפחות מהמעמד הגבוה-אנשים בעלי ממון רב ויכולת מסחר מפותחת יכלו להרשות לעצמם קניית רכוש רב, מתקדם ויותר קל לשימוש. ניתן לראות זאת בבתים ובאזור המגורים של בעלי המעמד הכלכלי הגובה-העשירים לעומת שכונות העוני. התרבות החומרית בעיר הייתה גבוהה ביותר ואנשים נמדדו לפי הרכוש שיש להם בבית ולפי כספם. בתקופות אחרות כדוגמת תקופת ההשכלה שבה אנשים חשובים ומשפיעים נמדדו לפי השכלתם.

במאה ה 10 לספירת הנוצרים הממון היה כלי משפיע- אנשים בעלי כסף רב זכו להביע את דעתם ואילו אחרים לא. הצורך לרכוש דברים חומריים כגון בתי מרחץ פרטיים, קרח ועוד נגע בהם יותר מאשר תרבות, אמנות והשכלה. מכך אני לומדים שהצריכה החומרית הייתה כלי עיקרי בחיי היום יום של תושבי העיר בגדאד שאותה תקופה.

 

בגדאד במאה ה 10 הייתה בירה של אימפריה מוסלמית שחיה בשיתוף עם נוצרים ויהודים.  ומוקמו ברחבי  העיר בתי תפילה לדתות השונות. מבין התושבים המוסלמים היו מוסלמים סונים ומוסלמים שיעים ושרר בניהם מתח רב. המתח הגיע לשיאו בתקופת המדיניות הפרו- שיעים מצב הח'ליפות הבוהיית. כך התעוררו עימותים בין הקבוצות ולעיתים תכופות תקפו הסונים מרובע באד- אל בצרה את השיעים שהיו מרוכזים ברובע, אל- כרח. כבירת אימפריה מסולמית הייתה בגדד מרכז לאכיפת חוקי האסלם והשריעה (ההלכה האסלמית[3] שכוללת את כל החוקים והציווים החלים על מוסלמים). בגדאד והח'ליפות ששלטו בה השליטו אורח חיים מוסלמי על התושבים.

במהלך המאה העשירית התעוררו שאלות פולטיות רבות שלא נמצאה להן תשובות בהלכה האסלמית ולכן חכמי ההלכה המוסלמית שוקדים על פיתוחה השריעה ולהתאימה למציאות המשתנה.

במהלך המאות ה 8 וה 9 החלו להתגבש כמה אסכולות משפטיות בתשובה לשאלות שתשובותיהן לא נכתבו בקוראן.

שתי האסכולות העיקריות שהתגבשו היו:

# האסכולה החנפית- ביקשה לתאם בין האינטרסים של השלטון לבין המנהגים וההלכות של האסלאם. האסכולה הייתה גורם חשוב בהתאמת ההלכה והמסורות לתקופת הזמן הנוכחית וכן למציאות הפוליטית התרבותית. ח'ליפי בית עבאס היטיבו עם אסכולה זו והיא התפשטה במהירות בקרב האימפריה המוסלמית הודות להטבות שקיבל ממנה השלטון (לכן תמך באסכולה).

# האסכולה החנבלית- מעודדת היצמדות לקוראן כפי שהוא והיא התחשבות בתקופה המודרנית. כלומר, לכל ציווי או מנהג יש תוקף אך ורק אם הוא כתוב בהלכה המוסלמית וכן, אם יש ציווי שכתוב בהלכה המוסלמית אין לערער אותו לטובת החיים המודרנים. השלטון והח'ליפות תמכו באסכולה החנפית וכן תמכו בסונים בעימותים שלהם נגד השיעים (השיעים תמכו באסכולה החנבלית).

 

חיי היום יום בעיר בגדאד:

העיר בגדאד היתה עיר גדולה מאוד – הן במימדיה והן במספר התושבים ששכנו בה.

העיר היתה מחולקת לרבעים נבדלים ובכל רובע גרו קבוצות שונות. הרבעים היו מחולקים לפי עיסוקים של התושבים ומעמד והחברתי, מוצאם האתני ובאומונותיהם.

לכל רובע היה מפקח מיוחד וכן לכל רובע היו שווקים משלו. בין רבעים מסויימים שררה מתיחות (כמו למשל בין רובע סוני לרובע שיעי) אך למרות המתיחות הייתה לתושבי העיר זהות אחידה.

בחברה המוסלמית, בדומה לחברות ימי ביניימיות נוספות הגבר שלט בתא המשפחתי כמעט באופן בלעדי. על פי הקראן קיים שיוויון בין הנשים לגברים אך לפי ההלכה האסלאמית (השריעה) לכל אישה חייב להיות אפוטרופוס – בעלה, אחיה, אביה או כל בן משפחה אחר. האישה נחשבה לקטינה, וכך גם זכויותיה המשפטיות דוגמא לכך היא שעדותה של אישה בבית משפט לא הייתה שווה לעדותו של גבר.

האישה הייתה מחויבת לציית לבעלה והוא יכול היה לגרש אותה בנוכחות עדים גם ללא הסכמתה במקרה כזה החזקת הילדים נותה בידה והיא הייתה מחויבת לגדל אותם ולדאוג להם עד שיגיעו לבגרות.

הבעל רשאי להוריש לאשתו עד שליש מרכושו ובנות היו רשאיות לקבל רק חצי מסכום הירושה שקיבלו בנים.

הנשים מילאו תפקיד מוגבל בחיי העיר. הן היו משרתות או שפחות, רקדניות או זמרות. הנשים שנאלצו לעבוד היו בדרך כלל ממשפחות עניות. בניגוד לכך, המשפחות העשירות בודדו את הנשים בהרמון, כאשר הנשים היו יוצאות מן הארמון היה עליהן לכסות את פניהן ברעלה.

אך למרות אי שיוויון הזכויות היו מקרים שנשים השפיעו על החלטות שנתקבלו במשפחה

בעיר בגדאד היו עבדים רבים. העבדים היו לרכוש האדון אך הוטלו על האדון הגבלות בנוגע ליחס לעובד. אם האדון התעלל בעבד היה עליו לשחררו. לעבדים לא היה כל תפקיד רשמי אך היו אדונים שהאצילו מסמכותיהם לעבדים. שחרור עבדים שהתאסלמו נחשב לרצוי.

הבתים נבדלו אחד מהשני לפי השכונות והאזורים בעיר. עשירי בגדאד – הח'ליפים, הפקידים וסוחרים עשירים התגוררו בארמונות ואחוזות בנות שתי קומות או יותר.

בני המעמד המקומי התגוררו בבתים בני קומה אחת והעניים התגוררו בבקתות, צריפים או אפילו סוכות.

היתה אספקת מים הן מהחידקל והן מבארות בבתים הפרטיים. היו בתי מרחץ לצורך הגיינה אישית, לצורך היטהרות דתית ולצורכי שעשוע ובילוי. היו בתי מרחץ ציבוריים ופרטיים. בתי המרחץ הציבוריים שימשו את הגברים והנשים לסירגון, על פי ימות השבוע. שירותים בבגדאד היו נפוצים מאוד וכמעט בכל בית היה בור ששימש מקום לצרכים.

בגדאד היתה עיר מסחר חשובה מאוד – היו בעיר שווקים רבים והשווקים חולקו על פי מה שנמכר בהם. על השווקים היה מפקח המחתסב שהוסמך על ידי החליף והקאדי. המחתסב פיקח על תקינות המסחר, לבדוק את המשקולות ולמנוע הונאה. בנוסף הוא דאג לאחזקת הרחובות ועל התנהגות גברים ונשים לפי כללי האיסלאם.

בגדאד היה מרכז ייצור והיא סיפקה מוצרי יסוד לקהילה המקומית כמו בדים, עבודות מתכת וקדרות, מוצרי עור ומזונות מעובדים. המלאכות היו שונות זו מזה ביוקרתן – בראש עמדו מלאכת המתכות וייצור הנייר והבשמים ובתחתית עמדו אומנויות שנחשבו פשוטות כגון עיבוד עורות, צביעה וקצבות.

לרוב, בעלי המלאכה מכרו בעצמם את תוצרתם וכן היו סוחרים שייבאו מוצרים – הם היו סוכנים ומכרו את המוצרים לאמנים ולסוחרים בשוק ואלו מכרו את הסחורה לצרכן עצמו. חלק מהתושבים עסקו בעבודות מטעם הממשל כמו יצור נשק, טביעת מטבעות וכו'.

המלאכה של האדם עברה "בירושה" מאב לבנו.

 

מערכת המשפט האכיפה והפיקוח

הקאדי הראשי (אל-קדאת): תפקידם היה לפקח על המנגנון השיפוטי. סמכותו הייתה הגבוהה ביותר ורק הח'ליף או ראש המחוז יכל לקבל ערעור על החלטתו.

יועצים מומחים (שהוד): תפקידם היה לפקח על תקינות הליכי המשפט וסדרם. השהוד היה מעמד עירוני מכובד והיה לו כבוד בפני עצמו.

משטרה מיוחדת (שרטה): משטרה עירונית המגוייסת מתוך התושבים העירוניים וחיילי עזר של המשלים השונים. היא עסקה באכיפת פסקי דין ומניעת פשעים.

מוסד הפיקוח (חסבה): המחתסב אחראי לפיקוח על השווקים, המסחר, חיי הכלכלה והסדר הציבורי. היה כפוף לקאדי (שופט) ומונה ישירות על ידי הח'ליף או המושלים הכפופים לו.

 

בגדד מרכז דתי:

במהלך המאות השמינית והתשיעית התגבשו בבגדאד אסכולות משפטיות שונות. שתיים מהן היו חשובות והן: האסכולה החנפית: תיאמה בין המנהגים המשפטיים הרווחים ובין האינטרסים הממלכתיים.

האסכולה החנבלית: תבעה היצמדות למקורות הכתובים כפשוטם. כל ציווי או איסור מקבל תוקף רק כאשר הוא מופיע בלשון מפורשת. חרתה חזרה אל דת האסלאם המקורית, אימוץ מנהגים של מוחמד וחבורתו והדגשת עליונותם של שלושת הח'ליפים הראשונים.

האסכולה החנפית היתה נפוצה יותר וכך היא בעצם עזרה לשלטון.

 

בגדד מרכז כלכלי:

בבגדד היה שוק מיוחד לכל סוג של אומנות ומחסר.

בגדד היתה מרכז כלכלי אדיר – היא ייצאה מוצרי טקסטיל, כותנה וכו'. מיקומה המרכזי היה חשוב – מכיוון שהיתה נמצאת על נתיב סחר ראשי סחורה הגיעה אלייה ללא כל בעיה וכך גם הייצוא היה פשוט.

 

בגדד מרכז חינוכי- תרבותי:

בגדד היתה מקום מפגש והיתוך רעיונות שזרמו אליה מכל רחבי האימפריה.

הלימודים התקיימו בבתי הספר ונערכו דיונים רבים בכל אזורי העיר – במסגדים, בתי המורים, חנויות, כיכרות, שווקים ומרחצאות.

תורגמו לערבית יצירות פילוסופיות ומדעיות מהעולם היווני והרומי.

פרחו המתמטיקה, אסטרונומיה ומדעי הרפואה.

נבנו בערים ספריות רבות, מצפה כוכבים אך החשוב ביותר – הוא דאר אל חכמה שבו היו יושבים מתרגמים שקיבלו את שכרם מהח'ליף.

בקרב פקידי המנהל בעיר שררה תחרות שעודדה רכישת ידע והשכלה, וכך התקיימו סוגים מגוונים של יצירות ספרותיות והמעמד החברתי המשכיל- בו היה שימוש רב בידע- ככל שאתה בעל ידע רב יותר מעמדך עולה.

התרבות וההשכלה נשאבו מן התרבות ההלניסטית הפרסית והערבית, השילוב בינה לבין השכלה ספרותית משפטית נקרא אדב.

התרבות וההשכלה הפכה לסמל בעיר ולכן המעמד הגבוהה קיים מפגשים בין אנשי רוח שונים אחת לשבוע בארמונות העשירים.

בעקבות זאת בגדד התפתחה כעיר ידע אשר הוקמה בא אקדמיה למדעית, בית חולים, ובית ספר למדעי הרפואה.

 

ניהול העיר בגדד:

בראש הכל עומד הח'ליף, אך בפועל היו בעלי תפקידים רבים שעשו את עבודתו.

היה את הקאדי שהוא השופט של הח'ליפות. קאדי אל קאדת היה לפקח על כל המנגנון השיפוטי הרחב.

לצידהם, היה את השהוד תפקידו היה לפקח על תקינות הלכי המשפט וסדריו.

מוסד נוסף שהיה אחראי לסדר הציבורי הוא המחסתב. פיקח על השווקים, על המסחר, על חיי הכלכלה. היה כפוף לקאדי והוא מונה ישירות מהח'ליף.

 

הקהילה היהודית בבגדד:

מוסדות ההנגה העצמית של היהודים כביטוי לאוטונומיה היהודית

בקהילה היהודית בבגדד התנהלו מוסדות הנהגה עיקריים ומרכזים שהשפיעו על העולם היהודי כולו. בראש היהודים עמד ראש הגולה- והוא היה המכובד ביותר, גם בעיני העם היהודי וגם בעיני השלטון המוסלמי.

ההירכיה: מן המאה התשיעית ישיבות בבל עברו לשכון בבגדד. ישיבות אלה נקראו ישיבת סורא, ישיבת פומבדיתא וישיבת  הגאון. היתה המשכיות מוחלטת במעבר והדבר היחיד שהשתנה היה מיקומם של הישיבות. בראש היהודים עמד ראש הגולה שיהודים והח'ליפים כיבדו אותו מאוד. ראש הגולה הוזמן לחצר הח'ליפות לדון בענייני היהודים ונתפס כמנהיג היהודים.

תפקיד ראש הגולה-מבטא את האוטונומיה של היהודים תחת השלטון המוסלמי.

התפקיד הגבוה ביותר היה ראש הגולה שהוא היה מנהיג יהודי בבל. מינויי היה מינוי של היהודים באישור השלטונות המוסלמיים- שנתנו לו כתב מינוי רשמי. הוא היה אחראי על גביית מיסים, מינוי דיינים והיה נהוג להתייעץ בו מתוקף סמכותו. היו לו סמויות ענישה.

לאחר מכן, היו ראשי הישיבות- הגאונים-(ישיבות סורא ופובדיתא). הם נבחרו בידי חכמי הישיבה בשיתוף עם ראש הגולה מתוך שש משפחות מיוחסות מבבל. הם עסקו בכל ענייני הקהילה: הוראה, סיכום הדיונים בישיבות וענו על שאלות שזרמו לישיבות מכל רחבי הגולה. הם יכלו לגזור עונשי גוף, לשלוח למאסר ולהטיל חרם על אנשים.

אחרי הגאונים ישנם דיינים ממונים – שמונו ע"י ראש הגולה וע"י הגאונים. הם היו בד"כ תלמידי הישיבה המצטיינים. תפקידם היה להפיץ את ההלכות של גאוני בבל ולנהל את חיי הקהילות. סמוכויות בענייני השיפוט, שמירת הדת והמצוות ואחראים על מינוי הפקידות.

מתחתיהם היו דיינים מבני הקהילה שהקימו את בית הדין יחד עם הדיינים הממונים – זהו שילוב ידע.

מעמדם המשפטי של יהודי בגדדלא היה שונה ממעמד היהודים בכל עיר מוסלמית אחרת. בבגדד היהודים התגוררו ברובע עטיקה, רובע אל כרח וברחוב דארב אל עון שבסמוך לשער בצרה. ברחוב זה פעל בנק יהודי. בין היהודים היו בנקאי חצר חשובים שהיו מלווים כסף לצורכי חצר הח'ליפות. יהודים היו מעורבים במסחר וסחרו בתבלינים, אריגים ועבדים. בנוסף, הם עבדו בסוגי מלאכות שונים ובמכירת מצרכי מזון בשוק. היהודים בבגדד כמעט ולא הוגבלו בבחירת מקצועם ולכן מיהרו להגר מהכפר לעיר ולעזוב את עבודות החקלאות לטובת המסחר.

 

הישיבות:

כפי שאמרתי הישיבות סורא, פומבדיתא וראש הגולה עברו לשכון בבבל מן המאה התשיעית. עד מחצית המאה ה- 10 סורא היתה לישבה הבכירה יותר והיא קיבלה שני שליש מכספי התרומות. משנות השישים של המאה ה- 10 עברה הבכורה לפומבדיתא. כל ישיבה היתה ממונה על אזור ג"ג נתון. המעבר מבבל לבגדד לא היה כרוך בשינוי רב -  אזורי השליטה ממשיים להתקיים, שמותיהן נשארים זהים, הארגון הפנימי לא ערב כל שינוי וסמכות הישיבות נותרה גם היא זהה – הפסיקה בענייני הלכה וכו'. התרומות חולקו כבעבר. ניתן לשער שבמעבר לעיר הבירה של הח'ליפות הישיבות מבחינה פנימית ללא השתנו לל אך ללא ספר למעבר משמעות מבחינת הקשרים שבין האוטונומיה היהוית לשלטונות המוסלמיים. המרכז היהודי רוצה לשכון במרכז המדיני והתרבותי.

לישיבות היה סדר ומבנה מיוחדים שמקורם במאה ה- 2 בא"י. הישיבה היתה מחולקת לסהנדרין גדולה, סהנדרין קטנה ותלמידים קבועים. בראש הישיבה ישב הגאון, ראש הישיבה על כיסא מיוחד. מולו 70 אנשי הסהנדרין הגדולה (חכמי היהודים). לכל חכם נקבע מקום בהתאם למעלתו וחשיבותו – ככל שהיה חשוב יותר, ישב בשורה קדמית יותר. בשורה הראשונה ישבו שבעה חכמים שכונו ראשי כלה וכל אחד מהם מונה על שורה בסהנדרין הגדולה – הוא היה מעביר את תוכן השיעור לכל תלמידי הישיבה. בנוסף, בשורה הראשונה ישב סגן הגאון ששימש אב בית הדין. כאשר אחד מיושבי השורה הראשונה מת – בנו ירש את מקומו. מאוחרי הסהנדרין הגדולה ישבו בשלוש שורות הסהנדרין הגדולה (30 חכמים) וחשיבותם היתה קטנה מזו של הסהנדרין הגדולה. מעבר לשורות של חכמי הישיבה ישבו התלמידים הקבועים, במספר שורות לא קבוע. בד"כ היו כ- 400 תלמידים קבועים. התפשטות התלמוד הבבלי גרם עלייה מתמדת בשאלות שהופנו אל גאוני בבל. שאלות רבות הוצגו בירחי כלה – שהם היו גולת הכותרת של פעילות הישיבות – פעמיים בשנה בחודשים אדר ואלול הצטרפו אל תלמידי הישיבה לומדים אשר בחיי היום- יום עסוקים בפרנוס המשפחה. הם למדו יחד מסכת שנקבעה מראש, הקשיבו לדיוני החמים והציגו שאלות. חברי הסהנדרין הגדולה היו דנים בששאלות ולבסוף הגאון היה מכריע וקובע את התשובה.

 

רבי סעדיה גאון:

רבי סעדיה גאון נולד בשנת 882 במחוז פיום שבמצרים.בעל השכלבה רבה בתחומי מדע, פרשנות המקרא, פילוסופיה יהודית, לשון עברית, תפילה והלכה. הוא היה הראשון שעסק בתחומי היהודית בגישה מדעית שיטתית והציג את השכל האנושי כיסוד להבנת התורה(השפעה ברורה של תנועת המעתזלה המוסלמית) כבר בהיותו בין 20 חיבר מילון עברי – ערבי. בגיל 33 עז את מצרים ועבר לארץ ישראל. בשנת 921 נסע לסוריה ומשם לבגדד. תחילה הוא היה ראש כלה בישיבת פומבדיתא. בשנת 928 ישיבת סורא החלה לדעוך והיא נזקקה לגאון. ראש הגולה דויד בן זכאי תמך בבחירה של רס"ג למרות שלא היה מהמשפחות שמהם נבחרו ראשי הישיבות, זאת בגלל שרס"ג היה גדול בתורה והוא קיווה שדמות כה בולטת תשיב את היציבות לישיבת סורא – ואכן כך היה. בשנת 930 פרץ סכסוך חריף שעורר סערה בעולם היהודי כולו בין רס"ג לבין ראש הגולה – דוד בין זכאי (שרק שנתיים לפני מינה את רס"ג לראש ישיבה סורא). רס"ג נאלץ לברוח ולהסתתר בבגדד. בזמן ההסתרות הוא כתב את אמונות ודעות "כתאב אלאימאנאת ואלאעתקאדאת" וזהו חיבורו הפילוסופי החשוב ביותר של רס"ג. נכתב בשנת 933 בבל בערבית אך באותיות עבריות. בספר זה הציג רס"ג את חידושו הגדול ביותר בתחום הפילוסופיה- מערכת שיטתית של פילוסופיה דתית יהודית שפותחה בהשפעת הפילוסופיה היוונית והערבית. הספר מתבסס על ההנחה כי גם הפילוסופיה וגם הדת היהודית מקורן אלוהי ולפיכך הן משלימות זו את זו בחיפוש האמת ובהפצתה.

 רס"ג ראה בשלושה דברים את המקור לידיעת האל: בשכל האנושי,בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ.

בספר מופיעים 10 מאמרים העוסקים בנושאים פילוסופיים דתיים: בריאת העולם יש מאין, חופש הבחירה, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, הנשמה, הנפש, תחיית המתים ועוד. המאמר העשירי עוסק בדברים ראויים שיעשה האדם בעולם הזה. רס"ג מדבר ,בין השאר, על כך  שאין להפריז בהולדת ולדות בלי שיש האפשרות לדאוג לחינוכם, לימודם וספוק כל צרכיהם. ומציע לצד החוכמה לעסוק במלאכה מפרנסת. בשנת 937 התפייס רס"ג עם ראש הגולה וחזר לתפקידו כרראש ישיבת סורא עד מותו בשנת 942. רס"ג היה מעורב בוכוחים רבים – בינהם ויכוח עם הקראים שהאמינו כי יש להבין את המקרא כפשוטו ולא במסורת התורה שבעל פה.

מחלוקת לוח השנה: מסוף ימי בית ראשון פעלו שני מרכזים בעם היהודי:  ישיבת א"י במערב והמרכז הבבלי במזרח. עוד לפני ימי האסלאם התחרו ביניהם שני המרכזים על ההגמוניה בעולם היהודי. בתקופת האסלאם נקבעה עליונותה של בבל למעש ברוב השטחים של ההנהגה היהודית.

אוכלוסייתה היהודית הייתה:1. רבה 2.עשירה 3. ישיבותיה היו מבוססות יותר4. לישיבותיה היו פונים יותר בשאלות מרוב ארצות הגולה.("התפשטות התלמוד הבבלי על לשונו וסגנונו הקשים, ברחבי העולם היהודי גרמה לעלייה מתמדת בזרם השאלות שהופנו אל גאוני בבל. במאות ה8-10 הופנו אלפי שאלות אל ישיבות סורא ופובדיתא, ספר הלימוד, עמ' 90)

(כפי שניתן לראות במפה, ספר הלימוד, עמ' 89) מקום השפעתה הגדולה ביותר של א"י הייתה מצרים, וכן השפיעה א"י גם על אטליה הדרומית ועל יהדות האשכנז המתהווה- הקהילות היהודיות בעמק נהר הריינוס).

במאה העשירית התלקח הוויכוח על לוח השנה, על הזכות לעיבור השנים.

מדובר בוויכוח בין המרכז הארצישראלי לבין המרכז הבבלי.

עד לראשית המאה ה-9 מקובל היה שהסמכות להכריז על החגים ועל המועדים היא של המרכז בא"י עוד מהימים שהיו נוהגים להשיא משואות מהרי יהודה לגולה בבל להודיע על החלטתם של חכמי ארץ ישראל על ראשי חודשים, "והדבר ביטא את סמכות ההנהגה הארצישראלית" (ספר הלימוד, עמ' 90).

בשנים 922-923 נוצרה מחלוקת חריפה כאשר אהרון בן מאיר ראש ישיבת ארץ ישראל שנודע כתקיף בדעותיו. לפי חשבונו הייתה שנת תרפ"ב שנה חסרה- לחודשים חשון וכסליו צריכים להיות לדעתו רק 29 ימים. לפי חשבונו באותה שנה יום א' של פסח חל ביום ראשון. לפי דעתם של חכמי בבל ובראשם רס"ג מדובר בשנה מלאה והם מנו לחודשים אלה שלושים יום וכך היום הראשון של פסח חל לדעתם  ביום שלישי. רס"ג חיבר שני ספרים (ספר המועדים, וספר זיכרון ומגילה לדורות) שבהם יצא נגד שיטתו של אהרון בן מאיר והוכיח את נכונות שיטת החישוב של חכמי בבל. המחלוקת העמידה בסכנה את אחדות היהודים, המוסלמים  והקראים לעגו ליהודים החוגגים את חגיהם בימים שונים(חג הפסח של שנת 922 נחגג בזמנים שונים בבל ובארץ ישראל). בסופו של מאבק זה ניצח רס"ג בן מאיר נכשל. בסופו של מאבק זה קיבלו יהודי ארץ ישראל על עצמם את חשבון העיבור של חכמי בבל. האחדות  גברה על הפיצול!!!

משמעויות:1.  יש לנו כאן עדות לחריגה ביחסי הסטאטוס קוו עליהם דברנו בכיתה בין שני המרכזים של העם היהודים, כל מרכז והאזוריים הגיאוגרפיים הנתונים למרותו. זהו ניסיון של המרכז בא"י לשוב ולהקנות לעצמו את השליטה בתחום שבאופו מסורתי היה נתון לפסיקתו- קביעת לוח השנה. ניסיון שנכשל

2. יש לנו כאן מפגש בין שני אישים חזקים- אהרון בן מאיר ראש ישיבת א"י ורס"ג שבשנים אלה עמד בראש??(אנא בדקו בציר הזמן שעשינו או בקורות חייו). כאשר כל אחד מהם תקיף בעמדותיו ונלחם עליהם ללא פשרה כמעט.

3. זוהי עדות לסכנת הפילוג שיכלה לפלג את בית ישראל לשני מחנות תוך ביטול האחדות הדתית  ומאידך זוהי עדות לאופן בו נשמרה האחדות  היהודית למרות פיזורו של העם הגיאוגרפי והתרבותי

רס"ג טען שבגולה היא ניסיון לצדיק ועונש לרשע שבישראל. את שכרה של הגולה הסביר רס"ג באמצעות משל על הזרע שנזרע באדמה, שמי שאינו מבין בטיב הזריעה יחשוב שהגרעין נידון להירקב בחושך. ולעומתו, המבין, יודע שעתיד הריקבון להצמיח טובה מרובה.

יחסי מוסלמים – יהודים בעיר. בין היהודים בבגדד היתה קירבה אל המוסלמים השיעים. ראשית, שתי הקבוצות היו קבוצות מיעוט. בזמן חיכוכים בין סונים לשיעים סבלו לעיתים קרובות גם היהודים שהתגוררו ליד השיעים ברב אל כרח. בזמן עליית הבוהים לשלטון נהנו היהודים (הבוהים נטו לשיעיות) אך עם דעיכתו של השלטון סבלו היהודםים מהאשמות של הסונים שהם ידידי השיעים וכותצאה מכך הוצתו בתיהם והם סבלו מהתקפות דומות לאלה שמהן סבלו השיעים עצמם. היהודים בבגדד השתתפו באופן פעיל בחיים הרוחניים של בגדד והם הושפעו מאוד מכיוונים שונים בתאולוגיה ובמדעים שפיתחו המוסלמים. היהודים כתבו בלשון הערבית והושעו מן הפילוסופיה והחכמה היוונית כפי שהוצגה בכתבים המוסלמיים.

 

עמוד שאלות-

צריך ללמוד על התתפחתחות של בית אומיה ובית עבאס?

צריך ללמוד על  מרכז החליפים?

צריך ללמוד על השושלת של בגדד?

מה הייתה השפעתם של רופאי החצר והסוחרים היהודים על הקהילה? (ראה הערת שוליםם)

העיר באירופה הנוצרי המבנה החברתי? אזרח חופשי??

מהם המאפיינים של תופעת להאומיות המודרנית? (כל הקטע של לשון דת שפה תרבות ???)

איך כיבושי נפולאון השפיעו על מדינות אירופה באשר ללאומיות החדשה.? (ראה הערת שולים 5)

המאפיינים של התנועות הלאומיות שהתגבשו באירופה במאה ה19 (אפשר לספר לנו לקורא איתנו ביחד את הדף ולהסביר.. לא מבינים)

האם המידע על האנטישמיות והאמנציפציה מספיק כולל את התשובה לשאלה מספר 1 סעיף 1 בפרק ב של לאומיות?

דפוסי הפעולה של התנועה הציונית באירופה?

מה הכוונה במוסדות המרכזיים, אגודות ציוניות, ספרות, עיתונות, לימודי השפה העברית, הקמת מסגרות להכשרה ולעלייה בארצות אגן הים התיכון?
 

חלק 1 פרק 1

לאומיות והתנועות הלאומיות

מאפיינים של תופעת הלאומיות המודרנית

מהי לאומיות? אנשים בעלי זהות משותפת עם זיקה לטריטוריה מסויימת השואפת להגדרה עצמית במסגרת של מדינה ריבונית. צירוף בין הרגש הלאומי שהוא תחושת ההשתייכו ללאום לבין התיעה למסגרת מדינית פוליטית.

 ישנם מרכיבים מרכזיים אשר מסייעים בהגדרת מהות הלאומיות והם:

1.הלשון -  אשר מלכדת את הקבוצה ובעזרתה ניתן להנחיל אידיאולוגיה, תרבות ומסורת.

2. תרבות- הכוללת מהגים, ספרות ומסורות שונות.

3. היסטוריה – ההיסטוריה המושתפת והמוצא המשותף. מרכיבים קבוצה אתנית.

4. דת.

 

2.השוואה בין לאומיות אזרחית ללאומיות פוליטית אזרחית:

 

לאומיות פוליטית אזרחית	לאומיות אתנית	קריטריון
ליצור מסגרת מדינית בטריטוריה מסוימת	להדגיש את ההבדלים בינהם לבין עמים אחרים	מטרת בני הלאום
הרצון ליצור מסגרת מדינית בטריטוריה משותפת ללא קשר למוצא	תכונות תרבותיות :שפה, דת, מנהגים, קרבת דם, מולדת, היסטוריה ומוצא משותף	הגורם המאחד
מתבסס על רעיונות הליברליזם ומדגיש ערכים של שיוויון, חירות ואינדבידואליזם	קשרים מולדים בין חברי הקבוצה ועל מוצא משותף קדום שאינו פרי בחירה	מאפיינים עליהם מתבסס הלאום ותנועתו הלאומית
צריך לרצות בכך ולקבל את המסגרת המדינית וערכיה.	לאומיות סגורה. כדי להיות בן הלאום צריך להיוולד כזה.	דרך ההצטרפות ללאום
לאומיות פלורליסטית, מורכת מכמה קבוצות.	לאום אחד ויחיד. הומוגני.	הרכב בני הלאום
ההווה והציפייה לעתיד	מאפיינים מולדים משותפים לכל בני הלאום	בסיס הזהות המשותף
המהפכה הצרפתית והאמריקאית	כיבושי נפוליאון	גורם שהשפיע לצמחיתו
ארה"ב	פורטוגל, יפן	דוגמא למדינה

 

 

 

 

 

 

לאומיות-

מאפיינים של התנועות הלאומיות שהתגבשו באירופה באמה ה19-

• המאבן של כל תנועה לאומית הושפע מגורמים ומנסיבות מקומיים וכלל אירופאים כגון קיומן של אימפריות רב לאומית, פיצולים מדינים וכלכלים, קיומו של שלטון זר, עירעור מאזן הכוחות בין מעצמות אירופה.
• המטרה של התנועות הלאומיות הייתה להיאבק למען הקמת מדינת לאום עצמאית וריבונית בחבל הארץ שאליו התייחסו כמולדת.
• התנועות הלאומיות נאבקו להשגת היעדים הבאים:

*סילוקו של שלטון זר מאדמת המולדת של בני הלאום

*איחוד יחידות פוליטיות נפרדות לכלל יחידה לאומית פוליטית אחת

*קביעת שפה רשמית למדינה

*הנהגת מטבע אחיד

*ביטול גבולות מכס ואיחוד כלכלי פוליטית של המדינה  שתונהג ממרכז שלטוני אחד

*קביעת דגל והמנון לכל בני הלאום.

• התנועות הלאומיות שקדו על טיפוח תודעה לאומית בקרב בני הלאום. הם דאגו להאדיר את מורשת העבר מהשותף בדרכים מגוונות ושקדו על טיפוח החינוך הלאומי, כדי לחזק ולטפח את הלכידות בין כל בני הלאום (טיפוח המסורות העממיות: פולקלור, טקסים, לשון, אהבת המולדת, שירות צבאי כביטוח לנאמנות ללאום). התנועות הלאומיות עוררו את הרצון לאבק להגשמת יעדי התנועה הלאומית.
• המנהיגים של התנועות הלאומיות היו בדרך כלל טיפוסים מנהיגים מורדניים שמקור סמכותם לא נבע מהעולם המסורתי. הם היו כריזמטיים אשר האמינו בכוחם לשנות את המציאות לגיבוש תוכניות לשינוי המציאות בהתאם להשקפת עולמם, תוך גיוס ההמונים.
• המנהיגים נשענו במאבקם הלואמי בעיקר על  הבורגנות[4] שהייתה מעמד חברתי כלכלי שהחזק מהשינויים שהתרחשו באירופה במאה הה19
• המנהיגים ניהלו מאבקים בדרכים שונות כלפני גורמים חיצונים ונגד כוחות בארצם שרצו לעכב את השגת יעדיהם- בעיקר כוחות המשטר הישן: המלוכה\ אצלוה, הצבא והכנסייה.

 

 הגורמים לצמיחתן והתגבשותן של התנועות הלאומיות באירופה במאה ה19.

• לתנועת ההשכלה השפעות רבות על התגבשותן של התנועות הלאומיות. דבר זה מתבטא במספר מובנים, בתחילה הקידום הדרמטני היה בכוחו של אדם להעיז ולהשתמש בשכלו כדי להוביל לקדמה ובכך לשנות את המציאות. ההנחה היא שלכל בני האדם זכויות טבעיות שוות שאינן תלויות בשלטון ואף השינוי התפיסתי בתקפידו של השליט ומקור סמכותו (האמנה החברתית וריבונות העם)  היה נחשב לדבר חדיש ומקדם מבחינה אידיאולוגית מחשבתית.
• התנועה הרומנטית- לתנועה הרומנטית יש חלק גדול. התנועה הרומנטית יצרה רגש לאומי מייחד ומלכד לתרבות וההיסטוריה המשותפת של הלאום. גורמים אלו איחדו מבחינה לא רק מחשבתית אלא גם רגשית את בני הלאום.
• המהכפות האמריקאית והצרפתית- מהפכות אלו היוו דוגמא לעיצוב של משטר חדש המבוסס על האידיאולוגיה המובילה לדינוי והראתה שביכולתם של האזרחים לשנות את המציאות על ידי הפלת המוסודות השלטוניים השואבים את הסמכות מהעם, הפצת רעיונות מהפכניים, חירות שוויון ואחווה אשר הומצאו ושומשו לראשונה במהפכות הללו.
• כיבושי נפולאון- מצד אחד הפיצו את רעיונות המהפכה הלאומית ומצד שני הכיבוש הוביל למאבק עממי מצד הנכבשים- ברגע שכל האזרחים פועלים למען מטרה אחת- הפלת השלטון הצרפתי (ברגע שהבינו שהשלטון סותר את רעיונות המהכפה שאליהם שאפו) הם התאגדו כלאום למען מטרה אחת משותפת.
• מגמות החילון- שהלכו והתחרבו גם כן היו בעלות השפעה רבה- ירידת השפעתה של הכנסייה אשר נחשבה כמוסד בלעדי השולט על חיי הפרט והחברה מבחינות רבות ירד בחשיבותה וכך הציבור יכל לחשוב ולהחליט לעצמו.
• השיוניים החברתים- הכלכלים (כגון גידול דמוגרפי, תהליכי עיור ותיעוש), קבעו מציאות חדשה ברוב ארצות אירופה וגרמו לניתוק האנשים מהמסגרות המסורתיות השמרניות אשר הגבילו אותן בעבר בצורה מחשבתית ומעשית ומנעו מם לפעול על פי אינטרסים אישיים כלאום אחד.
• המעבר לעיר מגביר את תחושת הניתוק וניכור בסביבה החדשה וכך אנשים החלו להשתייך לקבוצות ומסגרות בהן העניקו להם זהות ותחושבת ביטחון. האנשים חיפשו את תחושת השייכות בערים בעלי קבוצות בעלות אופי קיצוני בשונותו ודבר זה גם כן גרם לתחושת לאומיות מבחינה מחשבתית ורגשית.
• תהליכי המודרניזציה- סייעו להצפת הרעיונות הלאומים המודרנים וטיפוח תרבות לאומית לגווינה השונים מקרב שכבות אוכלוסיה רחבות כלומר תהליכי המודרניזציה גרמו לשינוי עצום בתחומי החינוך (חינוך תרבותי, היסטורי, רומנטי), עלייה באחוז יודעי קרוא וכתוב, עיתונות ספרות, תקשורת, ותחבורה. כל אלו ועוד היוו כלים לפיתוח הדור הצעיר מבחינה מחשבתית לאומית והפצת הרעיונות החדישים.
• עליית דפוס חדש של מנהיגים שמקור כוחם, השפקת עולמם, ודרכי פעילותן, התאימו למציאות חדשה שנוצרה במהלך המאה ה19. היאה לכך שקבוצות הלאום השונות הונהגו בדרך אחידה ומרוכזת על ידי מנהיגים שמקור כוחם נבע מלמטה.

 

• חוקרים מייחסים את הגילוי הראשון של הלאומיות המודרנית באירופה לאירועים הקשורים במהפכה הצרפתית (1789) המהפכה הצרפית התבססה על חירות שווין ואחווה. בתקופה זו פזרה אסיפת המעמדות[5] והוקמה האסיפה הלאומית, אשר הייתה מוסד פוליטי משותף לכל המעמדות המשותפים בצרפת.- אפילו השם מעיד כי הצרפתים סברו שכאשר נציגי העם יקחו את הריבונות מהמלך, תיוולד אומה צרפתית מודרנית. אסיפה זו הכירה בזכותם של כל התושבים (תושבים ולא נתינים) להפוך לאזרחים שווים בזכויותם ובחובותם ללא הבדל דת מוצא ומעמד. במקום חילוק למעמדות הייתה חלוקה ללאומים (השתייכות ללאום ולא למעמד). שוויון זה התבטא מבחינה פוליטית, להקים מוסדות להצביע על החלטות וכך נטל את הריבונות מידי המלך. אספה לאומית זו פרסה את זכויות האדם והאזרח אשר התייחסה לכל אדם באשר הוא, הצרה זו הדגישה כי המקור לכל ריבונות נמצא באומה וחידשה את המושג אזרחים אל מול נתינים.

הצהרה זו עליה התבססה המהפכה, החוקה קבעה כי המלך מייצג את הרשות המבצעת ומושל על פי החוק וכך בוטלה התפיסה האומרת שהמלך נבחר לתפקידו על ידי האל. האספה הלאומית הייתה הרשות המחוקקת ובמהפכה הצרפתית בוטל מעמדה המיוחד של הכנסייה ואף פקידים ועובדי המדינה חויבו להישבע לאומה ולחוקי המדינה.

הססמא שנולדה במהפכה הצרפית- שוויון חירות ואחווה, השפיעה על יצירת לאומיות צרפתית רפובליקנית מודרנית. הסיסמא השפיעה על התפתחרות הלאומית במדינות שונות באירופה, גם כשלעצמה האידיאולוגיה הזאת וגם דרך כיבושי נפולאיון.[6]

נפולאון הוא תוצר של המהפכה הצרפתית- בא ממעמד בינוני נמוך ועולה רק בזכות המהפכה. נפולאון נבחר בצורה דמוקרטית- על ידי רוב הציבור הצרפתי, וכחמישה מליון בחרו בו כקיסר. נפולאון היה חילוני והאמין במטרת המהפכה הצרפתית- האמין בכיבוש וייצר תסיסה לאומית בקרב המדינות הנכבשות כך שהן תרצנה להגדיר את עצמן ואת מוצאן על פי מרכיבי הלאום והוא אף עודד את הלאומיות- התודעה הלאומית הכללית.

מלבד המהפכה הצרפתית והפוליטיקה המהפכה התעשייתית השפיעה והיוותה מקור ללאומיות- מהפכה המתחילה בערך במאה ה18 ויוצרת שינוים בחלקאות ובתפעול- דבר זה יצר מהפכה במפעלים.- מהפכה בתחבורה, בתעשייה, חקלאית, מפעלים. 

 

דפוסי הגשמה של שתי תנועות לאומיות באירופה במאה ה19

 

פולין

המצב המדיני- פוליטי:

 

עד לקראת סוף המאה ה18 הייתה פולין מדינה גדולה עם מלך  נבחר, אצולה גאה ומסורת מפוארת של בלימת הפלישה של העות'מאנים למרכז אירופה. בסוף המאה ה18 (ברבע האחרון של המאה), פולין נחלשה יותר ויותר בשל בעיות פנימיות: ניגודים בין קבוצות אתניות, מאבקים פנימיים בין האצולה בעלת האחוזות לבין המעמד הבינוני וחולשת המלוכה.

עקב חולשתה גבר אי הסדר במדינה והמעצמות החזקות באירופה- רוסיה, פרוסיה ואוסטריה- ניצלו מצב זה והתערבו בענייניה.

שלושת המעצמות חילקו את פולין שלוש פעמים במשך 23 שנים- בשנת 1772, 1793 ו-1795- ובעקבות זאת היא חדלה להיות ישות לאומית פוליטית עצמאית.

לאחר שהשלימו המעצמות את כיבוש פולין קם בצפון איטליה לגיון של מתנדבים פולנים, שביקשו להילחם על עצמאות ארצם וקיוו להיעזר בנפוליאון בונפרטה.

האימפריה הנפוליאונית קרסה ומעצמות אירופה השמרניות (רוסיה, אוסטריה, פרוסיה ואחרות) התכנסו בוינה בשנת 1815, כדי לבטל את הישגי המהפכה הצרפתית וכיבושי נפוליאון.

בקונגרס וינה נמסר רוב שטחה של פולין לרוסיה. לממלכת פולין ניתנה אוטונומיה ובמסגרתה הייתה לה חוקה משלה, הותר לה להקים מערכת חינוך- בתי ספר, טכניון, אוניברסיטה- ולנהל חיי תרבות. קונגרס וינה אסר על פולין לנהל מדיניות חוץ עצמאית.

פולין שמרה אפוא על מעמד "עצמאי" בחלקים קטנים של ממלכת פולין, אלא שעצמאות זו לא הייתה ממשית, שכן הצאר הרוסי היה מלך פולין והשתתף בכל ההכרעות המדיניות.

השלטון של הצאר ברוסיה ניהל מדיניות של דיכוי בפולין, כחלק מאופיו התיאוקרטי דתי מלוכני של המשטר.

 

פולין היא דוגמא קלאסית לעם בעל מסורת, היסטוריה, שפה, דת משותפת (קתוליות) אך ללא ריבונות על אדמתו.

 

 

א. השלבים העיקריים במאבק הלאומי:

האימפריה הנפוליאונית- ראשית המאה ה19:

 

בראשית המאה ה19, עם השתלטות נפולאון על אירופה, לאחר שהכה את צבאות פרוסיה ואוסטריה, פולין "קמה לתחייה". נפולאון הקים בחלק משטח פולין את הדוכסות הוורשאית, מדינה גרורה שבאה לשרת את מטרותיו הצבאיות והמדיניות  מול רוסיה. הפולנים סייעו לנפולאון בהתלהבות רבה כיוון שהאמינו כי יחזיר להם את מדינתם שחולקה בין מעצמות אירופה. הם לקחו חלק חשוב בפלישה לתוך רוסיה (בשנת 1812) וקראו לה "המלחמה למען פולין". אלא שהפלישה הסתיימה בתבוסת נפולאון, והדוכסות נתפשה ע"י הרוסים.

 

המרד של נובמבר- 1830:

בקיץ 1830 פרצה מהפכה ליברלית נגד משטר הריאקציה בצרפת, ומשם פשטו מרידות לאזורים שונים ברחבי האירופה. אש המרד בפולין הוצתה על ידי חבורת קצינים בוורשה בנובמבר 1830, מרד שהפך למלחמה פולנית- רוסית שנמשכה כמעט כשנה.                   

סיבתו העיקרית לפרוץ "המרד של נובמבר" הייתה נסיונו של הצאר הרוסי החדש לקצץ בזכויות שהובטחו לפולנים בשנת 1815. הקריאה לדגל נענתה בקרב חוגים רבים בעם, צבא סטודנטים ואפילו איכרים. הצבא הרוסי נמלט מפולין בבהלה, והפולנים מיהרו להקים ממשלה זמנית בוורשה וקראו לניתוק מלא מרוסיה. בכך הייתה למעשה הכרזה על עצמאות פולין.

אלא שבספטמבר  1831 שלחו הרוסים צבא גדול למיגור המרד הפולני. עקב מחלוקות פנימיות התקשו הפולנים לארגן חזית אחת מול הרוסים, ובסופו של דבר נכנעו לצבא הרוסי לאחר קרבות דם קשים. ורשה נכנעה בספטמבר 1831. מעתה סופחה פולין לרוסיה והייתה לחלק בלתי נפרד ממנה. ממשל דיכוי צבאי קשה הוטל על פולין. 

השלטון הרוסי הגלה רבים מהמורדים לסיביר. הרוסים חיסלו את האוטונומיה הפולנית- סגרו בתי ספר, אוניברסיטאות.

 

האמיגרציה הגדולה:

המוני גולים אינטלקטואלים עזבו את פולין ומצאו מקלט בארצות אירופה, בעיקר בצרפת ובשוויץ.

הגירה זו מכונה "האמיגרציה הגדולה". המהגרים סברו כי מציאות זו היא זמנית וקיוו לשוב למולדת.

 שם, במרכזי הגלות, קמו תאים מהפכניים אשר עוררו ללא הרף את הפולנים בפולין ומחוצה לה, להתנגד לרוסים. הודות להם הוסיפו פולנים להילחם באירופה בכל מקום בו התקיים מאבק בעריצות, בהאמינם כי הדבר יסייע לפולין. לוחמים פולנים השתלבו בכוחות המהפכניים של צרפת, גרמניה, איטליה, הונגריה.

שם, בגלות, נכתבו היצירות הגדולות ביותר של הסופרים וההוגים הפולנים.

 

פעילות אינטלקטואלית ספרותית- המאה ה19:

בשל הדיכוי הרוסי וחוסר היכולת לממש את השאיפות לעצמאות מקבלת הלאומיות הפולנית מאפיינים השאובים מעולם הרומנטיקה:

הלאומיות הפולנית ביטאה את רוח הרומנטיקה שהתפתחה במאה ה-19- בתחומי הספרות, המוזיקה, ההיסטוריה האומנות ועוד.

הרומנטיקה טיפחה ופיארה את העבר ואת מנהגי המסורת העממית.

הרומנטיקה טיפחה את הרגש והגבירה את ההתעניינות באגדות עם, בשירי עם ובזיכרונות העבר של העמים.

בהשפעת הרומנטיקה פיארה הלאומיות הפולנית את העבר ההיסטורי של פולין- את מלכי פולין, את המנהגים הלאומיים ואת דבקותם של הפולנים באמונה הקתולית. היסטוריונים פולנים פרסמו מחקרים על ההיסטוריה של פולין וכך חיזקו את תודעת העבר המשותף.

תחושת הקורבן- השוואה לישו- באה לידי ביטוי ביצירות ספרותיות ובאומנות.

בין היוצרים החשובים- אדם מייצקייביץ'- משורר, פרדריק שופן- מלחין לאומי.

 

מרד ינואר- 1863:

המאבק הלאומי של הפולנים הגיע לשיאו במרד נוסף שפרץ בשנת 1863, הקרוי "מרד ינואר".

את המרד הציתה כוונת הצאר לגייס את הנוער הפולני לצבא ברוסיה. במרד השתתפו קבוצות שונות מהעם: אצילים, עירונים, יהודים וחלק מהאיכרים. מרד עממי זה היה חסר סיכוי מלכתחילה- המורדים הפולנים היו חסרי הכשרה צבאית ולא הוגש להם שום סיוע, אך למרות זאת פעולות הרוסים לדיכויו ארכו כשנה. תוצאות המרד היו הרסניות- עשרות אלפים נהרגו ועשרות אלפים נוספים הוגלו לסיביר.  כתוצאה מהמרד שטחה של פולין סופח לרוסיה, בעלי אחוזות נושלו מאדמתם, מערכת המנהל הועברה לידי רוסים ובמערכת החינוך צומצמו לימודי השפה הפולנית והתרבות הפולנית.

השלטון ברוסיה החליט לבטל את השם "פולין" וכינה את האזור בשם "מחוז הוויסלה".

לאחר דיכוי המרד השתנה לחלוטין כיוון הפעולה של הלאומיות הפולנית. הפולנים החלו לפעול מתוך תפיסה קונסטרוקטיבית, על ידי הידברות עם השלטון הכובש של רוסיה ופעולות למען חיזוקה של פולין. הפולנים פיתחו את הכלכלה והתעשייה של פולין, יצרו תשתית ארגונית וטיפחו את התודעה הלאומית שלהם- מבלי לנקוט בפעולות אלימות.

 

הכוחות הפעילים שהניעו את המאבק ומטרתם:

עד אמצע המאה ה19 פעלו תנועות לאומיות באירופה בהשראת המהפכה הצרפתית. נושאי הדגל של המאבק הלאומי היו החוגים הליברליים שהדגישו את הרעיונות האוניברסליים. פעילותם התבטאה במאבק למיגור המשטר הישן, המשטר המלוכני, ובתמיכה ברעיון ריבונות העם.

המאבק בפולין החל בעקבות העובדה שפולין חדלה להיות ישות לאומית פוליטית עצמאית ונמסרה לשלטון הצאר הרוסי בקונגרס וינה (בשנת 1815).

מטרת המאבק הייתה לממש את הלאומיות של פולין ולהפוך את פולין למדינה עצמאית, תוך ניתוק מלא מרוסיה.

 

כוחות שונים באוכלוסיה הניעו את המאבק:

מהפכת 1830:

מהפכה זו הייתה ברוח עקרונות הליברליזם, והיא השפיעה על מדינות באירופה ובכללן פולין. הקריאה לדגל נעשתה בקרב חוגים רבים בעם, צבא, סטודנטים ואפילו איכרים.

למרות תקוותיהם של המורדים להיעזר בצרפת, היא לא יצאה לעזרתם.

 

כוח גדול של המהפכה היה דווקא מחוץ למדינה- תאים מהפכניים שקמו במרכזי הגלות ועוררו ללא הרף את הפולנים בפולין ומחוצה לה, להתנגד לרוסים.

כוח זה הגיע אל מחוץ למדינה בעקבות ההגירה המכונה האמיגרציה הגדולה שהייתה לאחר מהפכת 1830.

הודות לכוח זה הוסיפו פולנים להילחם באירופה בכל מקום בו התקיים מאבק בעריצות, בהאמינם כי הדבר יסייע בפולין. שם, בגלות גם נכתבו היצירות הגדולות ביותר של הסופרים וההוגים הפולנים.

עשרות אלפים הגולים הפולנים ששהו בפריז פעלו נמרצות למען הרעיון הלאומי ולמען השבת פולין העצמאית. הרומנטיקה העצימה את אי הנכונות של הפולנים לוותר על חלומם לשוב למולדתם ולשחרר אותה משלטון זר.

מרד ינואר 1863:

את המרד ארגנו והנהיגו אצילי פולין בעוד שרוב האיכרים הסתייגו ממנו. הם האמינו להבטחות הממשל הרוסי, כי יגדיל את אדמותיהם ולכן העדיפו להסגיר את המורדים לרוסים מאשר לסייע להם.

 

 

ב. הרעיונות המרכזיים שהנחו את המאבק:

המאבק בפולין החל בעקבות העובדה שפולין חדלה להיות ישות לאומית פוליטית עצמאית ונמסרה לשלטון הצאר הרוסי בקונגרס וינה (בשנת 1815).

מטרת המאבק הייתה לממש את הלאומיות של פולין ולהפוך את פולין למדינה עצמאית, תוך ניתוק מלא מרוסיה.

היעלמותה של פולין כישות פוליטית עצמאית באירופה הולידה לאומיות של אומה מושפלת ששאפה לעצמאות. חוקרים טוענים כי ייחודה של הלאומיות הפולנית- בהיותה טמונה בלבבותיהם ובחלומם של בני העם הפולני שביטאו געגועים לעצמאות במולדתם העתיקה. הלאום הפולני המשיך להתקיים גם בלי מדינה, ולא נטמע מבחינה תרבותית ולאומית בכובש הזר בעל העוצמה הפוליטית. נטייה זאת של הפולנים להיאחז בתרבותם הלאומית ולא להיטמע בתרבות הרוסית ובתרבות הגרמנית- התרבויות של המדינות ששלטו עליה- ביטאה אף היא סוג של מאבק לאומי.

 

 

ג. אישים שהיו קשורים במאבק:

אדם מיצקייביץ' (1855-1798)- משורר פולני והוגה דעות. הושפע בשירתו ממשוררי הזרם הרומנטי ובעיקר מן המשורר האנגלי לורד ביירון. ב-1823 הוגלה עם עוד סטודנטים מאוניברסיטת וילנה לרוסיה, וב1832 השתקע בפריז בין גולים נוספים מפולין. מייצקייביץ' היה שותף להקמת לגיון פולני ברומא בשנת 1848. בין יצירותיו: הפואמה "פן תדאוש" והחיבור "ספר העם הפולני", שבו תיאר את ההיסטוריה של העם הפולני במטרה לעורר אהבה לעבר ולחזק את הרגש הלאומי.

 

פרדריק שופן (1849-1810)- מלחין ופסנתרן פולני. למד והתחנך בוורשה אך עזב את פולין ב-1831 ולא שב אליה עוד. יצירותיו הושפעו מן המוסיקה העממית ומן התרבות של פולין.

 

ד. רעיונות משכיליים שמופיעים במאבק:

הלאומיות האיטלקית הושפעה מאוד מזרם הרומנטיקה שהתפתח במאה ה18 באירופה.

הרומנטיקה טיפחה ופיארה את העבר ואת מנהגי המסורת העממית. הרומנטיקה טיפחה את הרגש והגבירה את ההתעניינות באגדות עם, בשירי עם ובזכרונות העבר של העמים. בהשפעת הרומנטיקה פיארה הלאומיות הפולנית את העבר ההיסטורי של פולין- את מלכי פולין, את המנהגים הלאומיים ואת דבקותם של הפולנים באמונה הקתולית. 

 

ה. האינטרסים הפוליטיים של תומכי המאבק הלאומי וכנגד מי הוא כוון:

היעלמותה של פולין כיישות פוליטית עצמאית באירופה הולידה לאומיות של אומה מושפלת ששאפה לעצמאות.

האינטרסים הפוליטיים היו לאחד את כל פולין למדינה אחת, כאשר הם חוזרים לגבולות במאות מוקדמות יותר. כוון כנגד הארצות הכובשות ובראשן רוסיה.

 

איטליה

המצב המדיני- פוליטי:

 

במחצית הראשונה של המאה ה19 הייתה איטליה מפוצלת לשבע מדינות. בלומברדיה ובוונציה (צפון איטליה) שלטו האוסטרים. במדינות האחרות, מלבד פיימונט, שלטו שושלות זרות, שהיו קשורות בקשרי נישואין עם בית המלוכה האוסטרי.

תקופה של שלטון נפולאון ובני משפחתו- בחלקי איטליה.

ברוב אדמות מרכז איטליה השתרעו נחלות האפיפיור העצמאיות, שחילקו את איטליה לשניים, כאשר האינטרסים של מדינת הוותיקן חורגים מאיטליה והמדינה הקתולית שואפת להמשיך את קיומה העצמאי.

לאפיפיור היו מיליוני מאמינים בכל העולם והוא כרת ברית עם השליטים האבסולוטים מבית בורבון. הלאומיות האיטלקית הייתה חילונית במהותה, ואתה בכנסיה הקתולית גורם מעכב לאיחוד הלאומי. ראשי התנועה הלאומית ראו בכנסייה גורם שמרני מפריע, המנוגד לליברליזם ולקדמה.

באיטליה ניתן למצוא פערים תרבותיים, ניבים לשוניים, פערים כלכליים חברתיים בין צפון איטליה לדרומה, מכשולים פנימיים וחיצוניים המפריעים לתהליך הגיבוש הלאומי האיטלקי.

 

א. השלבים העיקריים במאבק הלאומי:

 

 1810הקמת אגודות שורפי הפחם

1820-1821- מרדים נגד האוסטרים של הקרבונרים (שורפי הפחם)- אמנם כמה מלכים ירדו מכיסאם אך המרד נכשל

1831- איטליה הציעה- מציני- חבר בקרבונרי

1848- תקופת מהפכות אביב העמים, האוסטרים הפנו את כוחם כלפי המהפכות הפנימיות בארצם והאיטלקים ניצלו את ההזדמנות וכבשו את איטליה, הבעיה של האיטלקים הייתה שכל אזור נלחם בפני עצמו וכך לאוסטרים היה יתרון עליהם, האוסטרים השיבו תוך זמן קצר את השליטה על אטליה.

1858- קבור עושה הסכם עם צרפת ובו נפוליון וצא צרפת עוזרים לאיטלקים לכבוש את איטליה (על מנת שלא תגדל עוד האימפריה האוסטרית) וכך בעזרת נפוליון מצליח קבור לאחד את צפון איטליה

1860- גריבלדי שהוגלה מאיטליה חוזר אליה ובעזרת צבאו שכלל כ1000 מתנדבים נלחם למען שחרור סיציליה ואז למען שחרור דרום איטליה ושם התקבל באהדה רבה. את השטחים שכבר מסר למלך פיימונטה.

1861- הוכרזה מדינת איטליה תחת שלטונה של וטוריו אמנואל ואוחדו כל שטחיה מלבד ונציה ורומא

1866- הצטרפותה של ונציה

1870- הצטרפותה של רומא

 

- הקורבונרי

הקמת הקורבונרי (אגודת שורפי הפחם). זו אחת מאגודות הסתר שהקימו האיטלקים, ואגודה זו פעלה נגד שלטו נפולאון באיטליה.

 1820- מרד בנפולי

מרד בנפולי שיזמה אגודת הקורבונרי.

1821- מרד בפיימונטה

 מרד בפיימונטה שיזמה אגודת הקורבונרי.

1815-1831

שנות פעילות אגודת הקורבונרי נגד השלטון האוסטרי באיטליה.

1831- "איטליה הצעירה"

הקמת ארגון איטליה הצעירה על ידי ג'וספה מציני שהיה חבר באגודת הקורבונרי.

התנועה "איטליה הצעירה" ביקשה לחולל מהפכה לאומית כדי להשתחרר מהשלטון הזר ולהשיג חירות פוליטית. לאגודה זו הצטרפו צעירים רבים שדגלו ברעיונות הליברליזם.

1848-1849- "אביב העמים"

אביב העמים גל מהפכות שהתרחש בשנים אלו בכמה ממדינות אירופה. רוב המהפכות היו מהפכות לאומיות, וחלקן מהפכות פוליטיות וחברתיות. את המהפכות האלה הנהיגו מהפכנים ליברלים שדרישותיהם תאמו את מורשת המהפכה הצרפתית, וסוציאליסטים שביקשו לשנות את המבנה הכלכלי והחברתי במדינותיהם.

באיטליה הקיפה התסיסה הלאומית את כל חלקי מדינותיה והיא לא הייתה עוד נחלת מעטים. תושבי מילנו שחררו את עירם משלטון אוסטריה, וכך היה גם בוונציה שאף הוכרזה רפובליקה עצמאית. השליטים האוסטרים של המדינות פרמה, מודנה וטוסקנה נמלטו, ומלך פיימונטה הכריז אף הוא מלחמה על אוסטריה. מציני וגריבלדי השתלטו על רומא, שהאפיפיור עזב אותה, והכריזו עליה כעל רפובליקה. בנפולי ובפיימונטה נכנעו השליטים והעניקו לעמים חוקות ליברליות. אבל המורדים נחלו כישלון, ובכל חלקי איטליה, פרט לפיימונטה, החוקות בוטלו והכוחות השמרניים שבו לשלוט. צבא צרפתי כבש את רומא והחזיר אליה את שלטון האפיפיור.

1858- פעילותו של קמילו קאבור

קמילו קאבור, ראש ממשלת פיימונטה ייזם את הקמת איטליה המאוחדת על בסיס מלוכני- שיתוף פעולה עם צרפת נגד אוסטריה.

תוכניתו הייתה להקים באיטליה פדרציה שתסיר את האיום של הקמת איטליה חזקה לצידה של צרפת. ואכן בעזרת נפוליאון ה-3 הצליח קאבור לסלק את אוסטריה מרוב שטחי צפון איטליה, ואיחד את השטחים תחת הנהגת ממלכת פיימונטה.

1860- פעילותו של ג'וזפה גריבלדי

ג'וזפה גריבלדי חוזר לאיטליה, משתלט על הדרום ויוצא במבצע צבאי לאיחוד איטליה.

גריבלדי יצא לאי סיציליה בראש צבא של אלף מתנדבים שגייס, כדי לסייע למורדים שם. מאי זה פנה לדרום איטליה כדי לכבוש את ממלכת נפולי שתמכה באוסטריה. צבאו התקבל בדרום איטליה בהתלהבות רבה. גריבלדי הצליח להשתלט על אזור דרום איטליה, לשחררו ולמסור את השטחים למלך פיימונטה. הוא תכנן גם לכבוש את מדינת האפיפיור ולהעביר את השליטה עליה למלך פיימונטה.

גריבלדי הצליח לסחוף בהתלהבות עצומה את איטליה למאבק אנטי אוסטרי וזכה לפופולריות רבה כגדול הפטריוטים של אירופה.

1861- הכרזת עצמאות איטליה

הכרזת עצמאות איטליה באופן רשמי. מלך פיימונטה, ויטוריו אמנואלה ה-2, הוכתר למלך איטליה כולה אף שבאותה שעה הייתה רומא עדיין בשלטון האפיפיור, וונציה שוב נכבשה ונשלטה בידי אוסטריה.

1866- הצטרפות ונציה

השלמת תהליך איחוד איטליה בעזרת הצטרפות ונציה.

 

1870- הצטרפות רומא

השלמת תהליך איחוד איטליה בעזרת הצטרפות רומא. איטליה נהפכה למדינה מאוחדת ועצמאית, ורומא הוכרזה עיר הבירה של איטליה.

 

הכוחות הפעילים שהניעו את המאבק ומטרתם:

 

השאיפה לעצמאות פוליטית ולמשטר ליברלי באיטליה התחזקה יותר ויותר לאחר קונגרס וינה. האיטלקים הקימו אגודות סתר, ובהן בלטה אגודת הקרבונרי (אגודת שורפי הפחם) שנוסדה כבר בשנת 1810 כדי לפעול נגד שלטון נפוליאון באיטליה. לאגודות הסתר חברו אנשי האינטליגנציה, סטודנטים ובני המעמד הבינוני שהושפעו מרעיונות המהפכה הצרפתית.

תנועה לאומית בשם "התחייה" נאבקה לשחרור איטליה מן המדינות ששלטו עליה, ולאיחודה. תהליך זה הושלם בידי קמילו קבור, ראש הממשלה של ממלכת פיימונטה שבצפון איטליה. קבור דגל באיחוד איטליה תחת שלטון מלוכני.

כחלק ממהפכות "אביב העמים" שחררו תושבי מילנו את עירם משלטון אוסטריה, וכך היה גם בוונציה שאף הוכרזה רפובליקה עצמאית. השליטים האוסטרים של המדינות פרמה, מודנה וטוסקנה נמלטו, ומלך פיימונטה הכריז אף הוא מלחמה על אוסטריה. מציני וגריבלדי השתלטו על רומא, שהאפיפיור עזב אותה. בנפולי ובפיימונטה נכנעו השליטים והעניקו לעמים חוקות ליברליות.

 

ב. הרעיונות המרכזיים שהנחו את המאבק:

הלאומיות האיטלקית הייתה מעשית יותר מן הלאומיות הפולנית שהושפעה מהרומנטיקה. היא הציבה תוכניות מדיניות מעשיות לאיחוד איטליה, והתבססה על עקרונות התפיסה הליברלית- זכות הגדרה עצמית לעמים ומתן זכויות אזרחיות שוות לתושבים. הצורך באיחוד איטליה נבע מן המציאות הפוליטית ששררה באיטליה.

התנועה הלאומית האיטלקית דגלה גם בתמיכה בתנועות לאומיות אחרות ברחבי אירופה, שכן, לתפיסת מציני, לכל העמים הנלחמים להגדרה עצמית לאומית יש מטרה משותפת.

 

ג. אישים שהיו קשורים במאבק:

ג'וזפה מציני (1872-1805)- הוגה דעות של הרעיון הלאומי באיטליה ומנהיג "איטליה הצעירה", התנועה לאיחוד איטליה.

בגלל פעילותו הפוליטית נאלץ לחיות שנים רבות בגלות- בצרפת, בשוויץ ובאנגליה. מציני נהג לציין כי בגיבוש תפיסתו הושפע ממשוררים שונים ובהם לורד ביירון, המשורר הרומנטי האנגלי ואדם מייצקייביץ' המשורר הפולני הלאומי.

 

ג'וזפה גריבלדי (1882-1807)- איש צבא איטלקי, מפעילי התנועה לאיחוד איטליה. לאחר כישלון המהפכה ב1831 ברח ב1834 לאמריקה הדרומית. חזר לאיטליה במהפכות 1848, עזב שוב, חזר ב1860 ולחם לאיחוד איטליה. צבאו מנה כאלף מתנדבים לבושים חולצות אדומות- ולכן הם כונו "אלף בעלי החולצות האדומות".

 

ד. רעיונות משכיליים שמופיעים במאבק:

הרעיונות בשמם פעלו התנועות הלאומיות באיטליה היו הליברליזם והקדמה, לכן ראו בכנסייה גורם שמרני ומפריע, גורם מעכב לאיחוד הלאומי. (הלאומיות האיטלקית הייתה חילונית במהותה)

 

ה. האינטרסים הפוליטיים של תומכי המאבק הלאומי וכנגד מי הוא כוון:

האינטרסים הפוליטיים של תומכי המאבק היו לכונן משטר ליברלי דמוקרטי במדינה שאינו כפוף לכנסייה ובנוסף לקחת את השליטה באיטליה מהאוסטרים.

התנועה הלאומית האיטלקית דגלה גם בתמיכה בתנועות לאומיות אחרות ברחבי אירופה.

 

חלק 1 פרק 2

התנועה הלאומית היהודית המודרנית ומאפייניה

הגורמים לצמיחתה והתארגנותה של התנועה הציונית כתנועה לאומית יהודית

• תהליכי שינוי- התפתחות איטית של מוסדות הקהילה המסורתית.
• תהליכי חילון- התפתחות המוסדות הדתיים.
• הגירה פנימית- הגירה לערים מרכזיות על מנת להתפתח ולמצוא פרנסה טובה יותר.
• גידול דמוגרפי- בקרב הקהילות היהודיות עקב תנאים טובים יותר והתפתחויות טכנולוגיות חדשות- פחות תמותה והגדלת הגירה- פחות מקומות עבודה- פחות מזון.
• הקהילה היהודית- הייתה סגורה ומאוחדת עכשיו מתחילה להתפרק ומעבדת מכוחה בעקר עקב הגירה. הקהילות נפתחות ומתחילות להשתמש בשירותים הכללים (בתי ספר, מרפאות וכו'). בחומר הלימוד משלבים את שפת המקום מכניסים חשבון היסטוריה ויותר לאומיות.

*השינויים קוראים בזמנים שונים במדינות שונות עקב חוסר האמנציפציה, התעכבות והתרחקות מהמרכז.

אמנציפציה- שחרור של יחיד או קבוצה מתלות משפטית והשוואת זכויותיהם אל זכויות כל העם- חקיקה משחררת את היהודים כמיעוט מהמגבלות ומאפשרת להם שיוויון זכויות בפני החוק.

במהלך המאה ה19 משנת 1791 יהודים מקבלים שוויון זכויות, שחרור ממגבלות חוקיות אחרות, והם הופכים לאזרחים שווים בפני החוק, דבר זה מעורר שינוי בחיי היהודים. בעקבות האמנציפציה יהודים החלו להגר אל ערים מרכזיות ולהשתלב בתחומי החיים הכללים ולאו דווקא בתוך הקהילה היהודית. בהשפעת האמנציפציה מספר הסטודנטים והמרצים במוסדות ההשכלה גדל וכן גדל מספר היהודים העוסקים במקצועות חופשיים. בנוסף יהודים השתלבו במשרות ממשלתיות, בהוראה ובחיי התרבות והפוליטיקה במדינה.

תהליך האמנציפציה מתרחש במרכז ומערב אירופה החל מפרסום זכויות האזרח בצרפת. התהליך לוקח זמן רב ומגיע לסיומו עם שחרור היהודים והשוואת זכויותיהם ברוסיה. יסודותיה של האמנציפציה מבוססים על עקרונות החירות ושוויון בפני החוק- זכויות טבעיות. אחרי המהפכה הצרפתית היה מצבם של היהודים רע, נשללו מהם זכויותיהם ועם זאת נדחקו רעיונות הליברליזם לאחור ומכאן הקשר הישיר בין היהודים לליברליזם.

למרות יתרונותיה של האמנציפציה הנראו בפני העם היהודי וכביכול הצדק ששרר עם האמנציפציה, האמנציפציה גרמה להבדלות העם היהודי, להתבוללות והתערבבות. עם חוקי האמנציפציה קשה היה יותר לשמור על הדת היהודית, החינוך היהודי, הלבוש והמסורות שכן הקהילה היהודית כבר איננה מרוכזת, אין יותר בתי ספר ליהודים בלבד, במקומות העבודה האחרים בעיר בהם עובדים יהודים ונוצרים גם יחד אין יום חופשי בשבת דבר הגורם ליהודים להתרחק מדתם ולפעמים אף מאלצים זאת.

היהודים מתחילים להיות מושפעים מהקהילה, הקהילה היהודית משנה כיוון והופכת להיות משכילה יותר ופתוחה, פחות שמרנית ודתית.

בנוסף, האמנציפציה מגדילה את השפעותיה של הסביבה החיצונית על היהודים בקהילות השונות, בעקבות האמנציפציה הוגדלו תהליכי ההשכלה, העיור, החילון, ההתפתחות והמודרניזציה. מצד התושבים המוסלמיים בעיר החלו גילויי האנטישמיות עקב כניסה של היהודים והשתלבותם (גנבה של מקומות עבודה, פרנסה וכו').

האמנציפציה נותנת לגיטימציה להשתלבות מלאה בכל תחומי החיים וכך גוברים גילויי האנטישמיות[7] .

 

הלאומיות היהודית התעוררה באמצעות אמנציפציה, מודרניזם וכו'. מנגד פעלו זרמים ומגמות אנטישמיות שמטרתם הייתה לבודד את היהודים. מערכת השלטון אינה הועילה והראתה חולשה אשר נתנה לגיטימציה לקיומן של מפלגות אנטישמיות. האנטישמים ניסו להשפיע בעיקר על העליתות- המשכילים, מפני שלהם יש את הכוח להשפיע ולעצב דעת קהל. האנטישמים פוחדים מפני הכוח היהודים, מיעוט בעל השפעה, תפיסה זו מבוססת על מחקרים כמו מדעיים המציגים את המין האנושי באמצעות גזעים ויוצרים היררכיה בין הגזעים. הגזעים מובדלים בעיקר בתור גזעים טובים, מועילים, חזקים ותורמים ולעומתם הגזעים שהם טפילים, הרסניים וחלשים ואלו מהווים איום וסכנה להשתלטות על הגזעים הטובים. באותה תקופה אנשים מסתמכים על המדע כמו על דת, אינו מפקפקים בו ולכן מאמינים לתפיסה זו.

האנטישמיות נובעת מהגורמים הבאים:

1. תחרות כלכלית
2. מגמות כמו מדעיות
3. הסיבה המסורתית

 הרקע הכללי ללאומיות יהודית

ברוסיה סבלו היהודים מפרעות במחצית השנייה של המאה ה19. בעקבות הפרעת הללו היו ליהודים שני דפוסי תגובה. 1. הגירה מערבה 2. הקמת אגודות לאומיות שקראו ליהודים לעלות ארצה. ב1884 פעלו כ60 אגודות לאומיות חשאיות, האגודות פעלו למען אוטואמנציפציה- שחרור עצמי- איחוד היהודים הוא כך לפתור את בעיית הקיום של העם היהודי. על העם היהודים לעזור לעצמו, תפקידה של אוטואמנציפציה היא לעודד עשייה.

 

הרצל

הרצל חי בין השנים 1860-1904, פעל בתנועה 8 שנים למען עיגון זכויות ההגדרה העצמית של היהודים בקרב אומות העולם.

הרצל נולד בבודפשט בירת המשנה של הבירה האוסטרו הונגרית, הוא היה בנם של ג'נט ויעקב. הוא היה יהודי דתי אשר דאג ללכת לבתי הכנסת בשישי, שבת וחגים. ב1869 עבר הרצל לבית הספר הריאלי אך מגלה את כישרונו בכתיבה ומתחיל לכתוב בשביל עיתונים. עקב פתירתה של אחותו של הרצל פעולינה, עוברת המשפחה לווינה- מרכז של יוצרים יהודים מפורסמים. הרצל נרשם לאוניברסיטת ווינה ללימודי משפטים ותוך כדי לימודיו מושפע הרצל משני דברים עיקריים. האחד היו דיורנג אומג- ספר שהיה חלק מחלוציותה של האנטישמיות, הספר היה כתוב בכתיבה אקדמאית וכביכול מבוסס על מחקרים. הרצל מתחיל לחפש את זהותו, באותו זמן הוא היה שותף לאגודת סטודנטים גרמנית ועקב האווירה האנטישמית בה הוא מתפטר. באותה תקופה אף אגודה לא מוכנה לקבל יהודים. כאשר הרצל מסיים את לימודיו בתחום המשפטים הוא עובד כשנה בפרקליטות אך עקב היותו יהודי הוא אינו מצליח להתקדם ולכן זונח את המקצוע ומתחיל לעבודה ככתב לעיתון. הרצל מתחתן ונולדים לו שלושה ילדים. בשנת 1891 מציעים להרצל לכתוב לעיתון ככתב בפריז ושם שוהה כארבע שנים. גם בפריז מגלה הרצל את האנטישמיות המודרנית ומחפש פתרונות אליה (בדו קרב בהתנצרות, בהכנסת התודעה כמחזאי). הרצל טען כי טעות לחשוב שאורך חייהם של היהודים ישתנה עם שינוי חוקי האמנציפציה, יש לשנות את האנשים מבחינה חשיבתית ולא באמצעות החקיקה בלבד כי דבר זה לא יעזור. הרצל הזדרז לפעול בעקבות הלכי הרוח האנטישמים בגרמניה כגון בחירתו של קרל לו האגר ראש המפלגה האנטישמית. הרצל טען כי יש סכנה לשלומם של היהודים בקיסרות וחשב כי הרשויות מבטאות העדר סבלנות כלפי היהודים באימפריה, וכך מחזקות את המגמות האנטישמיות. הרצל בהיותו דוקטור למשפטים נשלח לדווח על משפט דרייפוס, הרצל לא מאזכר את העובדה שדרייפוס היה יהודי ולמרות זאת משפט דרייפוס השפיע עליו רבות (ניתן לראות זאת על פי מכתב שכתב לאמריקאים ובה כתב על משפט דרייפוס ועליו כגורם שגרם לו להתחיל את תנועת הציונות).

הרצל הבין שהיהודים לא יוכלו להישאר באירופה ולכן כותב מכתב לברון הירש ובו מגבש את הרעיון של מדינה ציונית. ב1896 הוא מפרסם ספר אשר נקרא מדינת היהודים- ניסיון לפתרון מודרני לבעיית היהודים. ספר זה התפרס בשפות רבות וכך החלה התודעה היהודית. הרצל הופך להיות מושא ללעג עקב רעיונו המופרך להקים מדינה ליהודים אך למרות זאת מתוך הרגשה שההתגוררות באירופה היא שכנה לאומית הוא ממשיך בדרכו.

בשנת 1897 מקים הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, הרצל מרגיש שיש לו קהל ויש צורך במנהיגות על מנת להוביל את העם היהודי מחוץ לסכנה. הרצל היה מעורב בכל פרט ופרט בקונגרס ואילו הזמין עיתונאים מכל רחבי העולם. בשונה ובחריג מאותה תקופה גם נשים יכלו להשתתף בוועדה והייתה להן זכות הצבעה שווה.

הרצל פועל לשני נתיבים, אחד ארגון העם- מוסדות העם והשני, כדי שמדינות העולם יסכימו ויקבלו את ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית הרצל פועל למען קבלת הסכם (צ'ארטר) משאר מדינות העולם. הרצל מצליח להתקבל על ידי הקיסר הגרמני ועל ידי הסולטאן הטורקי ועל ידי ראשי הממשל הרוסי והאנגלי והוא מצליח לטעת בכולם את העובדה שליהודים מגיעה מדינת יהודים. מטרתו של הרצל הייתה שתהיה הצהרה: יהודים בישראל! הרצל לא רצה שהיהודים יעברו לארץ עד שלא תהיה להם זכות מוכרת ממדינות העולם. באותה תקופה נסע הרצל לישראל שהייתה אז תחת השלטון העותומאני, בביקורו נפגש עם הקיסר הגרמני ומצליח לגבש את חזונה של מדינה יהודית. לאחר ביקורו בארץ הוא מפרסם את ספרו השני תל אביב, הספר נכתב במהלך שלוש שנים ומלווה את הרצל במאבקו לארץ, הוא מתאר את חזון ארץ ישראל המיושבת.

בשנת 1901 נפגש הרצל עם הסולטאן השני, הסולטאן אינו מסכים למכור את הארץ ולכן מתחיל הרצל לחפש פתרונות ביניים ליד ישראל. מאבקו מתעכב עקב הפרעות ברוסיה. הרצל יוצא לנהל משא ומתן עם הרוסים להקמת מדינה בישראל ומחליט לעלות את ההצעה של הקמת תחנת ביניים באוגנדה- דבר זה היה רק טריק דיפלומאטי כי הרצל חשב שעצם העובדה שהבריטים תומכים הוא כבר זכות הכרה להקמת מדינה יהודית.

 

ביקורתם של המתנגדים להרצל

חובבי ציון היו מתנגדים לרעיונותיו של הרצל ודגלו בתפיסת הציונות המעשית ללא כל קשר להחלטות מדיניות. הם חששו שתפיסתו של הרצל תזיק למאמצי ההתיישבות שכבר החלו בארץ ישראל. הרצל טען כי העלייה ללא צ'ארטר חוקי וגלוי אינה תועיל והיא מבחינת ההסתננות. שיטה זאת אינה פתרון לעם כולו ועשויה להתאים ליחידים. תפיסה זו הייתה מנוגדת לתפיסת חובבי ציון שפעלה למען התיישבות מיידית בארץ ישראל.

הרצל אמנם מעריך את ההתיישבות החקלאית שעובדים עליה חובבי ציון ומכיר להם תודה. הוא רוצה ליצור "יהודי חדש", יהודי עצמאי, עובד ומרוויח שאינו תלוי בנדבות, מכובד בלבושו ומנהגיו, בתרבותו ובהשכלתו, יהודי מודרנו הוא מתקדם. מטרתו של הרצל ליצור יהודי חדש היא על מנת להציג את היהודים באור שונה, להראות חוזקה וגאווה שתעורר הערכה מקרב העמים האחרים ולא מסכנות וחלשות.

 

תוכנית באזל

הקונגרס הציוני הראשון התכנס בעיר באזל בשוויץ, בקונגרס היו 179 נציגים יהודים מארצות שונות. הבוחרים היו נשים וגברים שרכשו את השקל (דמי החבר בתנועה הציונית) ובכך בטאו את השתייכותם לקבוצה, בכך יצר הרצל את אופייה הדמוקרטי של התנועה הציונית. בישיבת הפתיחה החגיגית שררה עבירה של התלהבות. בקונגרס הציוני התקבלה תוכנית באזל- מצע רעיוני של התנועה הציונית. המצע קבע את מטרתה העליונה של התנועה, הציונות שואפת להקמת בית מולדת למען עם ישראל בארץ ישראל. הרצל לא השתמש במונח מדינה אלא בית מולדת, כדי לא לעורר התנגדות אצל השלטונות העותומאניים. הרצל ייחס חשיבות רבה למאמצים הדיפלומטים שנועדו להשיג אישור בינלאומי למען הקמת המדינה. בקונגרס הוחלט כי ארץ ישראל היא תהיה הטריטוריה וכך גרמו לשביעות רצון בקרב הציונים הדתיים ובקב אגודת חיבת ציון שייחסה את הקביעה להישג שלהם. הרצל הבטיח כי התנועה תכנס את כל הזרמים התרבותיים בעם ולמרות זאת פעלה התנועה כתנועה חילונית ובכך איימה על הקהילה היהודית המסורתית והנהגתה.

 

בעיית היהודים בגולה.

על פי הגדרתו של פינסקר בעיית העם היהודי בגולה הייתה בעיקר חוסר הטריטוריה של היהודים כעם. הדבר הוביל לפחד מהיותם של היהודים כמעין נוודים ללא ארץ, ללא טריטוריה וכתוצאה מכך לשנאת היהודים שישתלטו על העמים באירופה.העמים האחרים מסתכלים על היהודים כמעין רוחות רפאים שמתהלכות ולא מוצאות את מקומן. לא די בכך שחוסר הטריטוריה מוביל לשנאת היהודים מקרב העמים, הוא גורר להיפרדות והתפוררות של העם היהודי כלאום מאוחד והם אינם מתנהגים כאומה מאוחדת. לאומה היהודית יש קשיים  בהתקיימותה כאומה רוחנית ועל מנת להתחזק ולבסס את מעמדה עליה לבסס את לאומיותה.

לפי פינסקר שנאת היהודים נובעת מפחד מפני היהודים אשר עלולים לגרום צרה לעמם, שתגרום לסכנה. הפחד נטול הביסוס התחזק במשך השנים והועבר מדור לדור עד לכדי היווצרות דעות קדומות על יהודים. לטענת פינסקר ההזיות, דמיונות השווא, הרגישויות המופרזות בנוגע ליהודים הכשירו את הפחד בכל מקום שבא עם היהודים במגע. הפחד מפני היהודים- "יודופוביה" היה קיים במספר לא מועט של מדינות בעולם.

פינסקר הגדיר את שנאת היהודים כמחלת נפש ומכאן שהיא איננה הגיונית. לפיו העמים  לא יסכימו (ע''פ ההגיון) להעניק ליהודים אמנציפציה ושוויון, מפני הפחד הבלתי רציונאלי  והבלתי נשלט מפני היהודים.

לגבי האמנציפציה טען פינסקר כי היא איננה צריכה להיות על פי מערכת מובנת של חוקים וכללים אלא על פי הרגש- כלומר האמנציפציה צריכה להיות מובלת מתוך הרגש הפנימי של העמים כלפי היהודים ולא על פי גורמים מכתיבים חיצונים. הגישה של העמים כלפי היהודים צריכה להשתנות ושום שוויון מעמד רשמי שניתן ליהודים על פי החוקה לא יסיר את אות הקלון מעל שמם של היהודים.

 

הדרכים לפתרון הבעיה

פינסקר טוען כי על יהודים לפעול בעצמם על מנת לקבל שוויון זכויות בעמים. על היהודים לגבש לעצמם זהות לאומית יהודית ולמצוא טריטוריה פנויה בה יוכלו להתקבע- להצמיח שורשים ולפתח חיי עם.

אוטואמנציפציה- שחרור עצמי. פינסקר טען כי הפתרון לבעיית היהודים בגולה היא אחדות לאומית ואת האחדות הלאומית הזאת ניתן להשיג דרך איחוד העם היהודי- גם באופן מנטאלי וגם באופן פרקטי- הקמת מדינה יהודית. הוא האמין כי ריכוז היהודים למדינה משלהם הוא הפתרון היחיד.

עתיד העם היהודי יישאר בלתי בטוח כל עוד לא יחול שינוי בתשתיות המצב הנוכחי. אין השווית מעמדם של היהודים במדינה למעמד הכלל מספיק מפני ששינוי זה הינו מכוח השלטון וגישתו של העם אל היהודים אינה תשתנה. על היהודים להגיע לשחרור עצמי מהאומה ולהקים ארץ מולדת, ארץ נפרדת לאומה ההיהודית.- ארץ שתביא ביטחון והגנה, שתהיה פרי יצירתם של תושביה היהודים, ארץ שתהיה פתוחה ותהווה מקלט לכל יהודי מכל הארצות, ארץ שתפרנס את בעליה.

 

פתרונו של פינסקר מציע כי תחילה יש למגר את היהודים מאזורים בעלי צפיפות גדולה אל מקומות בעלי צפיפות נמוכה ושם יהיו פחות מוקד אש וימגרו את הפרעות וההתנגדויות אליהם.

לאחר מכן יש למנות ועדת מומחים שתורכב על ידי הדירקטוריון הלאומי וזוהי תחליט על הטריטוריה שתהיה לעם היהודי. אז בשיתוף עם בעלי הון ומניות יקנה הדירקטוריון חלקת אדמה שעליה תוקם מדינת היהודים.

 

החברה על פי פינסקר

פינסקר ראה את החברה היהודית כחברה פלורליסטית רב-גונית, שלפרטים שבה השקפות דתיות שונות (מחרדים ועד חילונים)- חברה סובלנית.הרגש הלאומי, שגרם לסובלנות זו, עשוי להביא לרפורמה נכונה בחיי הדת של היהודים ולחידוש האחדות הלאומית. הלאומיות היהודית היא הדבק שמשאירה את היהודים מאוחדים, איחוד זה יקבע את הדמות היהודית של המדינה.

 

מושגים מרכזיים בתפיסות העולם של פינסקר

יודופוביה- שנאת יהודים הנובעת מפחד.יודו-יהודים פוביה- פחד כרוני, מוגזם. המושג יודופוביה משמש את פינסקר בהגדרת יחסם של העמים האחרים, במדינות האחרות כלפי היהודים באותה מדינה.

 

אוטואמנציפציה- שחרור עצמי. על פי פינסקר האוטואמנציפציה היא הדרך והפתרון היחידי של היהודים לפתור את בעייתם ובכך להקים מדינה עצמאית שתשמש מקלט לכל יהודי החפץ בכח.

 

רוח רפאים- פינסקר מכנה את היהודים כרוחות רפאים, ובאמרתו הוא מתכוון לכך שהיהודים הם כמו רוחות רפאים, ללא מקום וללא זהות עצמית.
 

הרצל

בעיית היהודים בגולה

הרצל מגדיר את בעיית היהודים בגולה כתוצאה מהאנטישמיות באזור. תחילה סבר הרצל כי הבעיה של העמים עם היהודים היא עקב שונותם, והפתרון למצוקתם היא התבוללות.- אם היהודים "יסירו" את החומה ויהפכו להיות כשאר התושבים בערים בהן גרו- התופעה תיעלם, אך עם הזמן נוכח לדעת הרצל שהאמנציפציה ובעקבותיה המרת דת המונית, לא תרמו להפחתת השנאה כלפי היהודים ואף הגבירו את התופעה.(השתלבותם של היהודים בתוך הכלל גורמת לתחרות על מקומות עבודה אשר פעם היו מובטחים לתושבי העמים, תחרות על שירותים, על מקום מגורים. דבר המעורר כעס ושנאה על ידי החברה. בנוסף העובדה כי האמנציפציה היא חוקתית בלבד ואינה לוקחת חלק ברגשות תושבי העמים אל היהודים, תורמת לתחושת החוסר קבלה של היהודים מצד העמים, עקב תהליך שאינו רצוי מבחינתם). הרצל החל להיחשף לגילויי האנטישמיות אם בקרב חבריו הסטודנטים באוניברסיטה ואם בקרב מפלגות אנטישמיות שהחלו להיווסד באוסטריה. הרצל הבחין בהתרחבותה והתפשטותה של התופעה והחל להבין שזוהי בעייתה של היהודים בגולה. לפי תפיסתו של הרצל האנטישמיות נובעת מהחשש של העמים מכוחם הכלכלי והמקצועי של היהודים. בנוסף הפחד מהיהודים נובע מכך שהיהודים הם אומה ללא טריטוריה, אומה רוחנית ולא פיסית- ובכך הם מרגישים מאוימים מפני המיעוט שיבוא ויתפוס את מקומם, ישתלט על ארצם.

מצוקת היהודים נובעת מהיותם רזים ונרדפים במקומות התיישבותם- האנטישמיות שוררת ותמשיך לשרור בכל מקום בו מתקהלת קבוצה גדולה של יהודים ואז מקום מתחיל לבוא על חשבון מקום אנשים אחרים במדינה. על פי הרצל לא הגירה ולא התבוללות יכלו לפתור בעיה זו אלא רק מדינה ללאום היהודי.

 

הפתרון לבעיה

על פי הרצל ישנו רק פתרון אחד והוא הקמת מדינה יהודית. בעיית היסוד של העם היהודי היא הבעיה הלאומית- העם היהודי הוא לאום ללא טריטוריה- עם מבלי מדינה ודבר זה לא יכול להתקיים- בייחוד בכך שחוסר הטריטוריה גורם לפחד אצל העמים האחרים.

הקמת המדינה היהודית צריכה להיעשות בהסכמה של שאר העמים, כלומר על המעצמות הגדולות לתת צ'רטר-זיכיון. היתר מוגן מבחינה משפטית שנותן את הסכמתן לכך שתינתן ליהודים מדינה. ובכך יוכיחו המעצמות את מעורבותן ודאגתן ליהודים במדינות השונות ואת הרצון לעזרה ומציאת פתרון לבעייתן בעמים השונים. הרצל אינו היה מוכן שיהודים יתישבו בארץ ללא הסכמה משאר מעצמות העולם- שכן עשייה ללא אישור תעורר התנגדות למעשה זה ובכך לא תיפתר בעיית האנטישמיות.

לפי הרצל ההגירה אל הארץ הנבחרת תהיה בהדרגתיות, תחילה יהגרו בני המעמד הנמוך  ואלו יבנו את התשתיות בארץ- יכשירו את האדמה, יבנו בתים, יסללו כבישים. אחריהם תבוא ההגירה המואצת- לאחר הסכמת מדינות העולם ובה יבואו שאר היהודים.

מדינת היהודים תהיה מדינת רווחה חילונית מודרנית,מדינת מופת מתוקנת בה ישררו הצדק והשוויון.

 

 

דמות החברה היהודית בעיני הרצל

הרצל מאמין כי עם הרוצה לבנות את עצמו וליצור הגדרה לאומית צריך לעזור לעצמו. החברה היהודית תהינה חברה עצמאית שתספק לעצמה את צרכיה. בנוסף מאמין הרצל כי תדמית היהודים בעמים היא תדמית "עלובה" ועל מנת להסיר את האנטישמיות מהיהודים יוצר הרצל את "היהודי החדש". היהודי החדש על פי הרצל, יהיה מכובד בלבושו, במנהגיו בתרבותו ובהשכלתו, ובכך אומר כי החברה היהודית בארץ ישראל תהיה חברה מודרנית משכילה בעלת תרבות, השכלה ובעיקר גאווה.

 

מונחים הקשורים בתפיסת העולם של הרצל

 

מדינת היהודים- על פי הרצל הינה בעצם הפתרון היחיד לבעיית היהודים בגולה. הרצל האמין כי מדינת היהודים צריכה לספק מקלט לכל יהודי אשר חפץ בכך ועליה להיות מדינת רווחה שוויונית מודרנית.

 

צ'רטר-  הוא הזיכיון שאותו הרצל מצפה לקבל ממעצמות העולם ובו יסכימו על מציאת טריטוריה נפרדת ליהודים ובכך יראו על אכפתיות ודאגה לבעיית היהודים וליהודים יהיה אישור להגר למדינה נפרדת משלהם. ההסכמה של המדינות הניתנת על ידי הצ'רטר חשובה מפני שבלעדיה תמשיך לשרור האנטישמיות גם במקום אליו יעברו היהודים.

 

ציונות מדינית- כך נקראת התפיסה של הרצל אשר בעצם מתייחסת לדרך הפעולה בה צריכים היהודים לפעול על מנת לפתור את בעייתם ולעבור למדינה משלהם, על ידי הסכמה ושיתוף פעולה עם שאר העמים.

אחד העם (אשר גינצברג) ( 1856 - 1927)

בעיית היהודים על פי אחד העם התחלקה לשניים: יהודי מזרח אירופה- בעיה גשמית ויהודי מערב אירופה,- בעיה רוחנית.

בארצות המזרח סבלו היהודים מבעיה גשמית, היה להם קושי להשיג פרנסה ותנאי דיור מינימאליים. ואילו יהודי מערב אירופה שבעייתם העיקרית הייתה בהשגת זכיות ותחושת השייכות, מדינות מערב אירופה ריחקו ובודדו את היהודים לכדי מצב שלא ירגישו מעורבים ואף ירגישו שנואים ולא רצויים.

לפי אחד העם היהודים אינם יכולים להרגיש חלק בעמים בהם הם חיים, אותם עמים דוחקים את היהודים לפינה, ואינם מאפשרים להם להשתלב בתוך קהילתם. 

אחד העם, ראה את בעיית העם היהודי כבעייה רוחנית. הוא התנגד לתפיסה בה מוצגת האנטישמיות והפוגרומים כגורם העיקרי לבעיית היהודים וטען כי הבעייה העיקרית היא ביטול הייחוד התרבותי יהודי בהשפעת האמנציפציה ותנועת השכלה. אחד העם הוסיף כי אין הבעייה אצל היהודים אלא ביהדות עצמה- חוסר בתרבות יהודית. לשיטתו, המפתח ללאומיות הוא תרבות והיא החומה הרוחנית שמגנה על קיום העם.  האמנציפציה דווקא החריפה את הבעייה בכך שמחקה הבדלים בין היהודים לגויי ארץ מגוריהם.

 

פתרון לבעיה

הפתרון של אחד העם לבעיית העם היהודי בניגוד להרצל אינה מעשית אלא רוחנית. "כי גם הרעיון המדיני לבדו, עוד בטרם תיווסד המדינה עצמה, כבר נוטל תשע ידות מן הצרה"[8]. אחד העם האמין כי אין זה הגיוני שכל יהודי העולם יעזבו את הארצות בהם הם מתגוררים ויעברו למציאות חדשה לגמרי ללא ביסוס כלכלי כמו כסף, בית או עבודה, הוא האמין ברוח האומה- במקלט לתרבות היהודית ולא ליהודים עצמם, ולפיו הרוח והתרבות קודמים לטריטוריה ולביסוס הממשי. אחד העם פיקפק בסיכוי שתוכניותיו של הרצל יצליחו וחשב שבכדי להציל את היהודים מבעייתם ראשית יש לפעול למען תחיית התרבות היהודית ורק לאחר מכן על הקמת מדינה ליהודים.

אחד העם טוען כי הרעיון של הרצל מופרך ואף מגוחך, ולא הגיוני כי מיליוני יהודים יהגרו אל מדינה שתוכל לספק את הצרכים החומריים (מגורים, עבודה, אוכל) של כל המהגרים החדשים בה. לעומת זאת יש להקים מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל מוקד להזדהות לאומית רוחנית ותרבותית של העם. במרכז זה יחיו אנשים שיעסקו בתחומי התרבות היהודית, ילמדו אותם ויחקרו בהם, ובכך יבססו את הכוח של המרכז היהודי ויעוררו השראה לשאר היהודים בעולם. מרכז רוחני בארץ ישראל יציל את כבודים העצמי של היהודים בגולה, יעודד את היסודות הלאומיים של היהדות וישמר את רוח היהדות. הוא יגן על העם המפוזר בעולם מפני התפוררות מוחלטת. מרכז כזה יכול להוות, לדעת אחד העם, יסוד תרבותי ורוחני משמעותי למדינה שתקום בעתיד הרחוק. רק לאחר שהעם יהיה מחוזק ומאוחד יהיה ניתן לקלוט עוד יהודים לארץ ולצד המרכז הרוחני יתקיימו עבודות אדמה ומלאכה.

 

החברה היהודית בעיני אחד העם

על פי אחד העם החברה היהודים אינה תהיה בארץ ישראל אלא בגולה, כלומר יהודים יישארו במקום מגוריהם, יוקם מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל ובו ישבו מקבץ אנשים העוסקים בתרבות ובשפת היהודית ואלו יהיו הגורם המאחד של היהודים בעולם. החברה ככולה (היהודים בגולה) לא תתפורר ותשמור על הלאומיות שלה ועל הגאווה שלה כחברה יהודית וכך תוכל להשתלב בתוך החברה שבעמים עם שמירה על קווים יהודים שאותם יכתיבו אנשי התרבות היהודית בארץ ישראל.

 

3 מושגים בתפיסת העולם של אחד העם

צרת היהדות- אחד העם קורא לבעיית היהודים בגולה צרת היהדות ולא צרת היהודים, זאת מפני שסבר כי שורש הבעיה הוא אינו היהודים הסובלים מאנטישמיות ומתוצאות האמנציפציה, אלא חוסר החיבור והאחדות של היהדות. היהדות זוהי שצריכה להתחזק ולהחזיק את יהודי אירופה יחדיו ואם תעשה זאת לא תהיה כלל וכלל בעיית היהודים, מפני שבעיית היהודים נובעת מבעיית היהדות.

 

מרכז תרבותי רוחני- המרכז התרבותי הרוחני אליו שואף אחד העם הוא הפתרון האולטימטיבי בעיניו. מרכז תרבותי רוחני בארץ ישראל שיעסוק בחקר התרבות היהודית ויפתח אותה, ובכך ישמר את יסודות הלאום היהודים ויעורר בחזרה את רגשי הלאום אצל הקהילות היהודיות בעמים השונים.

 

אחדות לאומית- אחדות לאומית היא התוצאה של הפתרון- אליה שואף אחד העם להגיע. אך להפך מהרצל המושג אחדות לאומית אינו מגדיר את היותם של היהודים מתקבצים אל ארץ ישראל וחיים שם באחדות לאומית, אלא אחדות לאומית רוחנית, על הקהילות היהודיות בעמים השונים להרגיש את האחדות הלאומית למרות שאינם חיים במדינת יהודים, וזהו הפתרון האמיתי על פי אחד העם.

הרב יצחק יעקב ריינס

 

הבעיה

הרב יצחק יעקב ריינס האמין כמו הרצל כי בעייתה הגדולה של היהדות היא האנטישמיות.

לעומת רבנים אחרים בתקופתו האמין ריינס כי האמנציפציה אינה מבשרת את ראשית הגאולה אלא מובילה להתבוללות ולאנטישמיות.

באשר לאנטישמיות האמין ריינס כי אין היא השנאה הרגילה אל עם שונה, אלא מעין תזכורת ליהודים שישיבתם בגולה אינה קבועה ואין עליהם להתבולל ולהשתלב עם העמים האחרים. לדעתו האבל הצרות וההתנכלויות של העמים האחרים ביהודים הם אלו שיחזירו את היהודים לאמונתם. ריינס היה תומך גדול ברעיונותיו של הרצל והאמין כמותו כי הפתרון לבעייתה העיקרית של היהודים הינו מדינה.

מצוקת היהודים בעקבות המעשים האנטישמים העסיקה את ריינס עד מאוד. הוא האמין כמו הרצל כי יש למצוא פתרון מהותי לבעייתם של היהודים ועל פתרון זה ענתה לו התנועה הציונית.

תחילה התנועה הציונית הייתה ניטראלית לגמרי באשר לחילוניות ודתיות והרצל, מנהיגה השתדל להימנע מהחלטות המציגות את אופייה של התנועה כתנועה חיונית אך בשנת 1901 הגיעה ההסתדרות הציונית למסקנה כי פעולות תרבות וחינוך בקרב העם היהודי הן חלק מן המצע של הציונות ויש לפעול ליישומן. ריינס המשיך לדבוק בעקרונותיה של התנועה הציונית מפני שהאמין שלעלות לארץ זוהי מצווה אך יהודים דתיים רבים עזבו את התנועה בעקבות שינוים אלו.

 

הפתרון  לבעיית היהודים בגולה 

 בדומה להרצל תמך הרב יצחק יעקב ריינס, בציונות המדינית- הקמת מדינה יהודית שתתן מקלט, מקום להשתקע ולגור לכל יהודי החפץ בכך,בהסכמתן ותמיכתן של המעצמות הגדולות. ריינס הבין כי לא ניתן לדחות את הויכוח על אופי המדינה בין אם מדינה יהודית דתית ובין אם מדינה יהודית חילונית ולכן השתתף ביסוד ובהנהגת מפלגה דתית שפעלה בתוך ההסתדרות הציונית, "המזרחי".

על פי עקרונותיה של "המזרחי" על ההסתדרות הציונית לעסוק אך ורק בעניינים פולטים דיפלומטים ממשים שיאפשרו הקמת מדינה יהודים בארץ ישראל, ויתעסקו רק בנושאים הנוגעים לאינטרסים הכוללים של כלל החברה היהודית- חילונים ודתיים גם יחד. וכך תיפטר בעיית היהודים ותיווצר חברה פלורליסטית מאוחדת בה הפרטים השונים חיים יחדיו בהסכמה ובשלום.

למרות ההתנגשויות בין החברה וההנהגה הדתית לבין התנועה הציונית לריינס היה חשוב כי ההנהגה הדתית לא תרגיש שהתנועה הציונית מתנכרת לדת ופועלת כנגדה, ריינס והיה מתווך בין הדת לציונות,והסביר כי אין סתירה בין הקמת מדינה יהודית חילונית לרעיון הגאולה במסורת.

 

 

אופי החברה על פי ריינס

על פי מפלגת "מזרחי" ובראשה ריינס ציון ותורה הן שתי קדושות, שני ערכים המשלימים אחד את רעהו ועל מנת ליצור מדינה יהודית חייבים שני היסודות הללו להתקיים. מכך ניתן להסיק כי בעיני הרב ריינס דמות החברה היהודית תהיה מובלת על פי ערכי הדת ותקיים שלטון דתי מלא, הכולל בתוכו לימודים בישיבות. ריינס האמין כי החברה בארץ ישראל חייבת לפעול על פי הקווים המנחים של הדת אך הבין כי דבר זה לא יקרה בקלות.

 

3 מושגים עיקריים בתפיסתו של הרב יצחק יעקב ריינס

"מזרחי"- אגודה, מפלגה אותה ייסד ריינס שפעלה בתוך ההסתדרות הציונית ופעלה למען הבאת הטון הדתי לארץ ישראל. ראשית סברה ה"מזרחי" כי יקום מרכז רוחני בארץ ישראל (בדומה לתפיסתו של אחד העם), אך עם זאת התנגדה המזרחי לתפיסת המרכז הרוחני של אחד העם מפני שזוהי ביטלה את סמכות ההלכה. לפי תפיסתה של האגודה ציון ותורה אלו שני מרכיבים עיקריים והכרחיים ביסודה של מדינת היהודים.

ישועה פשוטה- המושג ישועה פשוטה מגדיר את יחסו של ריינס אל הרצל. אמנם ריינס היה תומך גדול של הרצל והאמין כי דרכו היא הדרך הנכונה וכך יש לפעול, אך בניגוד לרבים מהאוכלוסייה היהודית הדתית, ריינס לא האמין כי הרצל הוא מבשר ביאת המשיח והוא יצר הפרדה ברורה בין התכנית להקמת מדינת יהודים לבין הגאולה הסופית. מכאן ניתן ללמוד על יחסו של ריינס אל הרצל:  אמנם ריינס תמך בהרצל אך בסופו של דבר הוא לא התייחס אל הרצל כ"קדוש", ופעל על פי דעתו האישית.

 

דב בר בורוכוב.

 

בעיית היהודים

בורוכוב מחלק את בעיית היהודים לשניים, א) חוסר הטריטוריה של היהודים, אשר מובילה להתבוללות בכך שהיהודים רוצים להרגיש חלק מעם, מלאום ממשי שאותו לא יוכלו לקבל על ידי הלאום הרוחני של היהודים. ולכן יש לראות בחיוב את התהליך הטבעי של הגדרת טריטוריה מוגדרת ליהודים בארץ ישראל. בגולה אומר בורוכוב מצבם של היהודים לא מזהיר. "אנו זרים הננו ואין לנו בשום מקום כוח סוציאלי אשר יעשה אותנו לשליטי המצב. נתוקים אני ממגע הטבע, ואין לנו חקלאות משלנו: כל זה עושה אותנו תלושים להחריד;" [9]  ב) התחרות שנוצרת בין האוכלוסייה היהודית הבולטת לבין תושבי העמים, בעיקר על כלכלה גורמת לבידול היהודים על ידי העמים האחרים על מנת שלא יהוו תחרות. הביטוי לגורם השני הוא על ידי הממשל בדרך של הגבלות משפטיות, של הבדלה ממיזוג עם חיי המקום. כשזה נחלש (ואת מקומו תפסה האמנציפציה) גברה האנטישמיות אצל המעמדות השונים שלא אפשרה נישואי תערובת ומעורבות היהודים באוכלוסיה בכלל.

 

הפתרון לבעיית היהודים

כמו הרצל, סבר בורוכוב כי ההגירה ממקום אחד לאחר לא תביא לשינוי בגישה וביחס האנטישמי כלפי היהודים. לפי בורוכוב ההגירה איננה מספיקה כדי שתהיה משמעותית על היהודים להשיג הסכמה להגירה ועל המעצמות להכיר בטריטוריה שאליה יהגרו היהודים כמדינה.

בורוכוב גרס שהמשק בארץ ישראל לא נמצא בשלב של תיעוש והתפתחות ודבר זה נותן הזדמנות לבעליי הון יהודיים להשקיע בפיתוח הארץ ובעקבות השקעות אלו יעלו לארץ פועלים יהודים. לטענתו כך תצליח להתפתח תשתית כלכלית ותקום בה חברה חדשה בעלת יסודות עמידים.

לאחר שישתקעו בארץ קבוצת יהודים ויבנו את הבסיס לקיומה של ארץ (כמובן בעזרת השקעות היהודים מהמעמד הגבוה), יכלו לקום מפעלים בארץ ואלו ימשכו את מחפשי הפרנסה היהודים, בעקבותם יהיה ניתן להקים מדינה.

 

דמות החברה היהודית בעיני בורוכוב.

על פי בורוכוב על החברה היהודית בארץ ישראל להיות חברה נטולת מעמדות, חברה עמלנית ועובדי אדמה, חברה עצמאית ובנויה מבחינת המבנה הכלכלי שלה. על החברה ברובה להיות חברה עובדת, יצרנית, החיה מחקלאות ותעשייה, פחות חברה מן המעמד השלישוני[10] . החברה תהיה חברה חדשה שתפתח בארץ ישראל תשתית כלכלית בריאה ופרולטריון יהודי. 

 

 

3 מושגים מרכזיים בתפיסתו של בורוכוב.

חברה עמלנית- חברה עמלנית היא החברה האידיאלית בעיני בורוכוב. רובה של החברה העמלנית הינה עובדי אדמה, ואלו באים ומפתחים את ארץ ישראל. בעיניו תהיה החברה בארץ ישראל נטולת מעמדות ובכך תהיה חברה שוויונית טובה יותר ומפותחת.

השקעות הון- על פי בורוכוב ארץ ישראל אינה כשירה לעלייה סתם כך. ראשית יש לפתח אותה ולהכשיר אותה כדי שתשמש כמדינה ותכיל בתוכה את עם היהודים. בורוכוב תלה את תקוותיו ביהודים העמידים שישקיעו מהונם על מנת שיהיה ניתן לפתח את התשתיות בארץ. ללא השקעות ההון לא יהיה ניתן להתיישב במדינת ישראל.

אֶקְסְטֶרִיטוֹרְיָאלִי- חוסר טריטוריה מוגדרת. לפי בורוכוב זוהי הבעיה העיקרית ממנה סובלים היהודים וללוא מדינה ימשיך המצב להיות כמו שהוא. האקסטריטוריאלי הוא זה שבעקבותיו פעל בורוכוב למען מדינה יהודית.

 

השוואה בין הזרמים השונים בציונות

בפרק זה נתבקשתי להסביר ולהשוות בין ההבדלים בתפישות הציוניות השונות, שיוצגו בעבודתי על ידי חמישה אישים מרכזיים בתנועת הציונות. ההבדלים הינם רבים ומרובים, ולכן בחרתי לענות על שאלה זו במבנה של השוואה בין חמשת זרמים אלה. אם כן, ישנם עשרות תבחינים שעל פיהם אוכל להשוות בין זרמים אלו, אך בהשוואתי בחרתי להתייחס ולהשוות על פי התבחינים המהותיים והמרכזיים ביותר לדעתי, שיסמלו בצורת בולטת עד כמה שניתן, את ההבדלים בין הזרמים בציונות. הקריטריונים שעל פיהם בחרתי להשוות הינם ההתייחסות לבעיית היהודים בגולה בדגש על אנטישמיות ומקורות בעיה זו, הדרכים לפתרונה בדגש על הצעתו של הרצל ודמות החברה היהודית בארץ שתוקם.

אם כן, כלל הזרמים שעליהם כתבתי בעבודתי הכירו בחומרת האנטישמיות כנגד היהודים באירופה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, אך השונה בין זרמים אלו הוא ההסבר למקורה של האנטישמיות. כל זרם סבר כי לשנאת ישראל המודרנית ישנה סיבה אחרת; הציונות המדינית ובראשה הרצל והציונות הדתית ובראשה הרב ריינס, שהזדהה עם דעותיו של הרצל בנושא זה, טענו כי האנטישמיות נובעת מהחשש מכוחם הכלכלי והמקצועי של היהודים באירופה, שמקימים תנועות סוציאליסטיות מהפכניות שיוצרות איום על המשטרים הקיימיםבעל כורחם, מהעובדה כי היהודים נרדפים בכל מקום שבו הם מתרכזים וכי לאמנציפציות שהם קיבלו ברחבי אירופה, לא הייתה כל השפעה על דעת הקהל כלפיהם . הרצל טען כי היקף האנטישמיות הולך ומתרחב, וכי היא מכה שורש גם במדינות הנאורות ביותר. בנוסף, הבין הרצל כי בעקבות בגילויים וההתפתחות תורת הגזע במאה ה-19, היהדות היא לא רק דת אלא הפכה לגזע, וששנאת ישראל המודרנית התבססה על הנחה זו, כאשר יהודי תמיד יישאר נרדף גם אם ימיר את דתו ויתבולל. בניגוד לתפישה מנומקת ורציונלית זו שמתבססת על "עובדות", סברה הציונות המעשית ובראשה פינסקר כי אנטישמיות היא מחלת נפש, היא אינה הגיונית, ואין להאמין ולקוות כי עמי אירופה יסכימו מכוח ההיגיון להעניק ליהודים אמנציפציה, שוויון זכויות ושילוב בחברה. הציונות הרוחנית ובראשה אחד העם סברה כי אין לקשר כלל בין הלאומיות היהודית לאנטישמיות, וכי ההתפוררות הרוחנית היא זו שהובילה למצבו של העם היהודי. נימוק שונה לחלוטין ניתן למצוא בתפישתו של בר בורכוב העמד בראשה של הציונות הסוציאליסטית, הטענה כי מקורה של האנטישמיות היה התנאים הכלכליים בחברה שבה חיו היהודים ושנאת זרים.

בעיה נוספת שעליה הסכימו כלל הזרמים בציונות הייתה חוסר יעילותן של האמנציפציות שניתנו ליהודים ברחבי אירופה, שלא עזרו ליהודים כלל ולא שינו במאומה את דעת הקהל כלפי העם היהודי.

אם אסכם השוואה זו של התבחין הראשון שאותו בחנתי, אגיע למסקנה כי כלל הזרמים בציונות האמינו כי האמנציפציות שניתנו ליהודים ברחבי אירופה היו חסרות תועלת וכי לאנטישמיות ישנו חלק רב בבעיית העם היהודי, אך עם זאת כל זרם טעם כי מקורה של אנטישמיות זו נובע מסיבה אחרת, החל מסיבות רוחניות ועד לסיבות כלכליות ומדעיות. לכל זרם היו גורמים נוספים שלטענתו היוו מקור לבעיית היהודים, וגורמים אלה היו שונים לחלוטין בתפישת בעיית היהודים על ידי כל זרם ציוני. (לדוג' הגדרת פינסקר את מצבו של העם היהודי כ"מת חי", חוסר הטריטוריה של העם היהודי עפ"י בורכוב ועוד)

כעת נשווה את ההבדלים בין התנועות הלאומיות בנושא הדרכים לפיתרון בעיית היהודים בדגש על תוכניתו של הרצל והציונות המדינית. השוואה זו אחלק לשניים – חלק אחד מורכב מזרמים ציוניים שתמכו בהקמת מדינה יהודית לאחר הכרת בינלאומית במדינה זו ומתן זיכיון [צ'רטר] על ידי אחת ממעצמות אירופה לצעד זה, וחלק שני המורכב מזרמים שלא הכירו בפתרון של החלק הראשון והציעו פתרון אחר. אם כן, בחלק הראשון נמצאים הזרם הציוני-מדיני והזרם הציוני-דתי שתמכו שניהם בהצעה זו, ובניגוד אליהם, בחלק השני נמצאים הזרם הציוני –רוחני, הציוני-סוציאליסטי והזרם הציוני-מעשי. הזרם הציוני רוחני התנגד נחרצות להקמת מדינה בארץ ישראל, שכן אין עדיין תשתית רוחנית לצעד שכזה. זרם זה קרא להקים מדינה בארץ ישראל רק לאחר ביסוס מרכז רוחני יהודי בארץ ישראל, שיוביל לעלייה איטית ולהקמת תשתית רוחנית, שעל פי זרם זה הינה הכרחית על מנת להקים מדינה בארץ ישראל. בשונה ממנו, הזרם הציוני סוציאליסטי כן קרא להקים מדינה בארץ ישראל, בדומה לתפיסה הציונית-מדינית ודתית, אך בשונה מהן, קרא לעשות צעד כזה ללא כל זיכיון, אלא על מנת ליצור "מלחמת מעמדות" בארץ, שתוביל לצדק ולשוויון חברתי-כלכלי בארץ, ואילו הזרם הציוני מעשי קרא להקים מדינה בארץ ישראל, אך ללא כל זיכיון אלא באופן מיידי ; להקים תשתיות, להוביל לעלייה ולהקים מדינה בצורה לוחמנית, ושהעם היהודי "ישחרר" את עצמו ללא כל חסד זר.

אם אסכם את ההשוואה של הקריטריון השני שבו בחרתי, אוכל לאמר כי כלל הזרמים תמכו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל [חלק מהזרמים תמכו בשלב כזה או אחר בהקמתה בעוד מקומות, לדוג' ארגנטינה, ארה"ב או אוגנדה], אך כל זרם חוץ מהזרם המדיני והזרם הדתי שחלקו דעה זהה, טען כי יש להקים את המדינה היהודית בארץ בצורה שונה, בזמן שונה ועל ידי הצדקה שונה [בינלאומית, לאומית – יהודית, רוחנית וכו'].

התבחין האחרון שאותו בחרתי להשוות בין הזרמים הוא דמות החברה היהודית בארץ ישראל. לאחר קריאה מחודשת של חלק 3 בפרקים א'-ה' אוכל לקבוע כי כל חזון לחברה ישראלית בארץ ישראל הינו שונה מזרם לזרם, ואין כמעט מאפיינים זהים, אך עם זאת יש מספר מאפיינים דומים, כמו היחס לערבים בגישה של אחד העם, הרצל והרב ריינס שקראו לסובלנות ולשילוב של הערבים בשטחי המדינה, תמיכה נלהבת בקיום חברה עובדת, לומדת, מפתחת ופועלת בכלל הגישות.

לסיכום ההשוואה שערכתי בשלושת הקריטריונים שציינתי בפרק זה, אוכל לאמר כי היה דימיון בגורמים לבעיית היהודים בין הזרמים הציוניים, אך עם זאת שוני במקורות של גורמים אלה, כי הפתרונות שהציעו הזרמים היו מגוונים ושונים ורק שני זרמים חלקו דעה זהה וכי סוגיית החברה הארצישראלית, מלאה בדעות שונות וברעיונות מגוונים ושונה בין זרם לזרם אך עם זאת ישנם מספר מאפיינים זהים.

 

חלק 1 פרק 3

 

דפוסי הפעילות של התנועה הציונית בגולה ובארץ ישראל

דפוסי הפעולה של התנועה הציונית באירופה

 

דפוסי הפעולה של התנועה הציונית בארצות אגן הים התיכון ובאירופה (להסתכל במיקוד)

חיי היהודים בארצות האסלאם הושפעו משני גורמים עיקריים:

1. שקיעת האימפריה העותומאנית- האימפריה העותומאנית נחלשה והשפעת המעצמות האירופאיות הלכו וגברו.
2. חדירת הקולוניאליזם האירופאי- היהודים קיבלו בברכה את חדירת המערב אל ארצות אגן הים התיכון, הקולוניאליזם הטיב את מצבם של היהודים אך הביא גם לניתוק של היהודים מסביבתם המוסלמית וכך נגבה מהם מחיר כבד.

קולוניאליזם- תופעה פוליטית, חברתית, אידיאולוגית, שמתפתחת בעיקר במחצית השנייה של המאה ה19 ובמחצית הראשונה של המאה ה20. הגורם הפוליטי הינו תחרות בין מדינות לאום באירופה על השליטה. הגורמים הכלכליים שמביאים את ההשתלטות האימפריאליסטית הם כוח אדם זול אוצרות, משאבי טבע ושווקים. זאת אומרת אימפריות רצו לכבוש אזורים מהם יוכלו להפיק רווח כספי. הגורם החברתי הייתה בעיית הניידות החברתית, אנשים שינו את מעמדם החברתי, אנשים העדיפו לנסוע ולגור בארצות אגן הים התיכון שם כספם יהיה שווה יותר וכך יוכלו להיות בעלי מעמד גבוה יותר מהמעד שהיה להם באירופה. הגורם האידיאולוגי היה תחושת העליונות והשאיפות להפצת התרבות הלבה הנוצרית באזורים נידחים.

רוב רובה של היהדות בצפון אפריקה נמצאת תחת שלטון צרפתי איטלקי ובריטי. היהודים באסלאם מוגדרים כבני חסות ומוגנים על ידי השלטון. היהודים היו בעד כניסה של אירופה אל האזור, חלק מן הזכויות שקיבלו היהודים בצרפת הם מקבלים גם בארצות האסלאם (לדוגמא אלג'יריה- היהודים בה מקבלים אזרחות צרפתית).

אלג'יריה כדוגמא למדינה מוסלמית תחת שלטון אירופאי- ב1830 משתלטים הצרפתים על אלג'יר. הצרפתים שולחים חיילים לאלג'יר ואלו אינם מחזירים התנגדות. השליטה ל הצרפתים תהיה שם עד שנת 1962. על אלג'יר ממונה הנהגה ושלטון צרפתיים, וכן השלטונות מעודדים הגירה צרפתית לאלג'יר ומביאים לפיתוחה בתחומי הכלכלה, החוקים, התרבות והמעמדות. אלג'יר הופכת למדינה שאין לה ישות בפני עצמה כחלק מצרפת. אמנם אין כפייה דתית על התושבים בה אך יש השפעה גדולה מאוד של הנצרות על התושבים. הצרפתים אינם רוצים לנצר את התושבים אלא להנחיל בהם את התרבות הנוצרית ללא כל קשר לדת.

האימפריאליזם השפיעה על היהודים בכך ששיפר את מצבם

מבחינה פוליטית(אפשור זכויות ליהודים).

מבחינה כלכליתיכלו התושבים היהודים לעבור לעסוק במקצועות החופשיים כתוצאה מהמודרניזציה והמהפכה התעשייתית שהנחילו שם הצרפתים. בעיסוקים אלה יקבלו העדפה היהודים על פני המוסלמים (עקב היותם אזרחים של המדינה).

מבחינה תרבותיתמערכת חינוך ובתי ספר צרפתיים ואוניברסיטאות מוקמים באלג'יר. ליהודים מוקם בית ספר כי"ח ותוכנו חינוך מודרני צרפתי. בית הספר מכשיר את היהודים להיות חלק מחברה מודרנית ומקנה לה ם יכולת השתלבות החברה המודרנית. כתוצאה מהשפעה קולוניאלית חילונית קוראים ליהודים שני דברים: 1. חשד וקנאה מיחס המוסלמים אל היהודים 2. קנאה מצד הצרפתים שעברו לגור באלג'יריה ורואים בצורה לא חיובית את קבלת האזרחות של היהודים.

כתוצאה מן ההשפעות היהודים מבדילים את עצמם מן האוכלוסייה המוסלמית ועיסוקיהם משתנים. גם בצרפת גוברות המגמות האנטישמיות, אחד מהגורמים שמגדילים את האנטישמיות הוא הגדלת האוכלוסייה היהודית בצרפת ובשטחים המסופחים לה. גורם אחר הוא האמנציפציה או השתלבות היהודים באוכלוסייה ובענפי העבודה. גורם נוסף לאנטישמיות הוא פרשות ובהם התלכלכו יהודים והואשמו ברמאות וגנבה.

 

אופי חייהן של הקהילות היהודיות

עקב חוסר חוויה של אמנציפציה הרי שכל התהליכים המלווים לאמנציפציה מתעכבים גם הם (אמנציפציה= שילוב חוקי בתוך האוכלוסייה, מגמות חילון בחינוך, התרחקות מחיי האמונה, מגמות אנטישמיות, שינוי בהרגל התעסוקה והדיור, השפעת המגמות הלאומיות.

 

השפעות על הפעילות הציונית בארצות האסלאם

• יחס השלטון האירופי לתנועה הציונית. חלק מן השלטונות הרשו להקים התארגנויות ציוניות, לעומת זאת במדינות אחרות ראה השלטון את ההתארגנויות כמסכנות את אחדות המדינה.
• תגובות בתוך הקהילה היהודית לציונות:

*יחסי הרבנים לציונות- הרבנים המקומיים תפסו מקום חשוב בהתארגנות הציונית בארצות האסלאם. הרבנים היו חלק מרכזי בתנועות הציוניות וגילו אהדה כלפי אידיולוגיותן.

*המעמד המבוסס- בעלי המקצועות החופשיים מן המעמד המבוסס עודדו את ראשי התנועה ותמכו בהם גם מבחינה כספית.

*בוגרי בית ספר כי"ח- בוגרים בית הספר הביעו התנגדות עזה עקב היותם מקורבים לשלטון הקולוניאלי ורצו בהפצת תרבות צרפת.

*באופן פרדוכסאלי התקבלה התנועה באהדה בקרב היסודות המסורתיים ביהדות למרות שהתנועה ביסודה חילונית.

יחס האוכלוסייה המוסלמית כלפי הפעילות הציונות- ככל שהבית הלאומי התפתח כך התרבו גילויי העוינות של המוסלמים כלפי הציונות.

• קצב חדירת המודרניזציה- במדינות שבהן לא חדרה כלל המודרניזציה לא התקיימה פעילות ציונית ענפה ולהיפך כל ניתן לומר שבארצות שבהן הייתה נטייה בולטת להשתלבות בחברה הקולוניאלית לא הייתה זיקה לפעילות ציונות משמעותית.

 

עבודת ההווה- פעולות מידיות בקרב האגודות הציוניות שנועדו לחזק את הציבור היהודי. פעילות מיידית של האגודות הציוניות בקרב חיי היום יום בקרב מושבם. הפעולות השונות שנקטו על מנת לחזק את התודעה הלאומית:

פעולות חינוך- לחיזוק ההכרה התרבותית לאומית.

שפה- (עברית או אידיש), חגיגת חיים יהודיים, גלויות מא"י, ציטוטים מהתנ"ך.

חיזוק התרבות היהודית- ספרות ועיתונאות.

פעולות פוליטיות- מקומות לחיזוק זכויות היהודים, פיתוח הפעילות לשם השגת זכויות למיעוט היהודי, לטפח חינוך יהודי לאומי, לטפל בבעיית הכלכלה של הציבור היהודי.

הסכנה בפעילותה של עבודה ההווה היא הרגשה נינוחה עקב שוויון זכויות והנתינה להתפתחות לאומית, וכן אם יהודים ירגישו נוח- לא ירצו לעזוב מלבד החששה הזאת הממשל אינו מרוצה מכך עקב הבטלנות של היהודים, שדבר זה סותר את רצונם לאחד את הלאום שלהם וליצור תודעה לאומית.

המטרה של עבודת ההווה היא גם השגה זכויות במדינות בהם גרים היהודים ומפני שאם לא תתמוך הקהילה ביהודים- היהודים יעזבו אותה והם אינם ירגישו רגשי ציונות. לכן, על עבודת ההווה לאחד ולפעול למען אחדות יהודית ולהגן על זכויותם של היהודים. על פי ועידת הלסינגפורס עבודת ההווה היא כלי להשגת מטרות ציוניות, הועידה דרשה לקיים ולהכיר בזכויותיהם של היהודים בעולם- ייצוג של זכויות.

עבודת ההווה הייתה חלק ממדיניות התנועה הציונית שנקבעה בבאזל 1897. בתוכנית זו הוסכם כי הקונגרס הציוני יפעל לארגון היהדות כולה וליכודה בארץ ישראל. עוד נקבע כי התנועה תפעל להגברת הרגש היהודי והכרה בלאומיות היהודית.

פעילותה של עבודת ההווה- במסגרת עבודת ההווה הושקעו מאמצים רבים בפעילות חינוכית ותרבותית בקרב המבוגרים. פעילות זו כללה את לימודי השפה העברית וההיסטוריה. בנוסף, הקימו עבודת ההווה "חדרים מתוקנים" (חדרים שמטרתם הייתה להקנות לתמידים חינוך ציוני) חדרים אלו הוקמו בשנת 1898 בדרום רוסיה ומספרם הלך וגדל במהירות. המורים באותם חדרים היו משכילים וצעירים, מרביתם פעלו בתנועות הציוניות. צורת הלימוד בה לימדו הייתה חדישה ושונה מאלו של החדרים המסורתיים, באשר לחדרים הם היו מתוקנים והיה בהם תנאי ניקיון, היגיינה, אור ומרחב. גם לבנות היו חדרים מתוקנים אך נפרדים (דבר זה הוביל להמשך הפיתוח של האופי של התנועה היהודית- שוויון בין המינים). ההתנגדות לחדרים נבעה מצד היהודים האורתודוקסים שחששו למעמד החדרים המסורתיים. משכילים חששו גם כן מהחדרים החדשים כי האמינו שעל הנוער היהודי לרכוש השכלה כללית בבתי ספר ממשלתיים על מנת שיוכלו להשתלב בחברה הרוסית.

ב1901 בדיוק בתקופה בה שגשגו החדרים המתוקנים\ חדשים התפרס צו ברוסיה שאסר על פתיחת חדרים חדשים ועל הרחבת החדרים הקיימים מפני שדבר זה מעורר את הבדלנות היהודית של יהודי רוסיה.

עבודת ההווה כללה גם פעילות כלכלית חברתית ונתנה סיוע למשפחות הצריכות בכך. בשנת 1903 השלטון ברוסיה הבין כי התנועה הציונית לא רק מעודדת עליה לארץ ישראל אלא גם התחלה של פעילות לאומית ברוסיה. לכן, השתנה יחס השלטון אל הציונות והוצא צו האוסר על קיום של פעילות ציונית לאומית יהודית ברוסיה.

 

פעילותם של הציונים בא"י עד מלחמת העולם ה1

העלייה הראשונה- העלייה החלה בשנת 1881 והייתה עד לשנת 1914 ובאותה תקופה עלו לארץ כ55 אלף עולים. המושג עלייה נקרא כך ולא הגירה מפני שלפי אותם אנשים ההגירה לארץ היא שדרוג, עליה למקום טוב יותר, קדוש יותר ליהדות, עלייה לרגל. המושג עלייה מבטא התייחסות בעלת משמעות ערכית לעלייה, האנשים שמגיעים לארץ היו בעלי תודעה ציונית, אך לא כל מי שהגיע לאץ בתקופה זו הוא ציוני. בכל זאת מבדילים את העלייה הזאת ולא מתייחסים אליה כהגירה לאורך זמן מפני היבדלות מהיישוב הישן.

• מבחינה כלכלית חברתית- התושבים בארץ של היישוב הישן חיים על כספי החלוקה. רובם גרים בערי הקודש והם לא רואים את כספי החלוקה כנדבה לעניים אלא על כחובה על כך ששומרים על הארץ לשאר העם היהודי. באותה תקופה יש רק מעט סוחרים ורוב תושבי היישוב הישן הם דתיים. צעירי היישוב לא רצו להישען על כספי החלוקה ולכן, הקימו יישובים חקלאיים על אדמות שרכשו. 
• מבחינה מודרנית- התפתחות של שינויים טכנולוגיים בעקבות עשייתה של האימפריה העותומאנית- הכנסת תאורת גז לרכובות, הכנסת רכבות ומסילות ברזל, הכנסה של ענפים חדשים וההשפעה הישירה של המעצמות הקולוניאליות.
• מבחינה חינוכית- שפת החינוך בבתי הספר הייתה אנגלית וצרפתית מפני שאלו הארצות שתרמו את הכסף לחינוך, הכסף נתרם בהשפעת הקולוניאליזם שכן תרימה של כסף מבססת את מעמדם ונותנת להם בסיס להשתלטות על א"י. בתי הספר לימדו לימודי חול והוקמו על משכורות עצמאיות- כלומר את הכסף שקיבלו תמורת עבודתם שילמו מכסף פרטי ולא מכסף של תרומות למקרה והכסף של התרומות ייפסק המורים לא יקבלו שכר. באותם בתי הספר לימדו חקלאות על מנת לתת לתושבים עצמאות כדי שיוכלו בעתיד להסתמך על עצמם ולא על כספי התרומות. כמובן שבתי ספר אלו הוקמו על ידי כי"ח ולא על ידי הצרפתים והאמריקאים.

אנשי העלייה הראשונה פוגשים יישוב יהודי בתהליך השתנות שמושפע מן השינויים שחלים בא"י במחצית השנייה של המאה ה19 בעקבות השפעות המודרניזציה, טכנולוגיה וכו'.

 

גומרי דחיפה ומשיכה של העלייה הראשונה והשנייה-

דחיפה:

• גל הפרעות הראשון בדרום רוסיה (מתארגן על רקע מותו של הצער אלכסנדר השני היהודים מואשמים בניסוי לשינוי הממשל.) הפרעות באות מלמטה, מפשוטי העם אך השלטון אינו עושה דבר ובכך משתף פעולה עם הפרעות.
• כלכלי- רוב היהודים ברוסיה גרים במושב, כלומר יש להם אפשרויות כלכלית מצומצמות ביחס לגידול הדמוגרפי. הם אינם מסוגלים להאכיל פיות, הם מהגרים לא"י  בתקווה שיוכלו למצוא מקור כלכלה טוב יותר.

משיכה:

• מקלט פיזי עקב רדיפות, כך יגן מסכנת חיים.
• אידיאולוגיה- מימוש מטרותיה של תנועת חיבת ציון והתנועה הציונית המעשית.
• פנייה מא"י על ידי ספרים ומורים וניתן להניח שהעצה ושידול היהודים לעלות לארץ היה גורם משיכה במובן מסוים
• מותו של הרצל
• כישלון מהפכת 1905

מאפייני העליות:

נהוג להבחין בין העלייה הראשונה והשנייה בעיקר בהיבט האידיאולוגי סוציולוגי. אף על פי שלא כל העלייה האמינה באותה אידיאולוגיה ורק מיעוט ממנה הוא זה ש"צבע" את העלייה כולה באידיאולוגיה זאת. העלייה הראשונה נחשבת בעיקר לעליית חובבי ציון ואילו השנייה נחשבת לעליית הפועלים.

העלייה הראשונה שמונה כ25 אלף עולים ובתוכה יש תפיסה של ישות שרוצה לבנות ולהקים יישובים בא"י- פריחה ציונית. העולים בעלייה הראשונה מתייחסים ליהודים כאל חלק מלאום ודבר זה אינו מאפיין את היישוב הישן בארץ. העלייה הראשונה מקימה 23 התיישבויות חקלאיות שונות שבנויות על עבודה עצמאית, חקלאית, הישגית וייחודית של העלייה הראשונה והיא בעצם מימוש של עבודת אדמה אידיאולוגית.היישוב הישן אינו מאופיין בדברים אלו מלבד היצרנות. לעולים בעלייה הראשונה לא היה מנהיג או מוסד שיכל לסייע להם בהשגת משאבים כספיים שיעזרו בקניית קרקעות. אם זאת בין העולים היו שליחים של חיבת ציון *עמ 101.

העולים לא"י ראו את הארץ כפי שהיא מתוארת בסיפורי המקרא, הם דמיינו ארץ אירופאית וסברו כי הארץ היא ריקה ומחכה לשובם ואינם ציפו לזוהמה שהתחוללה בארץ.

העלייה הראשונה מתמודדת עם קשיים רבים בעודם מנסים להתיישב בא"י. העולים החדשים לא היו מיומנים בעבודה פיזית תחת השמש בקופחת, לא היו רגילים לאקלים השונה ולעבודה הקשה, הם היו חסרי ידע חקלאי והקימו את יישובם במקומות שלא ניתן לגדל בהם גידולים חקלאיים עקב אדמות לא טובות וגידולים לא מתאימים.  בנוסף, לא התחסנו מפני המחלות שהיו בארץ.

ההתיישבות בהכשרת הקרקע, בניית בתים וחפירות בארות מים עלתה כסף רב והעולים נותרו בלי כסף למחייה וגם האגודות מבחוץ לא יכלו לסייע להם. הממשל העותומאני באותו זמן הגביל את שהייתם של העולים בא"י עקב חשש שהתיישבות יהודית תיצור מוקד למאבק לאומי וכך הוציא צו שאסר לחלוטין עליית יהודים לא"י אך בעקבות אי הסדר ששר האימפריה העותומאנית הצליחו העולים להמשיך ולעלות לארץ.  *לחזור לעמ 105-107 110-114 116-117 120-123

 

 

עלייה שנייה

1904-1914 עלו לארץ ישאל כ35,000 יהודים. להפך מהעלייה הראשונה שהייתה מאופיינת באנשים דתיים בעלי משפחות העלייה השנייה הייתה בסימן בני המעמד הבינוני, צעירים וחילוניים. רובם היו צעירים בני פחות מ25 שעלו כיחידים. עולי העלייה השנייה התאפיינו בהקמת קיבוצים.

 

צורות ההתישבות באי

מושבה-הוקמו על ידי בני העלייה הראשונה. המושבות לא הצליחו במיוחד מבחינה כלכלית אך הן הניחו את הבסיס להתיישבות הלאומית חקלאית. המושבות היו הבסיס והיו צריכות פיתוח. המושבות היו סמל עיקרי בעיני יהודי התפוצות. החלו כישובים כפריים המבוססים על שטחים פרטיים. עד 1884 הוקמו בארץ 7 מושבות.  מאפייני המושבה

-התבססה על בעלות פרטית

- אורך חיים מסורתי

-פרדסנות

- חקלאות מודרנית

-דמוקרטיה

- אופי דתי

- ישובים בנוסח אירופה- בנו תשתיות דרכים אספקת מים

 

הברון רוטשילד

רוטשילד ישב בפריז ואליו פנו רוכשי הקרקעות של ראשל"צ על מנת לבקש תמיכה כספית למושבות. הברון רוטשילד הסכים לסייע בעילום שם וכונה הנדיב הידוע. רוטשילד תמך ברבות מן המושבות ואלו היו תלויות לחלוטין בו. רוב המושבות הכירו בחוסר יכולתן להתקיים עצמאית וביקשו תמיכה מהיהודים עשירים אך עדיין היו כמה מהמושבות אשר התגאו בעובדה שהן עצמאיות. רוטשילד ראה באיכרים את גרעין ההתיישבות הלאומית, וסבר כי זהו יכול להיות הפתרון לבעיית היהודים במזרח אירופה. החסות של הברון על המושבות התמצאה בעזרת פקידים יהודיים ששלח בצרפת לארץ. ואלו קבעו את התנהלות חיי היום יום של היהודים (קבעו את שכרם, וקבעו החלטות חקיקה). לעיתים היו הפקידים קובעים את שכרם של העולים לפי הקשר איתם ולא על פי טיב עבודתם והאנישו אותם על ידי הפחתת שכרם.

שיטת ניהול זו יצרה קשיים רבים:

• פגעה במרקם החברתי המתהווה במושבות,ופגעה בהגדרתו של היהודי החדש (עצמאי עובד ומייצר).
• מערכת היחסים בין הפקידים והמתיישבים הייתה בנויה ממתחים רבים והתרבות הצרפתית החלה לחדור לחיי המתיישבים.

למרות הקשיים הודות לברון שרדו המושבות. שיטות העבודה החקלאיות השתפרו ואף החלו לייצר תעשיות של יין, זכוכית, בשמים ומשי.

רוטשילד לא היה ציוני ולא היה לו חלק מהתנועה הציונית, אך הוא האמין באידיאולוגיות של התנועה הציונית. הברון דה רוטשילד הגדיר את עצמו כתורם לתנועה הציונית אבל חוקרים היסטוריונים מגדירים את עצמו בפילנתרופיה של כספים.