מחלוני וגם מחלונך

שיר זה הוא שיר געגועים לאהוּב הקרוב כל כך מבחינה פיזית ועם זאת בלתי מושג. השיר "מחלוני וגם מחלונך" הוא שיר בעל פואנטה. לאורך השיר נוצרת אשליה של הקבלה , שיתוף והדדיות בין הדוברת לבין הנמען. רב המשותף לשניהם : מחלונותיהם נשקף אותו הגן, אותו הנוף, מול חלונותיהם שר אותו  זמיר, ולכן המסקנה הנובעת מכך, שכביכול, קיימת קרבה, שותפות והדדיות ביניהם: שניהם אוהבים יחד אותם דברים.אך רק עם קריאת שני  הטורים האחרונים בשיר מתבלטת העובדה שלמרות המשותף ביניהם, אין ביניהם קשר ממשי, וכל אחד נמצא בבדידותו. שניהם ביחד לכאורה (רק בנוף), אך למעשה כל אחד לחוד. מלת הקישור "אך" מבליטה זאת. הצירוף: "אך לא" מבליט את אכזבתהּ של הדוברת. היא ציפתה שהאור יזרח באשנבו ויאיר את בדידותהּ. אך לא כך הדבר. את האכזבה מדגיש  גם שינוי הזמנים בפעלים: מפעלים בהווה (צורות בינוני) בשלושת הבתים הראשונים: "נשקף", "מותר"; "שר"; "נושאת" לפעלים בזמן עבר בבית האחרון: "אהבנו", "לא זרח", "נגעה". מכאן שבסונט זה מבטאת הדוברת הרגשה של קרבה גדולה לאהובה ומנגד הרגשה של ניתוק ממנו. המעבר מהווה לעבר מעיד על הנתק.

כותרת השיר : "מחלוני וגם מחלונך" מעידה על מצבם מצד אחד המלה גם מעידה על חיבור וקרבה ומצד שני הפרדה כל אחד מחלונו הוא.

תחושת הקרבה מתחילה כבר מהשימוש בגוף שני הנותן תחושה של יחד כאילו השניים משוחחים. הפתיחה של הבתים הראשונים יוצרת איזון והדדיות כאילו מדובר באני ואתה אתה ואני. המשוררת מנסה להעביר תחושה של מפגש שמתרחש בדימיונה. משפטי הפתיחה של שני הבתים מהווים תקבולת כיאסטית שנותנת תחושת איזון לכאורה. תחושה של שותפות שכן חולקים אותו נוף. אבל קריאה שנייה עשויה ללמדנו שאני זה אני ואתה זה אתה ואין מדובר על אנו כלומר יש הפרדה , ניתוק. אין קשר ביניהם. החלון מסמל כמיהה לאהבה. החלון שהנו מוטיב למעשה משמש את החיץ ומרמז על ההפרדה , הניתוק. אין מדובר באותו חלון ואם הם קרובים מדוע לא מסתכלים ביחד מהחלון. ניתן לקבל חיזוק לכך מכך שבצליל הבתים פותחים באותה אות מ' והמול לכאורה מציין קרבה של זה מול זה אך בפועל מציין ריחוק של שני קווים מקבילים שלא יפגשו.

הדוברת מדברת מנקודת מבטה ולכן הקשר הוא חד צדדי ואיננו יודעים את המתרחש עם האדם עליו מדברת. לאורך כל השיר מתוארות התחושות והרגשות של הדוברת המבטאות כמיהה לקרבה , לאהבה ולמגע כשלהמחשתן באים כל החושים : בבית הראשון הראייה והמישוש ובבית השני השמיעה. אך רגשות האהוב לא מובעים ומכאן מתברר כי הוא אינו משיב לה אהבה – אך לא זרח האור באשנבך כלומר לא התעוררה ולא מומשה האהבה.

המשוררת מציינת שהם אהבו דברים רבים יחד אך בסופו של דבר כל אחד נותר בבדידותו. לכאורה רואים אותו דבר ,שומעים אותו דבר ודברים רבים אהבו יחד, אך האם מרגישים אותו דבר ? מתוארים רק הרגשות של הדוברת.  בשני הבתים מוצג מה חשה הדוברת ביחס למראות אלה ולקולות הרוחשים, אך לא מוצג מה יחסו של הנמען אליהם. הדוברת דרוכה לכל פרט היכול לקרב אותהּ אל הנמען, והיא מייחסת לכל פרט הקשור אליו חשיבות רבה ביותר.כלומר יש כאן חד צדדיות המעידה אולי על אהבה חד צדדית כשאיננו יודעים כלל מה חש ומרגיש הנמען האהוב.

נהיר, אפוא, שכל דברי השיר עד כה עוסקים ברגשותיה של הכותבת, והפניה לאהוב והאיזון המילולי רק יוצרים אשליה. אשליית ההדדיות מוסרת בבית השלישי בשורה האחרונה " יקדמני ". הנוכחות כאן היא של הנוף (הנושא את מבטו) ושלה.

הבית האחרון הוא ההוכחה/התשובה לחוסר התממשות האהבה. הבית האחרון מערער סופית את אשליית ה"ביחד": אמנם, דברים רבים הם אהבו יחד – נדמה, כאילו היו השניים צמודים זה לזה, אולם ההמשך מאיר משפט זה ומשליך עליו. אם עוד הייתה בקורא תקווה (בעקבות הדוברת) להתאחדות השניים, היא תתנפץ בהמשך. לפיכך,פתיחתו של המשפט במילה "דברים" (ולא בַּשניים) רק מדגישה את הפיקטיביות שביחסים, ההדדיות ניטלת,  למעשה,כבר במשפט זה. הם אהבו דברים רבים יחד, אבל הוא לא קיבל את הדוברת ואת אהבתה: "אך לא זרח באשנבך האור". שוב אין זה חלון (פתוח, שקוף, עביר), זהו אשנב המאופיין גם ביכולתו להיסגר ולהיאטם. מכאן שלמרות הדברים המשותפים לשניהם – הנוף , הגן, הזמיר , הרטט שבלב , מבטו של עץ האורן לא נוצר חיבור בין השניים.

השימוש ב"וגם" וב "אוֹתוֹ" בשני הבתים מדגיש את המקרב בין השניים והמקביל ביניהם ויוצר אשליה של שותפות. השימוש במילת הקישור "גם" בטור האחרון בבית השני יוצרת אשליה של הקבלה וקרבה בין הדוברת לנמען. כביכול שניהם מתעוררים ומאזינים לרטט לבו של הנמען. למרות היותם בבתים אחרים מסוגלת הדוברת לשמוע את רטט לבו של הנמען, כאילו הייתה לצדו, בקרבתו. ברם  המילה "וגם" יכולה להתפרש כמחברת, אך גם כמפרידה, בעצם נוכחותה. מוסיפה לתחושת הקרבה והשותפות המילה "אותו" החוזרת בהמשכי המשפטים הללו. שימוש במילות הקישור/החיבור (וגם)וכן בכינויים החוברים (מחלוני / מחלונך) והפרודים (אני)  מדגיש את הקשר בין השניים כשבתחילה ניתנת התחושה שהשניים חולקים חוויה משותפת. אולם שתי השורות הבאות, בשני הבתים מסמנות מציאות אחרת, אשר תתברר בבתים האחרונים.

מילת מפתח : "מותר".מותר לה לאהוב את הדברים שאהובה התבונן בהם. בבית הראשון מביעה הדוברת רצון של הדוברת לאהוב את המשותפים לה ולו באופן חופשי עדות לכך היא המלה ליטוף. יש לה היתר לפעולה שאינה דורשת היתר- לאהוב, והיתר הן ניתן, כאשר יש קשר. מכאן ש ה"מותר" הזה מדגיש עד כמה אסורה האהבה הזאת. כלומר נרמז כאן על אהבה בלתי אפשרית שלמרות הכמיהה העצומה מצד הדוברת לא תמומש והיא בלתי אפשרית.

האנשה : יש האנשה של עץ האורן והמשוררת המביטה מהחלון מדמיינת שהוא כל בוקר מקדמה בשלום כשלמעשה רוצה שאהובה יברחה ומכן מתברר הניתוק לא האהוב מברכה אל העץ המואנש.

השורה האחרונה "עת בדידותי נגעה בבדידותךָ" (מטאפורה) ממצה את השיר, בהשאירה את הקורא בתחושת הבדידות המשולבת בתחושת הקִרבה הגדולה ביותר, שכן היכולת האנושית להשיק לבדידותו של האחר היא לב ליבה של האינטימיות.

לסיכום לאורך השיר היו ביטויים שונים שהסיחו את דעת הקורא: החזרה על השימוש במילים "גם" ו"אותו", התקבולת הכיאסטית שבין בית ראשון לשני, וגם הביטוי המסכם רעיון זה בבית האחרון: "דברים רבים מאוד אהבנו יחד" – כל אלה יצרו אשליה של הקבלה והדדיות. אך בקריאה חוזרת, מעמיקה, ניתן להבחין שהקבלה זו מדומה, והיא נעשית בעיני רוחהּ של הדוברת בלבד. לאורך השיר לא מוזכר כלל מה חש הנמען, מה יחסו לנוף הנשקף מחלונו, לזמיר השר מול חלונו, מה הוא אוהב. בולטות בשיר אהבתהּ של הדוברת אל הנמען והמשמעות שהיאמייחסת לכל פרט הנשקף בחלונהּ ואשר יש בו אולי רמז נסתר, לדעתהּ ליחסו של הנמען אליה.

2. שני הבתים הראשונים מבליטים את ה"יחד" לכאורה, אותו חולקים השניים כביכול. המשפטים הפותחים את שני הבתים משרים על הקורא תחושה של איזון: "מחלוני וגם מחלונך" וכן "מול חלונך וגם מול חלוני" – כאילו נאמר 'אני ואתה', 'אתה ואני'. מוסיפה לכך המילה "אותו" החוזרת בהמשכי המשפטים הללו. ניתנת התחושה שהשניים חולקים חוויה משותפת. המשוררת מנסה לתת תחושה של מפגש שמתרחש בדמיונה.

בבית הראשון פתחה הדוברת ב 'אני'  ("מחלוני"), אך המשיכה בנמען. עתה היא מספרת רק על עצמה – יום תמים היא יכולה לאהוב את הדברים (ב"אותו" הגן שנשקף משני החלונות) שליטפה עינו של האהוב. המלה "מותר" מדגישה רצון הדוברת לאהוב את הדברים המשותפים לה ולו באופן חופשי ועדות לכך היא המלה ליטוף. יוצרת בקרב הקורא תחושה ורצון למימוש האהבה.

בעוד הבית הראשון מדבר על המשוררת הבית השני מדבר על האהוב. ישנה תקבולת כיאסטית בין שני המשפטים הפותחים כל בית וזה יוצר תחושת איזון והדדיות. בבית השני מתארת את הפרטים בנוף הנשקפים מהחלון : ציפור שיר – זמיר. הדוברת מבטאת באמצעות הזמיר את אהבתה לאהובה. היא מקשיבה לשירת הזמיר קשובה ועירנית בלילה. היא מרגישה קרובה מאד לאהובה ואומרת שהיא מתעוררת כשהוא מתעורר , היא שומעת את רטט ליבו. היא מרגישה מה שהוא מרגיש , חולמת יחד איתו ומתעוררת יחד איתו.

בשני הבתים הראשונים המשוררת מנסה לחוות את האהבה , כמהה למגע , למבט ולשיח ואילו בבית האחרון היא מבינה שאין כל תקווה. אכן שני הבתים מעוררים תקווה למימוש האהבה ותקווה זאת נגוזה באחת בבית האחרון. בית זה הוא התשובה/ההוכחה לחוסר מימוש האהבה. הדוברת מדברת בתחושה של עצב וכאב גדול וזאת בניגוד לאופטימיות ולתקווה שאפפו את שני הבתים הראשונים בהם נשקף נוף , אהבה את אשר אהב ונשמעה שירת זמיר. למרות הדברים המשותפים לשניהם המוזכרים בשני הבתים הראשונים : הנוף , הגן , שירת הזמיר , רטט הלב לא נוצר החיבור המיוחל בין השניים. למרות כל הדברים המשותפים להם אין ביניהם קשר ממשי וכל אחד נמצא בבדידותו.

גם  בבית א'  וגם  בבית  ב'  נבחרו  "חומרים  רומנטיים"    שיוצרים  בתחילה  רושם  של  אידיליה רומנטית  :   גן  הנשקף  מהחלון,  לילה,  שירת  הזמיר   ,אבל  כל  אלו  מתנפצים  בבית האחרון לנוכח  העובדה  שהשניים כבר  לא  ביחד.  

שני הבתים הראשונים כתובים בלשון הווה המותיר לנו תקווה למימוש האהבה. בית א עוסק בשעות היום בית ב עוסק בשעות הלילההבית האחרון כתוב בלשון עבר ולא מותיר פתח לתקווה אלא מעיד כי האהבה הבלתי אפשרית לא תמומש. לשון  הבית  האחרון ,לשון  עבר מעידה כי  כל  מה  שהיה לדוברת  ולאהוב     היה בעבר  .  " אהבנו יחד "     המשפט  המציין  דברים רבים  אהבנו יחד  מתחבר  לשפע  הזיכרונות העוטפים  אותה  ומעצימים  את  בדידותה בהווה.  שורה  שנייה  פותחת במילה  "אך "  .  כאן  יש  כבר  תוצאה.  מסקנה.   האור  לא  זרח  באשנבך=בחלונך.  האהבה  לא  נמשכה.   יותר מדי  דברים  הפרידו  ביניהם  ולא  נתנו  סיכוי  לאהבתם    ( גיל ?  מעמד  ?  משפחה  ?  )    

בשני הבתים הראשונים מופיע חלון ואילו בבית האחרון מופיע אשנב המהווה חיץ בים המשוררת לאהובה. במלה חלון יש ארמז לשירת דבורה בה אם סיסרא עומדת בחלון ומצפה לבוא בנה. כך המשוררת מצפה לבוא אהבה ולמימוש האהבה. אשנב יש לו קונוטציה של משהו הנסגר ומהווה חיץ

שני הבתים הראשונים בנויים מארבע שורות שהנן מספר זוגי והבית האחרון משלוש שורות שהנן מספר אי זוגי ואולי גם בכך הקשר לתקווה למימוש הזוגיות בבתים הראשונים וניפוץ התקווה בבית האחרון.

שני הבתים הראשונים מתמקדים בזוג בחיפוש אחר חוויות משותפות כביכול עם האהוב והבית האחרון מתמקד בדוברת ובקשיים שלה לנוכח כשלון האהבה.

בשני הבתים הראשונים שימוש בחושים המעידים על עוצמת הרגשות עם תקווה למימוש ואילו בבית האחרון שימוש בשני רגשות אהבה ובדידות המדגישים את היות האהבה בלתי אפשרית ואת  הבדידות של כל אחד ואחד מהם.

לסיכום שני הבתים הראשונים מציגים תמונת מצב מנקודת מבא המשוררת בהם מציגה את המשותף לדוברת ולאהוב ואת תחושותיה כשהיא מרמזת על קרבה , שותפות והדדיות המתגלים כאשליה בבית האחרון. שני הבתים הראשונים הם החלום והבית האחרון הוא השבר וביחד החלום ושברו. האידליה המתקיימת בשני הבתים הראשונים מתנפצת לנוכח אי היותם ביחד.בית אחרון מחייב קריאה שנייה של השיר כדי להסיר את כל ההסחות שנזרעו בבתים הראשונים ושידרו תקווה , קרבה , שותפות והדדיות בין הדוברת לבין האהוב.

3. "מחלוני וגם מחלונך" הנו סונט , שיר האהבה שנושאו אהבה בלתי אפשרית ובלתי מומשת. בשיר מביעה המשוררת אהבתה וכמיתה למימוש האהבה , למגע ולמבט. בבתים הראשונים נותנת לנו תחושה של קרבה , שותפות והדדיות ונותנת רושם של מפגש המתרחש בדימיונה ולמעשה מעיד על בדידותה בדידות הנחשפת במלואה ובעוצמתה בבית האחרון . בשני הבתים הראשונים מוצג מה חשה הדוברת ביחס למראות הנגלים ולקולות הנשמעים . הדוברת דרוכה לכל פרט היכול לקרבה לנמען והיא מייחסת לכל פרט הקשור אליו חשיבות רבה ביותר. הדוברת בשיר מתארת מצבה באמצעות דרכי עיצוב שונות.

א. כותרת – הכותרת מציינת את מצב השניים לכל אחד חלון משלו וישנו כמיההשל המשוררת לחיבור המתבטאת במילת החיבור "וגם" אלא שבפועל יש נתק ו"הגם" באה ללמד על שני חלונות נפרדים.

החלון מהווה סמל או מוטיב המציין מצד אחד את הכמיהה לקשר , למימוש האהבה. ומצד שני את החיץ את הניתוק. למרות שרוצה להיות עם אהובה כל אחד מביט מחלונו ואין שניהם מביטים מאותו חלון.

ב. האנשה – ישנה האנשה של העין המלטפת המביעה כמיהה למגע , לליטוף ואף רצון למבט. יתכן שהיא נואשת למבטו אך אהובה אינו "זורק" מבט לכיוונה. כלומר בעוד היא מוצאת בו עניין רב אין הוא מגלה בה עניין.

יש האנשה של עץ האורן הזקן המברכה לשלום. למעשה תרזה היתה מבוגרת , בת 40 שהתאהבה במורה הצעיר של ילדיה ( יש האומרים כי גם לאה גולדברג אהבה אהבה בלתי אפשרית של גבר נשוי או סטודנטים צעירים שלה) והיא דומה לאורן הצעיר ובעל הניסיון. היא חפצה שאהובה יברכה לשלום ומשליכה רצונותיה ורגשותיה על העץ אותו מאנישה באומרה שהוא כל בוקר מברך אותה לשלום. כאן מתבטאת הכמיהה לקשר מילוי.

לאורן הנושא את המבט הטהור של האהוב יש מחטים והם סמל לכאב שחווה המשוררת בעקבות הכמיהה ואי מימוש האהבה.

ירטיט הלב – מבטא מצב הדוברת : נרגשת באהבתה אליו. מתעוררת בלילות , חושבת עליו ולא מוצאת מנוחה.

האנשה מעידה על כמיהה לקשר אנושי הבא לידי ביטוי במגע הפיזי. ברם המגע לא באמת אפשרי ולכן מופיעה האנשה.

ג. ניגוד – בשיר קיים ניגוד בינה לבין האהוב. בעוד היא אקטיבית הוא פאסיבי. השיר נכתב מנקודת מבט של המשוררת לכן מביאה רגשותיה ותחושותיה בעוד איננו יודעים מה מרגיש האהוב ומה יחסו למשוררת. היא שמחה לאהוב את אשר הוא אוהב , היא מתעוררת ומאזינה לליבו.הוא  ישן  בלילה ( ועת ירטיט  לבך  בחלומו )  ואילו  היא  ערה  ,  נרגשת,  חושבת  עליו  ושומעת  את  שירת הזמיר  ( ואפשר  גם  לפרש   כשומעת/ מרגישה   את   ליבו   המרטיט ). התיאור "ירטיט  לבך"  מבטא  גם  את מצבה  של  הדוברת:  נרגשת  באהבתה  אליו.  מתעוררת  בלילות,  חושבת עליו  ולא  מוצאת  מנוחה.
תאור  האהוב  הישן  ולנוכח  ערותה  של  הדוברת  מדגיש  את  שני   העולמות  הנפרדים. הוא לא מרגיש את מה שהיא מרגישה.  הוא ישן ואילו היא ערה  ומאזינה.

הניגוד מתבטא במלוא עוזו בבית האחרון באמצעות המלה אך -  " אַךְ לא זָרַח בְּאֶשְנַבְךָ הָאוֹר / עֵת בְּדִידוּתִי נָגְעָהבִּבְדִידוּתְךָ.".הדוברת היא ששואפת למגע ולקשר. איננו יודעים מה חש הנמען. בדידותהּ שלה היא שנוגעת בבדידותו של הנמען, ובזמן שבו היא כה כמהה לקשר עמו אין שום אות מצדו. באשנבו של הנמען האור אינו זורח ואינו מאיר את החשכה בו היא נמצאת. הניגוד בין הנאמר בטורים אלה לבין הנאמר לאורך השיר מבליט את אכזבתהּ של הדוברת.

ד. סמלים – הגן , הזמיר , האורן. סמלים אילו מדגישים את הדברים המשותפים למשוררת ולאהוב. באמצעותם מעבירה את את הרגשות שלה לאהובה. משליכה רגשותיה כלפי אותם פרטים.  הגן הוא מקום של אהבה והיא רוצה בשותפות , באהבה בקשר וסובלת (מחטי האורן) מאי מימוש האהבה ומהעדר המגע והמבט. ההקשבה לשירת הזמיר למשל מעידה  על דריכות הדוברת לקראת הנמען באמצעות חוש השמיעה. היא דרוכה לפעימות ליבו של הנמען כשהוא רוטט בשעת חלומו. למרות היותם בבתים אחרים מסוגלת הדוברת לשמוע רטט ליבו של האהוב כאילו היתה לצידו.

הסמלים הם גם הדברים המשותפים להם ומביעים ניסיון עז למצוא את המשותף להם.

ה. מטאפורה - הסונטה  מסתיימת במטפורה  מדהימה    שהיא  אוקסימורון  :  "    עת  בדידותי  נגעה  בבדידותך  "

 
אוקסימורון= ציור  לשוני  ,  סוג  של  מטאפורה  המצרפת  מושגים  או  ביטויים  סותרים  לשם  הגברת  הרושם  וההפתעה.     צירופים  לא הגיוניים   שיוצרים  רושם  עז.     שתיקה רועמת.   דומיה שורקת.

ציור  לשוני  נפלא  של  בדידות  נוגעת  בבדידות.  בדידותו  נוגעת  בבדידותה.   החזרה  על  המילה  בדידות  ( אנפורה  פנימית )  מדגישה  את  מצבה  של  הדוברת  הנתונה  לבדידות  רבה  בשל  כישלון  אהבתה.  היא  עדיין  אוהבת  אותו,  מיוסרת  ובודדה.

ו. שימוש בגוף שני – העובדה שאהובה רחוק ממנה ושהיא פונה אליו בלשון נוכח הוא אמצעי אומנותי שנועד להעצים את תחושת הבדידות של הדוברת

ז. זמנים – בבתים ראשונים שימוש בזמני הווה ובבתים אחרונים בזמן עבר לביטוי אכזבתה הרבה של הדוברת מאי מימוש הקשר ומהבדידות בה נמצאת.

לכל דרכיי העיצוב תפקיד בהבהרת הקשר בינו לבינה קשר של אהבה בלתי אפשרית ובלתי ממומשת המעצימה את בדידותה.