חדשות האתר

פרוייקט הרחבת אתר הסיכומים 2014 יוצא לדרך, ואנחנו צריכים את העזרה שלכם! לחצו כאן לפרטים

שימו לב שתיקנו כמה סיכומים שהיו חתוכים, תודה לגולשים הנאמנים שהעירו לנו על כך.

סקר

  • באיזה מקצוע הייתם רוצים לראות יותר סיכומים
  •  תנ"ך
  •  אנגלית
  •  ספרות
  •  היסטוריה
  • אנא בחר תשובה

רשימת תפוצה

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו!

  • אנא הכנס כתובת EMail תקינה

צורפת בהצלחה לרשימת התפוצה. תודה על שיתוף הפעולה!

חברתי

מחלוני וגם מחלונך

סיכום לבגרות המלצת העורך
מקצוע: ספרות, כיתה: י"א, מאת: אנונימי, פורסם: 01/01/1970
הולכים לסרט? allmovies.co.il מרכז במקום אחד את כל ההקרנות בכל בתי הקולנוע!

ניתוח מעולה של השיר "מחלוני וגם מחלונך" מאת לאה גולדברג. הסיכום נכתב ע"י מורה לספרות

"מחלוני וגם מחלונך" הנו סונט , שיר האהבה שנושאו אהבה בלתי אפשרית ובלתי ממומשת. בשיר מביעה המשוררת אהבתה וכמיהתה למימוש האהבה , למגע ולמבט וכן געגועים לאהוּב הקרוב כל כך מבחינה פיזית ועם זאת בלתי מושג. . לאורך השיר נוצרת אשליה  של הקבלה , שיתוף והדדיות בין הדוברת לבין הנמען. רב המשותף לשניהם : מחלונותיהם נשקף אותו הגן, אותו הנוף, מול חלונותיהם שר אותו  זמיר, ולכן המסקנה הנובעת מכך, שכביכול, קיימת קרבה, שותפות והדדיות ביניהם: שניהם אוהבים יחד אותם דברים.אך רק עם קריאת שני  הטורים האחרונים בשיר מתבלטת העובדה שלמרות המשותף ביניהם, אין ביניהם קשר ממשי, וכל אחד נמצא בבדידותו. שניהם ביחד לכאורה (רק בנוף), אך למעשה כל אחד לחוד. מכאן שמדובר בחלום ושברו.

השיר הוא סונט המקפיד על כללי כתיבת השיר : 14 שורות – שני הבתים הראשונים בני 4 שורות ואילו שני הבתים האחרונים בני שלוש שורות. השוני מבחינת המבנה תואם לשוני הקיים בין חלקי השיר מבחינת תוכנו. שני הבתים הראשונים של הסונטה צריכים להציג : רעיון , נושא , מתח , בעייה. בין הבית הראשון לבין הבית השני צריכה להיות התפתחות. בשני הבתים האחרונים צריך להיות מפנה – הפתעה , פתרון , מסקנה ועוד.

שני הבתים הראשונים מציגים תמונת מצב: המשותף לדוברת ולנמען ותחושותיה, ושני הבתים האחרונים – את המסקנה: קרבה והדדיות בין השנים בסופו של דבר מתגלות כאשליה - אין הדדיות בין השניים.  מבנה השיר מושלם ומסודר, מבנה של סונטה איטלקית, אך תוכנו אינו מביע הרמוניה, אלא כאב של אכזבה ובדידות. הניגוד בין המבנה המושלם לבין תוכנו ממחיש איפוק. לאורך השיר נוצרת אשליה  של הקבלה , שיתוף והדדיות בין הדוברת לבין הנמען. רב המשותף לשניהם : מחלונותיהם נשקף אותו הגן, אותו הנוף, מול חלונותיהם שר אותו  זמיר, ולכן המסקנה הנובעת מכך, שכביכול, קיימת קרבה, שותפות והדדיות ביניהם: שניהם אוהבים יחד אותם דברים. אך שותפות זה הנה שותפות עקיפה.בבית הראשון מדובר על אהבה מתווכת ע"י הדברים המשותפים. בבית זה המשוררת מחפשת את המשותף. בבית שני השלכת הדוברת מרגשותיה על ליבו של האהוב. גם כאן ניסיון הדוברת לחוות את הזוגיות ואת השותפות באמצעות דברים מקבילים אשר כביכול חווים סימולטנית. המלה אותו מראה על ניסיון נואש למצוא משותף לשניהם . בית ראשון עוסק במשוררת בעוד בית שני עוסק באהוב. ברם ההדדיות נפגמת בשורה הרביעית כשחוזרת אל המשוררת . בבית שלישי מוסרת המשוררת שהנוף מקדמה בברכת שלום ולא האהוב. הפתיחה בבית הרביעי במלה "דברים" ולא בשניים מדגישה פיקטיביות היחסים ונוטלת ההדדיות. תחילת בית אחרון – "אהבנו" , עדיין מעידה על הדדיות הנשברת ומתנפצת לנוכח ההמשך – "אך לא".  רק עם קריאת שני  הטורים האחרונים בשיר מתבלטת העובדה שלמרות המשותף ביניהם, אין ביניהם קשר ממשי, וכל אחד נמצא בבדידותו. שניהם ביחד לכאורה (רק בנוף), אך למעשה כל אחד לחוד.

כותרת השיר : "מחלוני וגם מחלונך" מעידה על מצבם. החלון מסמל כמיהה לאהבה. במלה חלון יש ארמז לשירת דבורה בה אם סיסרא עומדת בחלון ומצפה לבוא בנה. כך המשוררת מצפה לבוא אהבה ולמימוש האהבה. דרך החלון נוצרת שותפות עקיפה הבאה לידי ביטוי בשני הבתים הראשונים כשהם חולקים אותם מראות וקולות. המלה גם מעידה על חיבור וקרבה ומצד שני הפרדה , שני חלונות - כל אחד מביט מחלונו הוא.החלון שהנו מוטיב למעשה משמש את החיץ ומרמז על ההפרדה , הניתוק. אין מדובר באותו חלון ואם הם קרובים מדוע לא מסתכלים ביחד מהחלון. ניתן לקבל חיזוק לכך מכך שבצליל הבתים פותחים באותה אות מ' והמול לכאורה מציין קרבה של זה מול זה אך בפועל מציין ריחוק של שני קווים מקבילים שלא יפגשו. בשני הבתים הראשונים מופיע חלון ואילו בבית האחרון מופיע אשנב המהווה חיץ בין המשוררת לבין אהובה. אותו חלון בסוף השיר הופך לאשנב , צוהר קטן יותר , אטום וניתן לסגירה בניגוד לחלון הפתוח והעביר. במלים אחרות לאשנב קונוטציה של משהו הנסגר , יכול להיאטם ומהווה חיץ.

תחושת הקרבה מתחילה כבר מהשימוש בגוף שני לאורך כל השיר הנותן תחושה של יחד כאילו השניים משוחחים. שני הבתים הראשונים מבליטים את ה"יחד" לכאורה, אותו חולקים השניים כביכול. המשוררת מנסה להעביר תחושה של מפגש שמתרחש בדימיונה. משפטי הפתיחה של שני הבתים מהווים תקבולת כיאסטית שנותנת תחושת איזון והדדיות לכאורה כאילו מדובר באני ואתה אתה ואני . תחושה של שותפות שכן חולקים אותו נוף. אבל קריאה שנייה עשויה ללמדנו שאני זה אני ואתה זה אתה ואין מדובר על אנו כלומר יש הפרדה , ניתוק. אין קשר ביניהם.

השיר הנו מונולג של הדוברת. המשוררת מציינת שהם אהבו דברים רבים יחד אך בסופו של דבר כל אחד נותר בבדידותו. לאורך כל השיר מתוארות התחושות והרגשות של הדוברת המבטאות כמיהה לקרבה , לאהבה ולמגע כשלהמחשתן באים כל החושים : בבית הראשון הראייה והמישוש ובבית השני השמיעה. הדוברת דרוכה לכל פרט היכול לקרב אותהּ אל הנמען, והיא מייחסת לכל פרט הקשור אליו חשיבות רבה ביותר. לכאורה רואים אותו דבר ,שומעים אותו דבר ודברים רבים אהבו יחד, אך האם מרגישים אותו דבר ? בשני הבתים מוצג מה חשה הדוברת ביחס למראות אלה ולקולות הרוחשים, אך לא מוצג מה יחסו של הנמען אליהם.הדוברת מדברת מנקודת מבטה ולכן הקשר הוא חד צדדי ואיננו יודעים את המתרחש עם האדם עליו מדברת. רגשות האהוב לא מובעים ומכאן מתברר כי הוא אינו משיב לה אהבה – אך לא זרח האור באשנבך כלומר לא התעוררה ולא מומשה האהבה. כלומר יש כאן חד צדדיות המעידה אולי על אהבה חד צדדית כשאיננו יודעים כלל מה חש ומרגיש הנמען האהוב. ניתן לראות זאת בבית שני כשהמשוררת מתארת תחושותיה היא קמה בכוונה גמורה להאזין ללב אהובה בעוד הוא ישן. בנוסף המטאפורה בסוף הבית הרביעי : " עת בדידותי נגעה בבדידותך". מעידה על עוצמת הבדידות של המשוררת שכן יש כאן אירוניה כיצד בדידות שהנה לבד יכולה לגעת בבדידות של אחר וכן במקום שהאהוב יגע בה נוגעת בה הבדידות.

נהיר, אפוא, שכל דברי השיר עד כה עוסקים ברגשותיה של הכותבת, והפניה לאהוב והאיזון המילולי רק יוצרים אשליה. אשליית ההדדיות מוסרת בבית השלישי שהנו תאור מפורט של הנוף. בשורה האחרונה בבית זה מצויינת המלה " יקדמני ". האנשה : יש האנשה של עץ האורן והמשוררת המביטה מהחלון מדמיינת שהוא כל בוקר מקדמה בשלום כשלמעשה רוצה שאהובה יברכה ומכן מתברר הניתוק לא האהוב מברכה אלא העץ המואנש. הנוכחות כאן היא של הנוף (הנושא את מבטו) ושלה והעץ הוא שמקדם את הדוברת בברכה ולא האהוב. הבתים האחרונים מתמקדים בדוברת ובקשיים שלה לנוכח כשלון האהבה.

שימוש במילות הקישור/החיבור (וגם , אותו)וכן בכינויים החוברים (מחלוני / מחלונך) והפרודים (אני)  מדגיש את הקשר בין השניים , את המקרב בין השניים והמקבילכשבתחילה ניתנת התחושה שהשניים חולקים חוויה משותפת. כלומר נוצרת אשליה של שותפות . השימוש במילת הקישור "גם" בטור האחרון בבית השני יוצרת אשליה של הקבלה וקרבה בין הדוברת לנמען. כביכול שניהם מתעוררים ומאזינים לרטט לבו של הנמען. למרות היותם בבתים אחרים מסוגלת הדוברת לשמוע את רטט לבו של הנמען, כאילו הייתה לצדו, בקרבתו. המילה "וגם" יכולה להתפרש כמחברת, אך גם כמפרידה, בעצם נוכחותה. המילה "אותו" החוזרת בהמשכי המשפטים בשני הבתים נותנת תחושה שהשניים חולקים חוויה משותפת. אולם שתי השורות הבאות, בשני הבתים מסמנות מציאות אחרת, אשר תתערטל בבתים האחרונים.מלת הקישור "אך" מבליטה זאת. הצירוף: "אך לא" מבליט את אכזבתהּ של הדוברת. היא ציפתה שהאור יזרח באשנבו ויאיר את בדידותהּ. אך לא כך הדבר.

מילת מפתח : "מותר".מותר לה לאהוב את הדברים שאהובה התבונן בהם. בבית הראשון מביעה הדוברת רצון של הדוברת לאהוב את הדברים המשותפים לה ולו באופן חופשי עדות לכך היא המלה ליטוף. יש לה היתר לפעולה שאינה דורשת היתר- לאהוב, והיתר הן ניתן, כאשר יש קשר. מכאן ש ה"מותר" הזה מדגיש עד כמה אסורה האהבה הזאת  , וכן את האופן בו היא מתרחשת, בדרך כל כך עקיפה, ללא מבט (אהבת הדברים) וללא מגע (ליטפה) – אלה נרמזים בלבד.  כלומר נרמז כאן על אהבה בלתי אפשרית שלמרות הכמיהה העצומה מצד הדוברת לא תמומש והיא בלתי אפשרית.

הבית הראשון פתח בדוברת, והחלק השני שלו עוסק ברגשותיה במובהק. עתה היא מספרת רק על עצמה – יום תמים היא יכולה לאהוב את הדברים (ב"אותו" הגן שנשקף משני החלונות) שליטפה עינו של האהוב. האנשת העין (המבט) והשימוש במילה "ליטפה" המתייחסת לחוש המישוש יוצרת תחושת קִרבה מעודנת. הבית השני פתח באהוב, והחלק השני עוסק בו - כיאה למטוטלת ההדדיות - אך הדדיות זו נפגמת, כאשר השורה הרביעית, כחלק ממשפט מורכב – חוזרת אל הדוברת. [השורות השניות בשני הבתים עוסקות באובייקטים המשותפים – הגן והזמיר]. 

אם הבית הראשון עוסק בשעות היום, הרי הבית השני עוסק בלילה. בלילה שר אותו זמיר מול חלונות השניים. שירת הזמיר ידועה כיפֵהיפִיָה, מעודנת והיא משרה אווירה רומנטית על השיר. בנוסף לחוש הראייה והמישוש נוספה כאן פנייה לחוש השמיעה.  גם  בבית א'  וגם  בבית  ב'  נבחרו  "חומרים  רומנטיים"    שיוצרים  בתחילה  רושם  של  אידיליה רומנטית  :   גן  הנשקף  מהחלון,  לילה,  שירת  הזמיר   , אבל  כל  אלו  מתנפצים  בבית האחרון לנוכח  העובדה  שהשניים כבר  לא  ביחד.  

החלק השני של הבית הזה, כמו גם של הבית הראשון, נפתח בו' החיבור. המשפט עצמו מוסיף תיאור של רגשות עמוקים באופן מאופק ביותר (מה שמפעיל את הקורא ומוסיף להזדהותו). אם בבית הראשון דוּבר באהבה הכול כך  מתוּוֶכֶת (ע"י הדברים), הרי כאן מיוחס הרטט דווקא לאהוב.  נראה שיש כאן השלכה של הדוברת מרגשותיה על ליבו של האהוב. כשלבו של זה מרטיט בחלומו (הוא אינו מתעורר), מתעוררת הדוברת ומאזינה (לא סתם "שומעת", היא פועלת מתוך כוונה, ולכן "ואאזין"). פעולת ההאזנה יכולה להתפרש כהאזנה ללבו של האהוב, או כהאזנה לאותו זמיר אותו שמע האהוב בשנתו, וליבו הרטיט (על משקל המשותף לשניים, כמו בבית הראשון).

גם בשני הבתים הבאים, בני שלוש השורות כל אחד, ממשיכה החלוקה ליום ולילה במקביל לקודמיהם ("עם בוקר"- בית ג', וברמז בבית ד' – "אך לא זרח באשנבך האור"). הבית השלישי עוסק בפיתוח של החלקים הקודמים דרך המקום המשותף והאובייקטיבי, כלומר, באופן ציורי. הנוף (מהבית הראשון, אולי אף במובלע בשני, דרך הזמיר הנמצא בו) מפורט – אורן זקן. אותו אורן, כמסתבר כבר מן הבית הראשון נושא את מבטו של האהוב. התוספת "כל מחט" מעצימה את התחושה (דרך המון המחטים, שלכל אחת מהן משקל משלה, בהיותה נושאת מבט). להעצמה זו מתוסף דימוי – "כטל טהור", כשההתייחסות היא למבטו של האהוב. שוב יש כאן תיווך היוצר איפוק ועידון: אין אמירה ישירה על מבטו הטהור של האהוב, אלא דרך ציור הטל.  אשליית ההדדיות מוסרת בבית זה בשורה האחרונה "יקדמני". הנוכחות כאן היא של הנוף (הנושא את מבטו) ושלה.

הבית האחרון הוא ההוכחה/התשובה לחוסר התממשות האהבה. הבית האחרון מערער סופית את אשליית ה"ביחד": אמנם, דברים רבים הם אהבו יחד – נדמה, כאילו היו השניים צמודים זה לזה, אולם ההמשך מאיר משפט זה ומשליך עליו. אם עוד הייתה בקורא תקווה (בעקבות הדוברת) להתאחדות השניים, היא תתנפץ בהמשך. לפיכך,פתיחתו של המשפט במילה "דברים" (ולא בַּשניים) רק מדגישה את הפיקטיביות שביחסים, ההדדיות ניטלת,  למעשה,כבר במשפט זה. הם אהבו דברים רבים יחד, אבל הוא לא קיבל את הדוברת ואת אהבתה: "אך לא זרח באשנבך האור". שוב אין זה חלון (פתוח, שקוף, עביר), זהו אשנב המאופיין גם ביכולתו להיסגר ולהיאטם. השורה האחרונה "עת בדידותי נגעה בבדידותךָ" ממצה את השיר, בהשאירה את הקורא בתחושת הבדידות המשולבת בתחושת הקִרבה הגדולה ביותר, שכן היכולת האנושית להשיק לבדידותו של האחר היא לב ליבה של האינטימיות. מכאן שלמרות הדברים המשותפים לשניהם – הנוף , הגן, הזמיר , הרטט שבלב , מבטו של עץ האורן לא נוצר חיבור בין השניים.

בבית רביעי הדוברת מדברת בתחושה של עצב וכאב גדול וזאת בניגוד לאופטימיות ולתקווה שאפפו את שני הבתים הראשונים בהם : נשקף נוף , אהבה את אשר אהב ונשמעה שירת זמיר. למרות הדברים המשותפים לשניהם המוזכרים בשני הבתים הראשונים : הנוף , הגן , שירת הזמיר , רטט הלב לא נוצר החיבור המיוחל בין השניים. למרות כל הדברים המשותפים להם אין ביניהם קשר ממשי וכל אחד נמצא בבדידותו.

שני הבתים הראשונים כתובים בלשון הווה המותיר לנו תקווה למימוש האהבה. בית א עוסק בשעות היום בית ב עוסק בשעות הלילה הבית האחרון כתוב בלשון עבר ולא מותיר פתח לתקווה אלא מעיד כי האהבה הבלתי אפשרית לא תמומש. לשון  הבית  האחרון ,לשון  עבר מעידה כי  כל  מה  שהיה לדוברת  ולאהוב     היה בעבר  - " אהבנו יחד " .    המשפט  המציין  דברים רבים  אהבנו יחד  מתחבר  לשפע  הזיכרונות העוטפים  אותה  ומעצימים  את  בדידותה בהווה.  שורה  שנייה  פותחת במילה  "אך "  .  כאן  יש  כבר  תוצאה או/ו  מסקנה.   האור  לא  זרח  באשנבך=בחלונך.  האהבה  לא  נמשכה.   יותר מדי  דברים  הפרידו  ביניהם  ולא  נתנו  סיכוי  לאהבתם    ( גיל ?  מעמד  ?  משפחה  ?  )    

שני הבתים הראשונים בנויים מארבע שורות שהנן מספר זוגי והבית האחרון משלוש שורות שהנן מספר אי זוגי ואולי גם בכך הקשר לתקווה למימוש הזוגיות בבתים הראשונים וניפוץ התקווה בבית האחרון.

שני הבתים הראשונים מתמקדים בזוג בחיפוש אחר חוויות משותפות כביכול עם האהוב והבית האחרון מתמקד בדוברת ובקשיים שלה לנוכח כשלון האהבה.

בשני הבתים הראשונים שימוש בחושים המעידים על עוצמת הרגשות עם תקווה למימוש ואילו בבית האחרון שימוש בשני רגשות אהבה ובדידות המדגישים את היות האהבה בלתי אפשרית ואת  הבדידות של כל אחד ואחד מהם.

לסיכום שני הבתים הראשונים מציגים תמונת מצב מנקודת מבא המשוררת בהם מציגה את המשותף לדוברת ולאהוב ואת תחושותיה כשהיא מרמזת על קרבה , שותפות והדדיות המתגלים כאשליה בבית האחרון. שני הבתים הראשונים הם החלום והבית האחרון הוא השבר וביחד החלום ושברו. האידליה המתקיימת בשני הבתים הראשונים מתנפצת לנוכח אי היותם ביחד. בית אחרון מחייב קריאה  שנייה של השיר כדי להסיר את כל ההסחות שנזרעו בבתים הראשונים ושידרו תקווה , קרבה , שותפות והדדיות בין הדוברת לבין האהוב שהתנפצו והתבררו כאשליה.

אמצעים אומנותיים

א. כותרת – הכותרת מציינת את מצב השניים לכל אחד חלון משלו וישנו כמיהה של המשוררת לחיבור המתבטאת במילת החיבור "וגם" אלא שבפועל יש נתק ו"הגם" באה ללמד על שני חלונות נפרדים.

החלון מהווה סמל או מוטיב המציין מצד אחד את הכמיהה לקשר , למימוש האהבה. ומצד שני את החיץ את הניתוק. למרות שרוצה להיות עם אהובה כל אחד מביט מחלונו ואין שניהם מביטים מאותו חלון.

ב. האנשה – ישנה האנשה של העין המלטפת המביעה כמיהה למגע , לליטוף ואף רצון למבט. יתכן שהיא נואשת למבטו אך אהובה אינו "זורק" מבט לכיוונה. כלומר בעוד היא מוצאת בו עניין רב אין הוא מגלה בה עניין.

יש האנשה של עץ האורן הזקן המברכה לשלום. למעשה תרזה היתה מבוגרת , בת 40 שהתאהבה במורה הצעיר של ילדיה ( יש האומרים כי גם לאה גולדברג חוותה אהבה בלתי אפשרית לגבר נשוי או לסטודנטים הצעירים שלה) והיא דומה לאורן הצעיר ובעל הניסיון. היא חפצה שאהובה יברכה לשלום ומשליכה רצונותיה ורגשותיה על העץ אותו מאנישה באומרה שהוא כל בוקר מברך אותה לשלום. כאן מתבטאת הכמיהה לקשר מילולי.

לאורן הנושא את המבט הטהור של האהוב יש מחטים והם סמל לכאב שחווה המשוררת בעקבות הכמיהה ואי מימוש האהבה.

ירטיט הלב – מבטא מצב הדוברת : נרגשת באהבתה אליו. מתעוררת בלילות , חושבת עליו ולא מוצאת מנוחה.

האנשה מעידה על כמיהה לקשר אנושי הבא לידי ביטוי במגע הפיזי. ברם המגע לא באמת אפשרי ולכן מופיעה האנשה.

ג. ניגוד – בשיר קיים ניגוד בינה לבין האהוב. בעוד היא אקטיבית הוא פאסיבי. השיר נכתב מנקודת מבט של המשוררת לכן מביאה רגשותיה ותחושותיה בעוד איננו יודעים מה מרגיש האהוב ומה יחסו למשוררת. היא שמחה לאהוב את אשר הוא אוהב , היא מתעוררת ומאזינה לליבו.הוא  ישן  בלילה ( ועת ירטיט  לבך  בחלומו )  ואילו  היא  ערה  ,  נרגשת,  חושבת  עליו  ושומעת  את  שירת הזמיר  ( ואפשר  גם  לפרש   כשומעת/ מרגישה   את   ליבו   המרטיט ). התיאור "ירטיט  לבך"  מבטא  גם  את מצבה  של  הדוברת:  נרגשת  באהבתה  אליו.  מתעוררת  בלילות,  חושבת עליו  ולא  מוצאת  מנוחה.
תאור  האהוב  הישן  ומנגד  ערותה  של  הדוברת  מדגיש  את  שני   העולמות  הנפרדים. הוא לא מרגיש את מה שהיא מרגישה.  הוא ישן ואילו היא ערה  ומאזינה.

הניגוד מתבטא במלוא עוזו בבית האחרון באמצעות המלה אך -  " אַךְ לא זָרַח בְּאֶשְנַבְךָ הָאוֹר / עֵת בְּדִידוּתִי נָגְעָהבִּבְדִידוּתְךָ.".הדוברת היא ששואפת למגע ולקשר. איננו יודעים מה חש הנמען. בדידותהּ שלה היא שנוגעת בבדידותו של הנמען, ובזמן שבו היא כה כמהה לקשר עמו אין שום אות מצדו. באשנבו של הנמען האור אינו זורח ואינו מאיר את החשכה בו היא נמצאת. הניגוד בין הנאמר בטורים אלה לבין הנאמר לאורך השיר מבליט את אכזבתהּ של הדוברת.

הניגודים באים להמחיש את מצב הדוברת : חלוני-חלונך , יום – לילה , מותר – אסור , ישנה – ערה , אורן זקן – טל טהור , חלום – אשנב.

ד. סמלים – הגן , הזמיר , האורן. סמלים אילו מדגישים את הדברים המשותפים למשוררת ולאהוב. באמצעותם מעבירה את את הרגשות שלה לאהובה. משליכה רגשותיה כלפי אותם פרטים.  הגן הוא מקום של אהבה והיא רוצה בשותפות , באהבה בקשר וסובלת (מחטי האורן) מאי מימוש האהבה ומהעדר המגע והמבט. ההקשבה לשירת הזמיר למשל מעידה  על דריכות הדוברת לקראת הנמען באמצעות חוש השמיעה. היא דרוכה לפעימות ליבו של הנמען כשהוא רוטט בשעת חלומו. למרות היותם בבתים אחרים מסוגלת הדוברת לשמוע רטט ליבו של האהוב כאילו היתה לצידו.

 

הסמלים הם גם הדברים המשותפים להם ומביעים ניסיון עז למצוא את המשותף להם.

ה. מטאפורה - הסונטה  מסתיימת במטאפורה  מדהימה    שהיא  אוקסימורון  :  "    עת  בדידותי  נגעה  בבדידותך  "

 
אוקסימורון= ציור  לשוני  ,  סוג  של  מטאפורה  המצרפת  מושגים  או  ביטויים  סותרים  לשם  הגברת  הרושם  וההפתעה.     צירופים  לא הגיוניים   שיוצרים  רושם  עז.     שתיקה רועמת.   דומיה שורקת.

הבדידות הנה לבד ולכן איך יתכן שבדידות נוגעת בבדידות. לפיכך העצמת תחושת הבדידות שכן בדודותה נוגעת בבדידותו במקום שהוא יגע בה.


ציור  לשוני  נפלא  של  בדידות  נוגעת  בבדידות.  בדידותו  נוגעת  בבדידותה.   החזרה  על  המילה  בדידות  ( אנפורה  פנימית )  מדגישה  את  מצבה  של  הדוברת  הנתונה  לבדידות  רבה  בשל  כישלון  אהבתה.  היא  עדיין  אוהבת  אותו,  מיוסרת  ובודדה.

מהווה תמצית השיר ומשאיר את הקורא בתחושת הבדידות המשולבת בתחושת הקרבה הגדולה ביותר שכן היכולת האנושית להשיק לבדידות האחר הנה לב ליבה של האינטימיות.

ו. שימוש בגוף שני – העובדה שאהובה רחוק ממנה ושהיא פונה אליו בלשון נוכח הוא אמצעי אומנותי שנועד להעצים את תחושת הבדידות של הדוברת

ז. זמנים – מעגל של יממה הבא להעצים תחושת הבדידות של המשוררת , אשר אהובה חסר לה כל היממה – ביום ובליל. בבתים ראשונים שימוש בזמני הווה ובבתים אחרונים בזמן עבר לביטוי אכזבתה הרבה של הדוברת מאי מימוש הקשר ומהבדידות בה נמצאת.

ח. מבנה – השורות השניות בשני הבתים עוסקות באובייקטים משותפים. הבית השלישי הנו תמונת מיקרו של בית ראשון המתאר בפרוט את הנוף המשתקף מהחלון.

ט. אנאפורה – חלוני , חלונך. מעידה על ריחוק ועל העובדה כי מדובר בשני עולמות נפרדים , מקבילים אך ללא נקודת מפגש. כנ"ל לגבי המלה מול.

י. מצלול – צליל i: אני , יקדמני , לי , חלוני . מזכיר בכי ומראה על כך שהמשוררת סובלת ומיוסרת.

   צליל A: חלונך , עינך , בדידותך . חריזה סגורה , יבשה המעידה על העדר חום כלומר הנמען לא מחובר , סגור/אטום.

יא. חריזה : חלונך – עינך , נוף – אהוב , חלוני – אני , עצמו – בחלומו. החריזה משרתת רעיון הניתוק. השורה של האני, של המשוררת לא נפגשת עם השורה שלו , של הנמען. מבטאת את עולמה הסגור של הדוברת שאינו נפגש עם עולם אהובה.

יב. גלישה – המחשת תנועת העיניים תוך התבוננות בנוף. זרימה כשירת הזמיר.

לכל דרכיי העיצוב תפקיד בהבהרת הקשר בינו לבינה קשר של אהבה בלתי אפשרית ובלתי ממומשת המעצימה את בדידותה.

רוצים לקבל את הסיכומים לבגרות ישר לפייסבוק שלכם? עשו לנו לייק: