חדשות האתר

פרוייקט הרחבת אתר הסיכומים 2014 יוצא לדרך, ואנחנו צריכים את העזרה שלכם! לחצו כאן לפרטים

שימו לב שתיקנו כמה סיכומים שהיו חתוכים, תודה לגולשים הנאמנים שהעירו לנו על כך.

סקר

  • באיזה מקצוע הייתם רוצים לראות יותר סיכומים
  •  תנ"ך
  •  אנגלית
  •  ספרות
  •  היסטוריה
  • אנא בחר תשובה

רשימת תפוצה

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו!

  • אנא הכנס כתובת EMail תקינה

צורפת בהצלחה לרשימת התפוצה. תודה על שיתוף הפעולה!

חברתי

"מליצתי בדאגתי"

מקצוע: ספרות, כיתה: י"ב, מאת: דנה כהן, פורסם: 15/05/2008
הולכים לסרט? allmovies.co.il מרכז במקום אחד את כל ההקרנות בכל בתי הקולנוע!

סיכום על שירו של איבן גבירול "מליצתי בדאגתי"-אמצעים ותוכן השיר

מליצתי בדאגתי / ר' שלמה אבן גבירול

השיר "מליצתי בדאגתי " הוא שיר חול.
זהו שיר תלונה על גורלו האישי של המשורר. ניתן לראות בו גם שיר הגות פילוסופי , שבו דן
האדם על משמעות החיים וקיום האדם בעולם.
השיר מתאר את סבלו הגופני והנפשי של הדובר והסיבות לו.
השיר כתוב כדיאלוג בין הדובר לידידו. מקובל להניח שהידיד הוא ידיד בדיוני בלבד, שמשמש
נמען, ובעצם השיר הוא מונולוג פנימי בין המשורר לבין עצמו, שמבטא התלבטות פנימית בתוך
נפשו של המשורר.
בשיר מוצג קונפליקט נפשי- פנימי בין רגשות סותרים .
הקונפליקט הוא ביטוי לשתי תפיסות עולם מנוגדות : תפיסת עולם פסימית שיש בה כאב ומוות,
אותה מייצג הדובר- המשורר, שהוא המתייסר והסובל ולעומתו "הידיד", המייצג תפיסת עולם
מנוגדת – אופטימית. הוא מנסה לעודד את המשורר וטוען כי יש לחשוב על הרגע ולהנות מן
החיים .
תוכן השיר
בשני הבתים הראשונים מתאר הדובר את סבלו הנפשי באמצעות שרשרת של ניגודים .
הבית הראשון מתאר את המליצה ( השירה ) והשמחה כאילו הן נהדפות ע"י הדאגה והאנחה.
מוצג קונפליקט פנימי בין רגשות סותרים. השירה נתפסת כביטוי רגשי המקביל לשמחה.
יש הקבלה שווה בין הדלת לסוגר – הדובר חש שהרגשות הפסימיים שלו הודפים כל שמחה
ותענוג.
החזרות על המילים הדומות בצליל הסיום "מליצתי" ,"דאגתי", "שמחתי", "אנחתי" יוצרות
תחושה של התחבטות נפשית.
החריזה הפנימית בתוך צמדי הניגודים , מדגישה את הסתירה ביניהם : "מליצתי בדאגתי "-
ניגוד , "שמחתי באנחתי " – ניגוד.
הבית השני מוסיף מימד חדש לקונפליקט . קיים ניגוד בין הדובר לסביבתו. אין הוא מסוגל
לראות סביבו כל שחוק – ואם יראה שחוק , יבכה לבבו (ניגוד בין שחוק לבכי ).
בסוגר של הבית השני מופיעה אחת הסיבות לסבל : "לחייתי שהיא מיני קטופה " – כלומר,
המשורר מודאג מכך שקיצו של האדם הוא מוות , שזמנו על פני האדמה מוגבל.
בבתים שלוש וארבע מופיע דובר חדש - הידיד.
הידיד מציג את קול ההגיון. תפיסתו את החיים מנוגדת לזו של המשורר, הוא מכליל הכללות.
הוא מנסה לעודד ולהוכיח למשורר כי אין טעם לחשוב על הקץ והמוות, בעיקר בשל העובדה כי
המשורר הוא נער בן שש עשרה , שכל חייו עדיין לפניו. דברי הידיד מנוסחים כשאלה רטורית.
מה הטעם לבכות בגיל 16 על יום האסיפה (היום שבו נאסף אל אבותינו- יום המוות). נער בגילו
אמור להנות מחייו שהם רעננים ומאושרים . יש כאן ניגוד בין ימי הילדות לבין אימת יום
המוות.
המטאפורה של הנפש הקטופה מתגלגלת לדימוי החבצלת השזופה , שהיא סמל ליופי ולחיוניות
של נעורים.
בתים חמש ושש : הדובר מנסה להסביר לידידו את הסיבות לסיבלו ולשונותו. תיאור הנעורים
הנוגד לתפיסת הילדות של הידיד בבית הקודם.
הקונפליקט בין שמחת החיים לבין הסבל והאבל מעוצב כמאבק בין הלב לנפש. קיימת האנשה
של הלב והנפש שהן כמו שתי ישויות עצמאיות, המייצגות את הכוחות המתנגשים ברוחו של
הדובר. הנפש היא מקום הרגשות והלב הוא משכן החוכמה והמוסר.
המשורר טוען כי כבר מנעוריו נמשך אחר הלב , כלומר אחרי החוכמה והדעת. הוא ניסה למצוא
ולהשיג את החוכמה והדעת והמוסר וזאת במקום ללכת אחר הנאות החיים , התאוות וחיי הרגע
ולכן, נפשו הייתה כפופה במשמעות של נכנעת, מיוסרת ונחותה.
השיפוט המוסרי המחמיר והחוכמה הם שהעכירו את ההנאה , את כוחות הנפש והשמחה , הם
שהביאו לנפשו את הקצף , הכעס והרוגז.
אבן גבירול חוזר כאן על תפיסת המשורר מספר קוהלת "יוסיף דעת יוסיף מכאוב " .
בתים שבע ושמונה : הידיד משתמש שוב בשאלות רטוריות, המביעות ביקורת על הדובר.
הידיד נוקט בעמדה כוללנית ולא אישית. הוא איננו מזדהה עם סבלו של הדובר ואינו מתייחס
לייחודו האנושי. הוא ממשיך לעודד ע"י מתן פתרון בנאלי. הוא מציג את קול ההגיון וטוען כי
אין טעם בבכי ובסבל נפשי , אלה אינם מועילים , יש לקוות כי לכל מכה יש תרופה , שום בכי
ודמעה לא יועילו.
בתים תשע ועשר: דברי המשורר הם שחותמים את השיר וממשיכים את הנימה הפסימית.
הדובר מגיב הפעם בשאלה רטורית על ההכללה האופטימית שבדברי הידיד.
סבלו נמשך ואין הוא רואה לו סוף. החזרה אוחיל – אייחל , מדגישה את הסבל הנמשך ואבדן
התקווה.
בבית המסיים עובר הדובר לאמירה אוניברסאלית, המגדילה את תחושת אובדנו וייאושו.
הדובר מצייר חולה המצפה עד מוות לתרופה שאינה מגיעה. זהו הסבל האנושי , שאין ממנו
מוצא. הדובר עובר מהעיסוק בעצמו להכללה אנושית. הוא קושר בין סבל גופני לנפשי "אנוש
נכאב אשר נפשו נגופה ".
תפיסת העולם הפסימית פותחת וסוגרת את השיר. זוהי עמדתו של הדובר בשיר והיא תפיסת
העולם המנצחת .
הקונפליקט הוצג בתחילת השיר כקונפליקט רגשי בין שמחה לבין כאב ודאגה , בין צחוק לבין
בכי. הידיד הציגו כקונפליקט בין תחושת המוות הקרב לבין שמחת הנעורים.
במהלך הדיאלוג הבהיר הדובר את שורשיו וסיבותיו של הקונפליקט : מקורו בהתנגשות פנימית
בין הלב לנפש , בין החוכמה והמוסר לשמחה והנאות החיים. ההתנגשות הסתיימה בדיכוייה של
הנפש ע"י הלב.

אמצעים אמנותיים
השיר כתוב בתבנית של דיאלוג ומונולוג פנימי . שאלותיו של הידיד ותגובות המשורר נותנות
מבנה דרמטי לשיר .
התלונה והתוכחה לסירוגין יוצרים עניין ומתח בין תפיסות העולם המנוגדות .
הקונפליקטים הפנימיים והחיצוניים מעוצבים בשיר בעיקר דרך המבנה הדיאלוגי , המעמת
בדרך דרמטית את הדובר עם ידידו , דרך הניגודים הרבים:
שמחה כנגד צער , צחוק כנגד בכי, יחיד נגד הכלל , ילדות כנגד מוות , לב כנגד נפש, חוכמה
ומוסר כנגד שמחה והנאה, תקווה כנגד יאוש , תרופה כנגד מחלה , חיים כנגד מוות.
בשיר קיימות הקבלות מנוגדות והקבלות שוות : ההקבלות השוות קיימות בין רעיונות שרוצים
להדגישם ולחזקם.
תפארת הפתיחה : חריזה בדלת ובסוגר המצטרפת לחרוז המבריח הקיים בכל השיר – פה וכן ,
הרעיון המרכזי בשיר מרוכז בבית הראשון.
מוטיבים : מוטיב המוות חוזר פעמים רבות – "יום האסיפה," " קטופה" , "מלאה תקופה " ,
"טרם בוא צרי גלעד – וימות ".
מוטיב הסבל : אוצר מילים המבטא מצוקה, צרות ייסורים, כאב .
דימוי : " כחבצלת שזופה "
מטאפורות : נפשי כפופה, נפשי החרוצה שם קצופה, דמעה ערופה ועוד.
צימודים : אוחיל , אייחל . בהתקצף , קצופה .
ארמזים מקראיים : "צרי גלעד " – גלעד ,מקום הידוע כמקור לצרי – לחומר מרפא. "עלי גלעד
וקחי צרי " "הצרי אין בגלעד " מתוך ירמיהו .
בשלושת הבתים המסיימים את השיר משובצים שיבוצים מספר איוב, המתקשרים למשמעות
השיר.
המשורר הושפע בשירו זה מדמותו של איוב המיוסר בייסוריו והמתווכח עם ידידיו על האמונה
ומהות החיים. " מה אוחיל ומה אייחל " ובאיוב : " מה כוחי כי אייחל " י' 11 .
קיים דמיון בין מצבן הגופני והנפשי של שתי הדמויות. גם המשורר וגם איוב חולים במחלות
קשות , המטרידות אותם וגורמות לסבל ( כידוע רשב"ג סבל ממחלת עור קשה ) .
המשורר רואה את סבלו האישי כסבלה של האנושות כולה וכאיוב הוא עובר מכאבו האישי
לכאבו הקיומי של האדם בכלל.

רוצים לקבל את הסיכומים לבגרות ישר לפייסבוק שלכם? עשו לנו לייק: