ספר שירי

מקצוע: ספרות, כיתה: י"א, מאת: Jonathan, פורסם: 15/05/2008

‏
"ספר שירי"- רחל



"צְרִיחוֹת שֶצָּרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ."



זהו שיר לירי אישי, שמורכב משני בתים בכל בית ארבעה טורים. השיר מבטא
את התפיסה של המשוררת לתורת השירה לכן שיר זה נקרא ארספואטי, המתאר
תהליך פנימי של יצירת שיר ואת הקשר שבין המשורר וקהל הקוראים לאחר
שפורסם השיר.

רחל תופסת את השיר כהתגלמות הרגש של האדם, אך לא כל רגש. היא מתכוונת
לכאב, ייאוש, מצוקה ואובדן. השיר מעלה שני ניגודים מקבילים מפני שקיים
פרדוקס בין החוויות שהמשוררת עוברת בעת כתיבת השיר לבין התוצר. רחל
עוברת חוויות קשות וכואבות, אולם כאשר חוויות אלה נכתבות בספר שיריה, הן
הופכות לדבר נעים ויפה. היא אומרת "היו למחרוזת שירים מלבבת".

בית 1: בית זה מתאר את החוויה המניעה אותה לכתיבה: "צריחות שצרחתי
נואשת כואבת", "בשעות מצוקה ואובדן". לכן ספר שירי הוא מחרוזת של מילים
שמקורה מצריחות שצרחתי בלילות מצוקה ואובדן. דבריה של רחל מעידים על כך
שהעצב הוא מקור השירה ושיצירת שיר היא התרחשות פנימית המלווה כאב
וייסורים. היא מבטאת את "האני" של המשורר.
בשתי השורות הראשונות יש צלילים צורמים "צ", "ח", "ב" ו "ש", שקשורים
למשמעות המילים: צריחות, אש, כאב, מצוקה ואובדן. אולם בשתי השורות
הבאות נעלמים הצלילים הצורמים ויש לנו "ל", "ש" ו "ב" שורות אלה מתארות
את העיבוד שעוברות אותן צריחות עד שהפכו לספר שירים "ספר שירי הלבן" .

בית 2: בבית זה מופיע רעיון חדש, השירה מגלה סודות לאחרים. פה מדובר על
החשיפה לציבור זר, רחל מתכוונת לחשיפת אותם רגעי כאב. זה כואב עוד יותר
מקודם, מפני שבשיר היא מגלה דברים שלא גילתה לחבריה.
בבית השני רחל מספרת את סודה שהוא מעין "כוויה" (סודות שהם חוויה כואבת
הן כמו כוויות וצלקות שאותן אנו מסתירים). כולם ממששים את הכוויה שלה
באדישות ומבלי להבין אותה – "ואת תוגתו של הלב הכורע --- יד כל במנוחה
תמשש".
קשה לה עם פרסום השירים שלה – "הסודות" שלה, אך בכל זאת פרסומם מביא
אותה לפורקן רגשות.
גם בשתי השורות הראשונות, רחל משתמשת בניגוד בין הפועל הסביל שמדגיש
סתמיות שבה "נגלו" לבין הסיטואציה האינטימית עם רעיה, שבה לא גלתה את
המצוקות שלה, אז "נחשף החתום בי באש". המשמעות פה היא שהחוויה
שעברה רחל היא כל כך קשה עד שהשאירה חותמת כשם שמקבלים כוויה מאש
ולאחריה נשארת צלקת. גם בשורה זו ישנו ניגוד בין נחשף לבין חתום בי באש,
כאילו היא נדונה לחשיפה לא יזומה.

אם כן, רחל מגלה את כאב הלב הכושל והמתמוטט. בשתי השורות האחרונות רחל
מדברת על כך שבשירה ניתנת אפשרות לכל איש למשש את ליבה. היא חוששת
שמא הקוראים יתפסו את שיריה בצורה לא נכונה.
בשורה הראשונה ישנו צירוף מטפורי "תוגת הלב הכורע" מטאפורה זו מחזירה
אותנו אל החוויה שממנה בא השיר שהוא הביטוי של תוגת הלב הכורע.

שורה אחרונה "יד כל" מייצגת את קהל הקוראים הלא ידוע שקורא את ספר
שיריה, המישוש הסתמי של הקוראים מנוגד לצריחות לחביונות לא גיליתי לרע,
לתוגת הלב הכורע, לחתום באש. קהל הקוראים מנותק מן הסבל שרחל עברה
לאורך תהליך היצירה.
בשיר אנו מוצאים תבניות מנוגדות: "נואשת, כואבת", לעומת "מלבבת",
"צריחות שצרחתי" לעומת "ספר שירי הלבן", הבריאות לעומת המחלה, הבחרות
לעומת הזקנה והעבר לעומת ההווה.




1