אנטיגונה

יסודות הדרמה

מוצא המלה דרמה מיוונית ופירושה : פעולה. הדרמה היא סוג ספרותי בה מחקים פעולה מסויימת מהחים ע"י אנשים הפועלים בעצמם על הבמה , שחקנים ולא ע"י סיפור.

א. אין דמות מספר. העלילה מתקדמת באמצעות דיאלוגים/מונולוגים. הדיאלוג הוא תמיד עימות בין 2 דיעות מנוגדות , דוגמאות : הדיאלוג  אנטיגונה – איסמנה , הדיאולוג קריאון – היימוןוהדיאולוג קריאון – טירסיאס הנביא. דוגמאות למונולוגים : מונולוג קריאון בפני העם עם עלייתו לשלטון במערה ראשונה ומונולוג אנטיגונה בפני העם לפני מותה במערכה הרביעית.

ב. קונפליקט – התנגשות הנוצרת כתוצאה מעימות בין 2 צדדים מנוגדים. הקונפליקט חיצוני אם בין 2 דמויות שונות ופנימי אם נעוץ במאבק פנימי בין 2 עמדות מנוגדות בלב האדם. כאן הקונפליקטים חיצוניים בין דמויות שונות. לדוגמא : הקונפליקט העיקרי אנטיגונה , הפועלת לפי חוק האלים לבין קריאון הפועל ע"פ חוקי אנוש של עצמו לטובת המדינה ולתועלתה. קונפליקטים מישניים בין אנטיגונה הפועלת ע"פ הרגש לאיסמנה הפועלת לפי ההיגיון , בין היימון הדמוקרט לקריאון הטירן במערכה השלישית.

ג. מתח דרמתי. המחזאי אינו מגלה פתרון הסבך העלילתי בתחילה אלא חושפו בהדרגה. להגברת המתח הדרמתי משתמש בעיקר לפני הסוף – כאן במערכה רביעית במומנטים של השהייה – הצופה מתוח לדעת כיצד תתפתח העלילה והמחזאי לא מספק מיד סקרנות הצופה אלא מגיש קטע ארוך בעניין אחר המשהה התפתחות העלילה ומגביר מתח בלב הצופה, דוגמא כשהקהל חרד לגורל אנטיגונה ומתוח לדעת אם תינצל/תמות משהה המחזאי את התשובה ע"י נאום ארוך של אנטיגונה לפני מותה , שירי נחמה ארוכים של המקהלה לאנטיגונה , שיחה ארוכה בין טריסיאס הנביא לבין קריאון , שירי המקהלה הקוראים להציל העיר מהתמוטטות , דברי השליח הארוכים לארודיקה בהם מספר כיצד הלך עם קריאון לשרוף הגופה ולקוברה ואח"כ הליכתם לשחרר אנטיגונה כשרק בסוף דבריו מספר על מות אנטיגונה והיימון.

ד. עקרון שלוש האחדויות :

א. אחדות עלילה : עלילת המחזה פיתוח של מוטיב יסודי אחד ללא סטיות של עלילות משנה.

ב. אחדות הזמן : על המחזה לשקף התרחשות שלא נמשכה במציאות יותר מיממה.

ג. אחדות המקום : מקום ההתרחשות מוגבל למקום אחד – תבי.

ביסוד גישה זו השאיפה ליצירת אשליה בעיני הצופה כי הוא עד להתרחשות מציאותית , אשליה  שעלולה להתפורר עם הרחבת גבולות הזמן או עם העתקת העלילה למקום אחר.

יסודות הטרגדיה

טרגדיה היא סוג ספציפי של דרמה ובה כל יסודות הדרמה ובנוסף גם יסודות ייחודיים :

א. תוכן העלילה מספר על סבל ויסורים של הגיבור הראשי.

ב. הגיבור הראשי הוא גיבור טרגי.

ג. סיום המחזה בקטסטרופה – אסון.

מאפייני הגיבור הטראגי

הגיבור אינו גיבור שסובל בלבד אלא עליו לקיים קריטריונים אחדים :

א. חוטא / נכשל מבחינה מוסרית לא בזדון אלא בשוגג.

ב. סובל יסורים קשים.

ג. יסורי הגיבור מעוררים בצופה  הזדהות , רחמים ופחד.

ד. מבחינת אופיו עליו לא  להיות צדיק גמור כי אז לא יעוררו ייסוריו הזדהות ורחמים בקרב הצופים אלא זעם. כמו כן עליו לא להיות רשע מצליח שכן לא יעורר אהדה , הזדהות ורחמים אלא שמחה לאיד. אנו מרחמים על הסובל יסורים שלא באשמתו המודעת אלא בשל חולשות אנושיות של אופי כרוב בני האדם.

הנסיבות בהן פועל הגיבור אינן שגרתיות אלא חד פעמיות , קשות , יוצאות דופן , בלתי צפויות ולכן מעידתו/חטאו/ כשלונו של הגיבור מעוררות פחד בצופה שבנסיבות כה קשות גם הוא יכול לפעול בשוגג , למועד , לחטוא , להיכשל כגיבור באופן שסופו אבדן וחרטה.

רגשות הרחמים והפחד שמתעוררים אצל הצופה במהלך המחזה משחררים אותו מרגשות אילו ומביאים אותו לקתרזיס – היטהרות כלומר השתחררות והתגברות על פחדים אילו.

ה. הגיבור מביא אסון על עצמו ועל קרובי משפחתו.

ו. לקראת סוף המחזה גוברת מודעות הגיבור. הוא מבין טוב יותר את הנסיבות בתוכן פעל ומכיר בטעויות שעשה שגרמו לסבל רב לעצמו וליקיריו. ידיעתו מגבירה עוד יותר סבלו והוא מתחרט על מעשיו הרעים אבל מאוחר מידי ללא אפשרות תיקון כלשהו.

ז. הגיבור אינו משלים עם גורלו הוא מורד ומוחה.

ח. על הגיבור להיות דמות משכמו ומעלה מבחינת מעמדו החברתי כלומר בן המעמד הגבוה.

כן עליו להיות משכמו ומעלה מבחינת אישיותו = גיבור במובן של hero. גיבור הטרגדיה צריך להיות אדם בעל שכל ובעל אופי חזק שיש לא רצון מסויים שאותו רוצה לממש בנחישות ובעיקביות.

ט. הגיבור הולך לאובדנו בהכרה ברורה.

י סוף הגיבור טראגי.

ביצירה שני הגיבורים הראשיים – אנטיגונה וקריאון טרגיים בהתאם לקריטריונים אילו פרט לכך שאנטיגונה עד הסוף אינה מכירה בטעותה ואינה מתחרטת ופרט לכך שקריאון אינו הולך לאובדנו בהכרה מלאה.

טרגדיית גורל ואופי

הטרגדיה אנטיגונה היא מצד אחד טרגדיית אופי. סופוקלס רוצה להראות כי גורל האדם קשור רבות ליצרי ליבו. בכך מחדש בהשוואה למחזאים לפניו ובתקופותיו שכתבו טרגדיות גורל בלבד בהן בני האדם קורבנות הגורל בלבד. החידוש של סופוקלס שבדרמה שלו יש מרחב החלטה לעשייה ולרצון החופשי של האדם. לדוגמא : אנטיגונה מביאה על עצמה את האסון בשל אופייה האימפולסיבי והפזיז כשהיא מתאבדת בסוף המחזה לאחר כליאתה במערה ע"י קריאון ואינה מחכה באופטימיות לאפשרות שאולי יחלצו אותה. לגבי קריאון בסוף היצירה נגרם לו אסון כבד במות בנו ואשתו. עריצותו , חוסר גמישותו וגאוותו הקיצונית מנעו ממנו להודות בטעות שבפקודתו. לו הודה בטעותו התפשר עם דרישת העם ודרישת בנו וביטל את החוק היה מונע השתלשלות הטרגית של העלילה.

למרות האמור לעיל הערצת האלים של סופוקלס היא בבחינת מוסכמה בלתי מעורערת ולכן ביצירה עקבות של טרגדיית גורל. המקהלה אומרת בבית השני : " בית לבדקוס אומלל , לא יטוש אסון זרעו – לא יסור ממנו, אנף בו אל מבני מרום". בבית השלישי אומרת המקהלה : " אל ארוס , צדיק לרשע תהפוך , תטה לבבו אלי פשע , בנים באבות תגרה בקרב , כאויבים יריבו". אנטיגונה אומרת על אסון מותה כי הוא עונש מהאלים. בפרודוס נאמר כי קריאון נבחר ע"פ רצון האלים.  מכאן שקריאון וכל אדם אינו שליט למעשיו הרעים. תכונות האופי השליליות של הגיבור , אשר הביאו אותו למעשיו הרעים , אינן נובעות מרצונו אלא הוטבעו בו ע"י האלים. מכאן שהגיבור הטראגי הוא קרבן האלים.

מכאן שאנטיגונה הנה טרגיית אופי וגורל גם יחד.

עקבות הגורל ביצירה

במשפט הפתיחה של המחזה מזכירה אנטיגונה לאיסמנה את האסונות הרבים שמנחיתים האלים על משפחתם. בסוף הפרודוס ראש המקהלה אומר כי קריאון נבחר לשלטון ברצון האלים. קראון במונולוג שלו אומר כי שני האחים מתו זה בידי זה ע"י הגורל. בבית שני האלים הביאו אסונות על בית לבדקוס האומלל והאסונות מידי האלים לא ינטשו זרע המשפחה לנצח. המקהלה אומרת הכל צפוי מראש ואין אדם אשר ינוס מגורלו.

היצג – אכספוזיציה

השלב הראשון של המחזה. תפקידו הצגת הדמויות , הבעייה העיקרית/נושא המחזה , מניעים , מגמות – את כיוון ההתפתחות , לתת את הרקע של המחזה. ההיצג במחזה הנו הפרולוג (פתיחה) והפרודוס (שיר הכניסה של המקהלה ).

במחזה אין דמות מספר. פרטי העלילה נמסרים עיקר באמצעות הדיאלוגים שבין הדמויות. בפרולוג דיאלוג איסמנה – אנטיגונה במהלכו מבינים כי המחזה קשור בפקודה שנתן קריאון לא להביא את פוליניקס הבוגד לקבורה ולהשליך גוויתו מאכל לעופות וחיות הארץ וכן בעונש המוות בסקילה שגזר על מפרי הפקודה. את תוכן הפקודה מגלה אנטיגונה לאיסמנה שלא שמעה על כך. יש אפיון האחיות ע"י אנלוגיה ניגודית : אנטיגונה המבינה היטב דברי המלך מחליטה להמרות הצו ולקבור אחיה , ביניהם היתה אהבה הדדית. היא בטוחה שאין עוולה במעשה כזה מפני שהוא נכון ע"פ חוק האלים אותו היא מכבדת. לעומתה איסמנה לאחר ששמעה מאחותה תוכן הפקודה מסכימה עקרונית עם הצורך לקבור אחיהן וגם לה יש התנגדות לתוכן הפקודה אך לאחר שמגוללת פרטי האסונות שפקדו את המשפחה מנמקת בפני אנטיגונה מדוע לא תשתף איתה פעולה בהפרת הצו : היא לא בזה לחוק האלים שאנטיגונה מכבדת אך מכירה בחולשתה להתנגד לשלטון החזק ממנה , אישה לא יכולה להצליח במאבק נגד  גבר ורק טיפש מתקומם נגד גורם החזק ממנו פי שבע. היא מחליטה לשתוק , להיכנע לשלטון ומקווה שבני משפחתה והאלים יסלחו לה כלומר מקווה שהאלים יעשו את הנדרש – קבורת האח. איסמנה סבורה שהחלטתה שקולה ונבונה בעוד אנטיגונה נוהגת בסכלות. למרות זאת מבטיחה שלא תספר לאיש תכנית אנטיגונה ותשמור העניין בסוד.

הפרודוס – שיר הכניסה של  המקהלה נותן לקורא רקע על פקודת קריאון : צבא ארגוס ובראשו פוליניקס יצא למלחמה נגד צבא תבי בראשו אטאוקלס. שני האחים הרגו זה את זה בדו קרב. פוליניקס נחשב לבוגד בעוד אטאוקלס הגן על תבי ברוב פאר והדר. רש המקהלה משמש בסוף הפרודוס כקריין המודיע על הנאום שעתיד לשאת קריאון בפני זיקני הקהל ומיידע הקהל כי קריאון נבחר ברצון האלים שאיפשרו לו את השלטון עוד לפני שנתן את הפקודה המנוגדת לחוק האלים.

כבר בהיצג רמזים לכיוון התפתחות המחזה סביב עימות שילך ויחריף בין אנטיגונה וחוק האלים לבין קריאון וחוק המדינה שלו.

שגב ורוממות

מושגים הקיימים בטרגדיה קלאסית ולא במודרנית. ישנן 2 דיעות :

א. הטרגדיה הקלאסית הרואית. הגיבור הראשי הרואי , כלומר מצד אחד מעורר בצופים רחמים על סבלו ומצד שני מעורר הזדהות והערצה. הוא אנושי כמותנו בחולשתו ובשבריריותו ועם זאת נתפס בעיני הצופה כאדם גדול , נעלה הן בשל השתייכותו המעמדית – בן אצולה והן בשל אופיו החזק והתנהגותו הנחושה המביאים אותו לפעול בעקביות למימוש עקרונותיו ואמונתו. אנו מייחסים לו גדולה שאין בנו ומעריצים אותו והרגשתינו זו גורמת לנו להתרוממות נפש.

ב. הטרגדיה הקלאסית מבטאת עולם דתי שיש בו אמונה חזקה בסדר עולם מוסרי אובייקטיבי. הגיבורים המפירים בהתנהגותם את עקרונות המוסר בשל ההיבריס מקבלים עונש ומפלתם אינה מדכאת את הצופה אלא מרוממת נפשו מפני שנוכח שיש יציבות בסדר המוסרי של העולם בו חי שהוא משתייך לעולם טוב וצודק שכופה את הסדר שלו על כולם ואף אחד אינו יכול לפרוץ אותו בלי להיענש. הדבר מעניק לו הרגשת בטחון בעולמו.

אנטיגונה

פירוש השם נועדה להתנגד. דמות מרכזית המפעילה את העלילה עד סופה.

המניע העיקרי לפעולתה המרכזית ביצירה היא אהבה רבה לאח המת , פוליניקס. היא מפריזה בדבקותה הקיצונית באח המת למענו מקריבה קשרי אהבה אפשרית שיש לה בחיים – איסמנה והיימון.

עוצמת רגשותיה מניעה התנהגותה ולא שיקול דעת נבון , הגיוני , מתון ומאוזן.פעולותיה המהירות כלפי פקודת קריאון בתחילת המחזה נראות למקהלה , לאיסמנה ולצופה כהתנהגות פזיזה , אמוציונאלית  וקיצונית. בעוד יכולה היתה טרם מעשה לנסות להשפיע על המלך , לרככו , לשכנעו בצידקתה באמצעות שיחה אולי תצליח להביא לשינוי בעמדתו. במקום מחליטה על צעד קיצוני מעשי הכרוך בסיכון חייה . אומרת שיש לה מחוייבות קודם כל למתים ולא לחיים.