עבודה בארספואטיקה

מוטיב ההורות והלידה בשירים ארספואטיים
לאדם היוצר יש כלי שבאמצעותו הוא יכול לבטא את עצמו. כמו כל אדם אחר, הוא מחפש
הבנה והזדהות עימו. הרצון הזה והרגש שמלווים את הכתיבה מהווים גם הם חומר ליוצר.
הכתיבה הינה תהליך פנימי, רגשי ואפילו רוחני. אנו נתקלים לפעמים ברעיוניות של לידה,
הורות ואחריות שיוצר מרגיש כלפי שיריו. מדוע חש יוצר מחוייבות שכזו? מדוע הוא מדמה
את הכתיבה ללידה והורות—שני תהליכים כל כך כואבים ומתישים?
"לא זכיתי באור מן ההפקר" של חיים נחמן ביאליק מדגיש עד כמה כל התהליך
הכתיבה זה משהו פרטי ואישי, ולכן יוצר אצל הקורא ציפיות לשמוע כמה נפלא הוא תהליך
הכתיבה. הכותב מספר שהוא לא קיבל כלום בירושה ולא גנב מאף אחד. הכל בא מתוכו.
תחת "פטיש צרותיו"—תוך כדי התמודדות עם החיים הלא פשוטים של המשורר—קורה
שניצוץ נסתר פורץ מתוכו, וגורם לו לכאב פיזי תוך כדי הפיכתו למשהו מוחשי. כך באה לו
ההשראה לכתיבתו... אך כאן מנתץ ביאליק את הציפיות של קוראיו ואף מותח ביקורת על
הקהל. מתוך רצון לאהדה חושף המשורר את השיר שלו, שהוא כל כולו, מתוכו, בשרו
ודמו. הוא חושש מפני העולם האכזר אך יודע שעליו לעשות זאת המוקדם או במאוחר.
כמו הורה המסרב לשלים עם העובדה שילדיו יעזבו את הקן בשלב כלשהו. השיר יוצא אל
אוויר העולם, אל הקורא, והמשורר מגיש כאילו נרקע מעליו חלק. תחושת אובדן כמו הורה
שאיבד ילד. זה כבר לא משנה לכותב מהי התגובה, כי השיר כבר איננו בבלעדיותו. עתה
עליו לוותר על שירו, בנו, לגמרי ולהאמין שיסתדר שם בחוץ להאמין שיקבל את היחס
המתאים. הקורא בתגובה לנאמר חש במבוכה ואיננו יודע איך להגיב לאמרה שכזו. כי הרי
מה אומרים לאב המבכה את בנו?
גם יונה וולך מבכה את בנה בשירה "אבשלום". בנה המת אבשלום הוא הדימוי
לשיריה וכתיבתם. בקההות החושים של אבל ויגון מערבבת המשוררת את הכאב הפיזי
והחששות של אם בלידתה—כמו בכתיבת שיר. היא חייבת להיזכר בבנה פעם נוספת כדי
להתאבל עליו שוב, מכריחה את עצמה לתוך הכאב כדי לחזור לאותו כאב פיזי של הלידה.
הכאב הפיזי אולי יגרום לזכרון להיות אמיתי יותר. המזוכיזם שכאן מתבטא גם בכך שהיא
מוכרחה לשוב לכתוב ולסיים את השיר, כי הוא תופס בה. לכן התהליך כואב! מפני שהיא
יודעת שהיא תאבד את השיר. כמו בכל פעם שהיא נזכרת באבשלום אך יודעת שהוא
איננו. ישנו ערפול חושים בין רחמיה, רעב להורות ו"רצון התורשה"—האינסטינקטים
האימהיים שבה שכמהים לפעול—הרצון להביע את עצמה ולהשתחרר מאיזשהו עול רגשי.
בגלגול הבא אבשלום יהיה אהובה, כלומר יהיה עוד שיר, בעל אופי אחר אולי. ואז,
כשתסיים בהצלחה, תהיה בטנה שוב ריקה, כי הלידה נסתיימה, שוב לא יישאר לא
מאומה, כי כל שיר שמתפרסם הוא אובדן לכותב. היא, בתור אם הדואגת לבנה רוצה
לדעת איפה הוא, ואיך הוא מסתדר, רוצה לדעת אם השיר שלה אהוד בקהל. האם הוא
ימצה עצמו. כלומר מחפשת לדעת אם הצליחה בשליחותה כאם, אם השיגה את מטרתה
כיוצרת.
בניגוד לשני שירים אלו, הרואים בפרסום השירים אובדן, מצליח יהונתן גפן להציג
את התהליך הכואב הזה כשיר ילדים קליל. ב-"איך שיר נולד" מדמה המשורר את תהליך
הכתיבת לצחוק, שמתחיל בבטן ומתגלגל. ברגע שהוא פורץ אין אפשרות לשלוט בו. כמו כן
הוא מדמה תהליך זה ללידת תינוק. התהליך כן כואב, הוא מודה, אבל אחרי הלידה, לאחר
מעשה, כולם שמחים בתינוק החדש שנולד ואוהבים אותו. השיר מוצא חן בעיני כולם,
ופתאום הוא הולך לבד. אין צורך בו, במשורר, שידאג לו ויקדם אותו. צעדיו הראשונים של
כל ילד הם סיבה להתרגשות בקרב הוריו. הם סימן להתפתחותו התקנית ועצמאותו של
הילד. יהונתן גפן מבטא, אם כך, את תקוותו כיוצר: ששיריו באמת יתקבלו, שלאחר מעשה
ירגיש בצחוק שליווה את הכתיבה ולא בכאב, שיראה שכל שיריו אהודים ופופולריים—
שהביא ילד בריא, עצמאי ואהוב לעולם. הוא מבטא תקווה וכמיהה ולא עובדה בשטח. לכן
משמשת האנלוגיה לצחוק מתגלגל מנגנון הגנה על רגשותיו האמיתיות (פחד, חוסר ידיעה,
ההורות שעומדת בפתח הדלת) שנוצרו כאשר קבע שכתיבת שיר היא כמו לידה.
שלושת השירים הללו הם ארספואטיים והם מבטאים את הקשר שבין היוצר
ליצירה. יש בהם ביטוי לרגשות אימהיים של היוצרים כלפי יצירותיהם: אחריות; דאגה;
תקווה לעתידו, בריאותו והצלחתו; פחד לתת לו לצאת אל העולם; תחושת הריקנות כאשר
הוא איננו... בשלושת השירים קיימים מוטיבים של לידה והורות המדגישים את הקרבה
והבעלות שיש ליוצר על יצירותיו. כמו כן, מוטיבים אלו מדגימים היטב את הרגשת המשורר
כאשר הוא כותב, כאשר הוא נחשף וכאשר ילדיו נלקחים ממנו. יוצר מחפש אמפתיה בקהל
קוראיו. על ידי העברת המסר של תחושת אובדן ותסכול, תחושת האמהות, האחריות
והכאב שבחבלי הלידה הם מצליחים לעורר הבנה ולהשיג את מטרתם.