חדשות האתר

פרוייקט הרחבת אתר הסיכומים 2014 יוצא לדרך, ואנחנו צריכים את העזרה שלכם! לחצו כאן לפרטים

שימו לב שתיקנו כמה סיכומים שהיו חתוכים, תודה לגולשים הנאמנים שהעירו לנו על כך.

סקר

  • באיזה מקצוע הייתם רוצים לראות יותר סיכומים
  •  תנ"ך
  •  אנגלית
  •  ספרות
  •  היסטוריה
  • אנא בחר תשובה

רשימת תפוצה

הצטרף לרשימת התפוצה שלנו!

  • אנא הכנס כתובת EMail תקינה

צורפת בהצלחה לרשימת התפוצה. תודה על שיתוף הפעולה!

חברתי

רנה מגריט בעיני הפיזיקה

מקצוע: פיזיקה, כיתה: י', מאת: ענבל, פורסם: 15/05/2008
הולכים לסרט? allmovies.co.il מרכז במקום אחד את כל ההקרנות בכל בתי הקולנוע!

עבודה המשלבת את האומנות -רנה מגריט, עם הפיזיקה-זמן חלל וכו'


רנה פרנסואה גיסלאן מגריט נולד ב-21 בנובמבר 1898 בלסין (Lessines) שבמחוז
הינו (Hainaut) שבבלגיה. אימו, רג'ינה, כובענית עד נישואיה ולליאופולד, סוחר
בדים. במאי 1900 עברה משפחת מגריט לעיירה גילי (Gilly), שם נולדו שני אחיו,
ריימונד ופאול. כמה שנים אחרי כן, עברו לגור בשאטלה (Chatelet), שם החל מגריט
ללמוד ציור. ב-24 בפברואר 1912 התאבדה אמו בטביעה במי נהר הסאמברה. גופתה
נמצאה כעבור כשבועיים, ב-12 במרץ כשכותנת הלילה מכסה את ראשה. בציוריו של
מגריט מופיעות לעיתים נשים כשפניהן אינן גלויות, ונראה כי החוויה הקשה שעברה
עליו כנער מצאה ביטוי ביצירתו. בשנת 1913 החליט האב להעביר את משפחתו לעיר
שרלרואה (Charleroi), שם החל מגריט ללמוד בבית הספר התיכון. הוא פגש את
ז'ורז'ט ברז'ה, נערה שתהיה לרעייתו בעתיד. ב-20 באוגוסט 1914, בעת מלחמת
העולם הראשונה, פרצו הגרמנים לבלגיה והאב החזיר את משפחתו לשאטלה.שלושה
מזכרונות ילדותו יצוצו פעמים מספר ביצירותיו כמוטיבים: תיבת עץ שהיתה ליד
עריסתו, בלון שנקשר לגג בית הוריו, מראה של אמן עסוק בציור בית העלמין בו רנה
שיחק עם חברה קטנה. כעלם צעיר היה חובב סרטים והתעניין מאד ביצירותיהם של
רוברט לואיס סטיבנסון ואדגאר אלן פו, גם אלה ישפיעו על עבודתו בעתיד.
בנובמבר 1915 עבר מגריט לגור בבריסל. שנה אחרי כן, נרשם לאקדמיה
לאמנויות בבריסל. משפחתו הגיעה לבקרו והצטרפה אליו לשם כעבור שנה. בשנת
1918 החל לצייר את תמונותיו הראשונות, תחילה בסגנון הקוביזם ואחר בסגנון
הפוטוריזם. בשנת 1919 פגש את המשורר פייר בורז'ואה, שהתרשם מעבודותיו של
מגריט והזמינו לאייר את שיריו. בשנת 1920 פגש בשנית בז'ורז'ט ברז'ה, שאותה
הכיר כשהיה בן 15, וב-28 ביוני 1922 נישא לה. כעבור פרק זמן נחשף לעבודתו של
ז'ורז'יו דה קיריקו, "שיר אהבה", שתביא לנקודת מפנה בחייו. בשנת 1926 צייר
מגריט את יצירתו הסוריאליסטית הראשונה, "הרוכב האבוד", וריאציות שונות שלה
יצייר בחלוף השנים.
רנה מגריט מת בבריסל ב-15 באוגוסט 1967 ממחלת הסרטן ונקבר בבית
העלמין של Schaerbeek. הבית שבו התגורר בבריסל משמש כיום כמוזיאון, שבו
מוצגות אחדות מיצירותיו וכן מוצגים חפצים אחדים המופיעים בציוריו.
מגריט, היה שייך לזרם הסוריאליסטי ויצר אשליות. הוא יצר טכניקה
אשלייתית טבעית של תיאור מדויק ויצירותיו צוירו באופן דקדקני וקפדני כפי
שאמנים בסופר-ריאליזם היו מציירים, אלא שמגריט לא צייר את המציאות כי אם
את הבלתי אפשרי. בציוריו היה סותר את כוח הכבידה של כדור הארץ, לשמיים
שיווה איכות של חומר גשמי וממשי שאפילו ניתן לחיתוך ולהצבה על גבי כן הציור,
והספינות שצייר עשויות היו מגלי הים ובכל זאת משייטות על פני המים.
הוא הפליא לסכל את ציפיותיו המוקדמות של הצופה, בעשותו שימוש יוצא
דופן בגדלים הסותרים את ידיעותיו המקובלות של המתבונן בתמונה. ההיגיון
המסוים, המונח ביסוד מערכת היחסים שבין עצמים חסרי כל קשר לכאורה, משווה
ליצירותיו יכולת לערער את שלוות רוחו של הצופה בהן, ומעורר בו תחושה בלתי
נוחה. ביצירותיו הוא מתמקד בעיקר בניתוח לשון הציור, בקשר הנוצר בין חפצים
מעשה ידי אדם לעצמים טבעיים הנמצאים בסמיכות זה לזה, ויצר אפקטים
המשתמעים לשתי פנים, המגבירים את תחושת המוזרות וטורדים את המחשבה.
ביצירותיו, לא חדל מגריט לתהות על פשרם של פרדוקסים ועל טבעה של התפיסה
האנושית.

ארועים חשובים בחייו כצייר ואמן
- בשנת 1927 זכה מגריט לתערוכת יחיד בגלריית "לה סנטור" ואחריה עבר הזוג
מגריט לגור בפאריס. בשנת 1928 הציג את עבודותיו בתערוכה בבריסל
והשתתף בתערוכה המשותפת הראשונה של הסוריאליסטים בגלריית "קמי
גומנס" בפאריס.
- בשנת 1930 הוא משתתף שוב בתערוכה בגלריית "קמי גומנס" ואחר שב
לבריסל.
- בשנת 1933 הוצגו 59 מיצירותיו ב"ארמון האמנויות" בבריסל וכן השתתף הוא
בתערוכה בגלריה "פייר" בפאריס.
- בשנת 1936 הציג את ציוריו בפעם הראשונה בניו יורק בגלריית "ז'וליין לוי".
כמו כן, השתתף בתערוכה בינלאומית בלונדון. כעבור שנתיים שוב מוצגות
תמונותיו בבירת אנגליה.
- בשנת 1940, בעקבות הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה, עברו מגריט
ואשתו ל- Carcassonne, אשר בצרפת.
- בשנת 1941 השתתף בתערוכה בגלריית "דיטריש" בבריסל.
- בשנת 1947 השתתף בתערוכה בגלריית "הוגו" בניו יורק ובגלריית "לו קוזין"
בבריסל.
- בשנת 1948 הציג מגריט את ציוריו בגלריית "פובור" שבפאריס.
- בשנת 1953 השתתף בתערוכה בגלריית "אלכסנדר יולא" בניו יורק והציג
תערוכה ראשונה ברומא.
- בשנת 1954 זכה לרטרוספקטיבה ב"ארמון האמנויות" בבריסל.
- בשנת 1956 זכה בפרס גוגנהיים בבלגיה.
- בשנת 1965 זכה לרטרוספקטיבה נוספת, הפעם במוזיאון לאמנות מודרנית בניו
יורק.
- בשנת 1967 הציג את תמונותיו במוזיאון ברוטרדם ובתערוכה אחרת
בסטוקהולם.


סוריאליזם היא תנועה באמנות ובספרות, שקמה באירופה לאחר מלחמת העולם ה-1.
הסוריאליזם הוא אמצעי לאיחד המציאות ההכרתית עם זו התת הכרתית, למיזוג בין עולם
החלום וההזיה לבין העולם ההגיוני והיומיומי לכלל "על- מציאות". מחוללי התנועה
הסוריאליסטית הושפעו מהתיאוריות הפסיכולוגיות של זיגמונד פרויד, מהתיאוריות
הפוליטיות והאומנותיות של תנועת הדאדא ומשבירת הכלים הפואטית של המשורר ארתיר
רמבו. כדי להגיע לשאיבה ישירה של חומרים מן התת מודע, הרבו הסוריאליסטים בניסיונות
של "יצירה אוטומטית"- כתובת מילים או רישום דימויים כפי שצצו אסוציאטיבית
וספונטנית- או גם תחת השפעת סמים- בתת ההכרה של האמן, ללא פיקוח מודע כלשהו, תבוני,
מוסרי או אסתטי. הם האמינו כי רק כך ישתחרר האדם מכל כפייה או מעצור, יורחבו גבולות
התודעה, וייחשפו היחסים האמיתיים בין האדם לבין היקום.
הישגיו הגדולים של הסוריאליזם היו בציור. הציירים הסוריאליסטים הושםעו, מלבד
מאומנות ה"דאדא", גם מיצירותיהם של ציירים מתקופות קודמות, שנתנו ביטוי לפנטסיות
ולסיוטים, ובהם היירונימוס בוש, פיטר ברויכל, פרנסיסקו גויה וג'ורג'ו קיריקו. עבודת
הציירים הסוריאליסטים התבססה על מחקר שיטתי ועל ניסויים. בעבודתם פיתחו כמה
אמצעים ציוריים וטכניקות חדשות. אחד האמצעים האופיניים שפיתחו היה ציור דייקני של
דברים מוכרים בתוך סביבה מוזרה, או בצירופים ובמצבים בלתי סבירים ובלתי הגיוניים,
שהעניקו לציוריהם אווירה של חלום או לחילופין, סיוט.
אמצעי אחד היה ציורן של צורות מוזרות, שזהותן אינה ברורה, כדי לעורר את הדימיון
הצופה לניחושים ולהשערות. עוד אמצעי שהיה חביב על הציירים הסוריאליסטיים היה הציור
בהמשכים, כאשר אחד מהם מתחיל לצייר, למשל, ראש של דמות כלשהי, מקפל ומסתיר את
מה שצייר ומעבירו לידי חברו כדי שימשיך את הציור, וכך הלאה עד שצוירו כל חלקי התמונה.
הטכניקות החדשות שבהן עשו הציירים הסוריאליסטם שימוש היו שפשוף בפחם או בגירים
צבעוניים על פני משטח מחוספס, או גירוד פני בד הציור, כדי לקבל דימויים מקריים
מעורפלים, שבתוכם נתגלו צורות דימיוניות. הם שאבו השראה מחלומות, מציורי ילדים
ומציוריהם של חולי רוח.
הסוריאליזם המשיך להתקיים גם לאחר מלחמת העולם ה-2, אם כי חלו בו כמה
התפתחויות ושינויים. אחת הקבוצות שצמחו ממנו הייתה "הריאליזם הפנטסטי", המוצאת
לעיתים בחלום מפלט מהמציאות האכזרית. ציירים אחרים פיתחו נטייה להמצאות מפתיעות
ומשעשעות, בנוסח קליל ומבדר.


הזמן הוא מושג עיקרי המשמש אותנו לתאור המציאות והגדרתה.
זמן מוגדר על-ידי שינוי, ותלוי בו. כלומר, כאשר ידוע כי חפץ מסויים נמצא גם במצב A וגם
במצב B, אך ידוע גם כי מצבים אלו מנוגדים זה לזה, ניתן להסיק כי בין A ל-B קים פער זמן
מסויים. המעבר בין A ל-B הינו תהליך. זמן מצויין בנקודות זמן, שהן מושג פילוסופי המתאר
חוסר שינוי. קיומן של נקודות הזמן שנוי במחלוקת: יש הטוענים כי מושג זה אינו קיים באמת
אלא שהוא אשלייה תודעתית. מושג נוסף הינו פרק זמן. פרק זמן הינו כימות הזמן ביחס למדד
כלשהו, לרוב ביחס לנקודות זמן מוגדרות. פרקי הזמן מאפשרים הגדרה של יחידות זמן. יחידות
זמן הינן פרקי זמן ידועים, אשר התודעה מקבלת אותן כמקור להשוואה לפרקי זמן אחרים.
יחידת זמן הינה פרק הזמן הדרוש להתרחשות ידועה מראש. לדוגמא, המונח "יממה" מתאר
מחזור שלם של סיבוב כדור הארץ על צירו. מכיוון שמחזור כזה ידוע באופן כללי לכל אדם,
יכולה הייתה יחידת זמן זו להיקבע כמרכזית ומקובלת עבור האדם. מלבד יחידות זמן, אדם
מסוגל לקבוע ציוני זמן, שהם מאורעות מסויימים שבהשוואה אליהם נמדדים מאורעות
אחרים. לדוגמא: בוקר (מאורע זריחת השמש ותחילת היום) הינו ציון זמן עבור פעולות שונות,
המתרחשות לפני, אחרי או במהלך הבוקר.
חץ הזמן האנטרופי הינו מושג פיזיקלי, הנגזר מתורת האנטרופיה. על פי תורה זו, קיים
תהליך מתמיד בו מידת "אי הסדר" במערכת מסויימת הינה מידה משתנה, ובמערכת סגורה
האנטרופיה גדולה יותר בנקודת זמן מאוחרת יותר (כלומר - האנטרופיה גדלה עם הזמן). חץ
הזמן האנטרופי מתאר את כל התהליכים המתרחשים במציאות כך שקיים עבורם עבר ועתיד
מוחלטים (תהליך של גדילת האנטרופיה).
יש קשר עמוק בין הזמן לתודעה שלנו. קשר זה מתבטא בתפיסה שלנו לגבי תיוני זמן
שונים: העבר, שהיה ונגמר ולא ניתן להשפיע עליו; העתיד, הדברים הנתונים להשפעה אך
שאינם קיימים; וההווה, קיום ההתרחשות בפועל עבור התודעה המשיגה. קיימות גישות רבות
להסבר משמעותו של הזמן, ביחס לתודעה. שתי הגישות העיקריות הינן האובייקטיבית
והסובייקטיבית.
הגישה האובייקטיבית רואה בזמן מימד מציאותי מוחלט, המוגדר בצירוף עם מימד
המרחק. על פי גישה זו, כל גורם מאופיין ע"פ נקודת הזמן שלו, והמיקום בו הוא נמצא. גישה זו
מתארת מציאות קיימת, המהווה את אוסף כל הנתונים הקיימים בפועל. הזמן הינו תכונה של
נתונים, המוגדרת בהתאם למדד מוחלט הקיים מעצם קיומה של המציאות. קיימת גם גישה
אובייקטיבית טהורה, אשר לפיה הזמן הינו מוחלט, שהוא אינו תלוי בקיומם של גורמים
המכילים אותו. על פי גישה זו, הזמן קיים באופן תיאורתי גם בלא שיהיה קיים כל גוף הנמדד
ביחס אליו. לעומת גישה זו, ניתן להעמיד את הגישה על-פיה הזמן הינו תכונה של גופים,
כלומר- מוגדר על-ידי התנועה. בהגדרה זו, אם לא תהיה תנועה במציאות לא תהיה משמעות
לזמן. תודעה, על-פי הגישה האובייקטיבית, הינה נגזרת של יכולת הזכרון האנושית. כלומר
האדם יכול לזכור רק ארועים שקרו בעבר (מהנקודה שממנה הוא מסוגל לזכור ואילך). עבור
גישה זו, הווה הינו מונח יחסי ארעי, אשר מתקיים רק מהנחת נקודת מוצא שרירותית. למעשה,
קיימים אינסוף "הווים" שקולים, לאורך כל הזמן. בהתאם לכך, עתיד ועבר הינם יחסיים,
ומתארים רק את פריסת המאורעות על פני ציר הזמן.
על פי הגישה הסובייקטיבית, לעומת זאת, הזמן הינו נגזרת של התודעה (ולא להיפך),
כלומר - הזמן הינו ביטוי של יכולת התודעה להבחין בשינויים ולחוות אותם, ואין לו משמעות
בזכות עצמו. גישה זו מבטלת את מושג הזמן כמושג מוחלט, ורואה בזמן עיקרון יחסי ליכולת
התפיסה האנושית. יחידות הזמן, על-פי גישה זו, אינן קבועות (למרות שהגדרתן קבועה).
לדוגמא: פרק הזמן הכלול ביממה הינו תחושת הזמן הסובייקטיבית של כל אדם, בה הוא חש
כי כדור הארץ השלים מחזור שלם. אם האדם חש כי עבר זמן רב (דוגמה: בעקבות יום מלא
בהתרחשויות נפשיות) היממה הייתה ארוכה יותר מאשר אילו חלף זמן מועט יותר.
תפיסת זמן הינה תכונה ביולוגית המאפשרת ליצור חי לחוות את השינויים שסביבו
באופן השוואתי. דוגמה, היכולת של אדם לבחון כמה חלקי-יממה אורכת פעולה מסויימת, הינה
תפיסת הזמן שלו לגבי אותה פעולה. תפיסת הזמן היא ביטוי ליכולת הפנימית של אדם להיות
מזוהה עם מעבר הזמן. קיימות זוויות בחינה שונות לשאלה, האם תפיסה ביולוגית הינה נרכשת,
כלומר - נגזרת מקיום חוקיות של פרקי הזמן במציאות הממשית, או בלתי נרכשת, כלומר -
מבטאת יכולת ביולוגית טבעית לחוש מעבר זמן ביחס למהירות תהליך החשיבה עצמו. על פי
התפיסה הראשונה (תפיסת זמן כמיומנות נרכשת), יחידות הזמן השונות: שנייה, שעה, יממה
וכו', נלמדות עקב הפנמה של תהליכים שיטתיים שונים: יום-ולילה, מהלך השעון וכו'. על-פי
התפיסה השנייה (תפיסת זמן בלתי-נרכשת), יחידות הזמן השונות הינן כלי לכימות תפיסת
הזמן, אשר קיימת בלא קשר לקיומן. תפיסת הזמן של האדם מחולקת לתפיסת העבר, ההווה
והעתיד. באופן תיאורתי, קיומה של תודעה המתייחסת לזמן מחייבת את עצם קיומם של עתיד,
עבר והווה כמושגים הנגזרים מתפיסת האדם. ההווה, אם כן, הינו המצב האפשרי היחיד
המתקיים עבור התודעה, בעוד העתיד והעבר הינם הפשטות שאינן קיימות בפועל. עם זאת, ככל
שהתודעה מתקדמת בזמן, העבר מכיל מאורעות רבים יותר, ואילו העתיד מכיל מאורעות
מעטים יותר. אדם עשוי לתפוס את העבר אך ורק דרך זיכרון. זיכרון הינו תכונה המתארת את
ההיסטוריה אותה מכיר האדם, והחוקיות המסוימת אותה גיבש מתוך התנסות ההיסטוריה.
במובן הפשוט, הזיכרון משמש את האדם הן ככלי, המאפשר לו להתמודד עם מציאות נתונה.
דוגמה: הזיכרון כי כלב מסויים נושך, משמשת את האדם כדי להחליט האם יש להתרחק מכלב
זה. במובן אחר, הזיכרון הינו מושא לדמיון. כמובן האחרון, האדם מעורר לעצמו תחושות, על פי
זיכרון מצב זכור. דוגמה: היזכרות בסרט, וחווית תחושות עקב היזכרות זו. תפיסת העתיד
נובעת מיכולתו של האדם לדמות מציאות שאינה קיימת, על ידי חיזוי. בדומה לתפיסת העבר,
גם תפיסת העתיד עשוייה להיות במובן של כלי, המשמש לתכנון מעשי האדם, או במובן של
מושא לדמיון. מלבד היכולת לחוות תחושות ישירות כלפי העבר והעתיד, קיימת היכולת לבצע
הפשטות של העבר והעתיד. משמעות הפשטות אלו הינה קביעת אמירה כללית, אשר יכולה
לשמש את האדם גם בלא לעורר באופן ישיר את התחושות הישירות, או את הדימוי הממשי של
הדברים בפועל. הפשטות אלו הינן מכלול הידע (בזיקה לעבר) והדעה (בזיקה לעתיד) של האדם.
העתיד, בשונה מהעבר, מובדל בכך שקיימת עבורו אפשרות בחירה. למשמעות העתיד משמעות
עמוקה עבור תפיסת המושג "רצון חופשי" ודטרמיניזם. תפיסת ההווה נעשית על-ידי חוייה
ישירה של מאורעות, כלומר - שינוי מצב נפשי עקב שינוי במציאות. תפיסת הווה הינה
המאפשרת קיום של רגש, ולמעשה כל תפיסה של עבר או עתיד נגזרת משינויים נפשיים בהווה.
סוגיית הזמן והמרחב מרכזית בהבנת הזמן, שכן הזמן מתייחס לשינוי, ומרבית
השינויים (אם לא כולם), הינם שינויים במרחב. ניתן לתפוס את המרחב כרקע, עליו פועל הזמן,
או להיפך. גישה אחרת מציגה את המרחב והזמן כשקולים, כך שההבדל ביניהם הינו אשלייה
נוצרת על-ידי קיום תודעה בעלת זיכרון. בניסוח האובייקטיביסטי של גישה זו, שזמן והמרחב
הינם צירים כמותיים, מאונכים בייצוגם המתמטי, המגדירים את המציאות. על פי הגישה
המתמטית הטהורה, המניחה כי הזמן והמרחב שקולים, עשויים להתקיים יותר מציר זמן כללי
אחד, כפי שקיימים שלושה צירי מרחב לכל הפחות. יתרה מזאת, קיימים פיתוחים פיזיקליים-
תיאורתיים מודרנים מאוחרים, המנבאים את קיומם של כמה צירי זמן כאלו (בצירוף עם מספר
גדול יותר של צירי מרחב).
הזמן הינו אחד הגורמים המשמעותיים ביותר במדע באופן כללי, ובפיזיקה בפרט. כל
מדע מניח גישה אובייקטיבית של הזמן. אין הכוונה כי המדען בהכרח תופס זמן בצורה זו, אולם
החוקיות הפנימית של המדע הטהור הינה אובייקטיבית מיסודה. בצורה לוגית-מתמטית, כדי
להגדיר את הזמן יש להשתמש בשני מושגים בסיסים אחרים. במקרה זה, הזמן הינו משתנה
תלוי, בעוד שקיים משתנה בלתי תלוי, ומשתנה המביע את השינוי עצמו. לדוגמא: כאשר
מודדים מרחק ביחס לזמן, הזמן הינו המשנה התלוי, המרחק הינו המשתנה הבלתי-תלוי, ואילו
המהירות היא יחס השינוי במרחק עם הזמן. במשוואה, זמן הינו המנה של מרחק במהירות
(v=x/t). תחומים שונים של המדע מתארים השתנות תכונות שונות (תכונות גוף, צורות
חברתיות, מסה וכו') ביחס לזמן. הפיזיקה אשר עושה את השימוש הבסיסי ביותר בזמן היא
הקינמטיקה, המתארת תנועה, שהיא שינוי במרחק ביחס לזמן. הקינמטיקה מתארת את
המציאות כרקע של יחס מרחק-זמן קבוע ומוחלט, עליו באים לידי ביטוי תהליכים ממשיים
שונים. יחס זה ניתן לתיאור על-ידי רשת צירים קרטזית, בה המרחק והזמן מאונכים זה לזה,
וכל גוף מתואר כבעל נפח מסויים על-פני רשת צירים זו. בעקבות תורת היחסות של אינשטיין
התפתחה תפיסה חדשה שאומרת שמצבו של הצופה, כשהוא בא לידי ביטוי במהירותו, משפיעה
על המדידות שיבצע בגופים שמצבם (מהירותם) שונה, כך ששעבור תהליך זהה, יתקבלו שתי
מדידות שונות. למעשה, תורת היחסות מתארת מספר רצפי זמן שונים, כך שכל תנועה של גוף
יוצרת עבורו רצף זמן עצמאי. תורת היחסות הכללית מרחיבה תפיסה זו, ומתארת כי קיים רצף
של "מרחב-זמן" ניתן לעיקום, על-ידי קיומם של גופים בתוכו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של
תופעות שונות, הכוללות בין היתר מעבר בזמן. שלא כמו הגישה הסובייקטיבית הפילוסופית,
תורת היחסות מתארת את יחסיות הזמן כמתקבלת ממדידה אובייקטיבית, גם בלא חיוב
תודעה התופסת מדידה זו. תפיסה זו מאפשרת קיומן של תופעות שונות, הכוללות על פי
תאוריות מסויימות אף מעבר בזמן, מבחינה פיזיקלית-אובייקטיבית.
אחד המאפיינים הפילוסופיים של הזמן, הינו חוסר היכולת האנושי לדמיין לזמן
"תחילה" ו-"סוף". רוב הדתות מתארות את בריאת העולם כאירוע המתרחש "בתחילת הזמן",
אולם ההשגה האנושית מסוגלת לתאר כי היו התרחשויות גם לפני כן. אינסופיות הזמן תלויה
בעיקר בשאלת הגישה הבסיסית לזמן. הגישה האובייקטיבית הטהורה מעמידה את הזמן כרעיון
מוחלט, אשר באופן תיאורטי עשוי להתקיים גם בלא כל חומר המוגדר על-פיו. גישה זו מקבלת
את אינסופיותו התיאורטית של הזמן. הגישה האובייקטיבית התולה את הזמן בקיומה של
תנועה, כלומר מבטאת את הזמן כתכונה של גופים, ולא כביטוי מוחלט, מעמידה את אינסופיות
הזמן כשאלה של אינסופיות התנועה. במקרה זה, ייתכן מצב בו התנועה החלה בנקודת זמן
מסויימת, היא ראשית הזמן. עם זאת, נקודה זו בעייתית, שכן היא שוברת את מבנה הסיבתיות,
ומניחה כי עשוי להתקיים אירוע (תחילת התנועה), בלא התרחשות של אירוע לפניו. לעומת זאת,
הגישה הסובייקטיבית הטהורה, התולה את משמעותו של הזמן רק עבור תודעה החלה בו,
מעמידה את אינסופיות הזמן ביחס לתודעה, כלומר- הזמן הינו אינסופי רק אם התודעה
מסוגלת לתפוס את הזמן כביטוי ללא גבולות. השאלה האם התודעה מסוגלת לתפיסה שכזו,
נתונה לפרשנות פילוסופית.





ניתוח התמונה של רנה מאגריט – "הזמן הקפוא"


האובייקטים הנראים ביצירה הנמצאים בתוך חלל חדר הינם מראה תלויה על קיר, אח—
שפמוטים ושעון שעונים עליו—ורכבת הפורצת מתוכו.
כל הצורות והצבעים אמיתיים מדוייקים. למעשה לצפות ביצירה זו היא כמו להסתכל על
צילום, או על תמונה הנוצרה באמצעים ממוחשבים. מיקומם של העצמים, למעט הרכבת
אמיתיים גם כן, אולם הם לא פרופורציונליים. בעצם מה שהופך את העניין לסוריאליסטי הם 2
דברים:
1. מיקום הרכבת-מה היא עושה בתוך בית?
2. גדלי האובייקטים: אין שום נקודת השוואה הגיונית, בגלל הסיטואציה האבסורדית. האם
הרכבת קטנה וכל השאר בגודל נורמלי? האם החדר גדול מאוד ודווקא הרכבת היא זו שבקנה
מידה הגיוני (לפי מה שהצופה מורגל אליו, ביחס לעולם שבתמונה)?.
הרכבת לכאורה מאונכת לקיר ואיננה נתמכת בדבר ונראת מרחפת למעט חלק קטן שצמוד
לקיר, ונראה כאילו הוא פורץ מתוך מנהרה המדוייקת למידותיה של הרכבת.
היצירה היא חלק מהזרם הסוריאליסטי. היא נוצרה בשנת 1938 בשמן על בד. מידותיה 146
ס"מ על 97 ס"מ. היא נמצאת במכון לאמנות בשיקגו, אילינוי, ארה"ב.
היא מביעה תאור פנים בית באירופה של שנות הארבעים של המאה העשרים.
מתוך האח מגיח קטר כאשר גלגלי הרכבת המצויירים כבאמצע תנועה והעשן היוצא מהקטר
הם הפרטים היחידים ביצירה שמביעים תנועה יחסית לעצמים האחרים הדוממים. לאח ולקטר
מן המשותף: הם אינם עצמאיים ודורשים מקור אנרגיה להפעלתם. למעשה, ניתן לאמר כי
העשן ה"נע" בצורה מסודרת אל פנים האח מרמז על האש שאמורה להיות מצויה בה (לפי
ההיגיון).
פריצתה של הרכבת מפר את השלווה של הצופה שנכנס אל היצירה במטרה לנוח בביתו הקט
והפשוט שמתואר בציור. היצירה לא בדיוק מעוררת רגש אצל הצופה (חוץ ממבוכה ותמיהה),
אלא דווקא מעוררת את סקרנותו ונותנת תחושה של מסתורין לצד הרגשה מוכרת, וזאת בזכות
האובייקטים הבנאליים המתוארים בתמונה ביתר דייקנות, לעומת צירופם המוזר.
הזמן העומד בא לידי ביטוי דווקא על ידי השעון על האח: הרי שהוא אינו מתקתק, הוא פשוט
חלק מהנוף הכללי. נראה אפוא שהרכבת מתארת את הזמן ביצירה זו, אבל נחזור לזה מאוחר
יותר.
האור נופל במידה שווה ובזווית הנכונה ויש דגש של צל על השעון והרכבת שיוצר איזון מופרע
ותחושת בלבול אצל המתבונן מפני שלא ידוע ואין רמז אפילו על מקור האור, דבר שמשפיע
קצת גם על האווירה בתמונה, והופך אותה לנטולת רגש ועוד יותר מעוררת מחשבה.
כיצד קשורה התמונה לזמן?:
החדר המתואר בה מייצג שקט: הוא ככל חדר טיפוסי אחר לאותה תקופה, לא מצפים משום
דבר בו להשתנות בפתאומיות או להתחיל לזוז, וזה גם לא קורה. הכל נראה כאילו תמיד היה
שם, ואפילו התאורה מצויירת כך כאילו היא לא זזה לשום מקום ולא תשתנה לעולם. בקיצור:
הוא קפוא.
אבל פתאום קופצת לעין אותה הרכבת, היוצאת מהקיר בפתאומיות. אותה רכבת שנראית
כאילו "מלוא כוונותיה" הוא לנוע, לא ברור לאן, לא ברור מאיפה, ובכלל-לא ברור. גם העשן
שיוצא ממנה, גם הגלגלים המצויירים "בתנועה", ועצם המצאותה בחדר-כולם מצביעים עליה
כמייצג התנועה. אם חוזרים לגישה האובייקטיבית, המגדירה זמן כתכונה של גופים-מוגדר על
ידי תנועה, מוצאים שבאמת, הרכבת הזו באמצע החדר השקט לכאורה, מייצגת את הזמן כפי
שהוא עובר גם בחיים: עובר, וזהו. בקו ישר, או לפחות בקו המוטווה לו, מוגדר על ידי התנועה,
או על ידי התודעה, שתי הגישות העיקריות ביחס לזמן הגיוניות אם דנים בשאלת הזמן בציור
זה. הניגודיות שבין 2 הרעיונות: החדר והרכבת, וצירופם התמוה מבחינה ריאליסטית, יוצרים
את תחושת המבוכה הקלה, מפני שהציור פתוח לכל כך הרבה פרשנויות.
בנוסף לכך, יש את עניין הקונוטציה המיידית הנוצרת אצל רוב האנשים כשהם רואים או
נזכרים ברכבת: הרכבת כייצוג של תנועה מהירה ורועשת, הרכבת כסמל למהפכה התעשייתית
באירופה ובעולם, הרכבת כמקום שבו רבים מאנשי העידן המודרני מתחילים את ימות השבוע
שלהם בדרכם לעבודה, ועל כן סמל לחיים המהירים. לכן אי השקט שנוצר בגלל נוכחות הרכבת
בחדר, הוא כמו אי השקט שנוצר בחיי רוב בני האדם שחיים את כל חייהם לפי השעון, והשעון,
ככלי למדידת זמן-הוא גם זה שייצג את הזמן עבור הצופה. בקיצור ניתן לאמר שהרכבת היא
הזמן והחדר הוא היקום, העולם שלנו, בין אם אנחנו תופסים אותו ובין אם לא. היא פשוט שם...
אפשר לבחור לראות אותה ואפשר לא, אבל היא "קפואה" בציור לנוחיות הצופה, כדי שיוכל
לתפוס אותה ולהעמיק את המחשבה עליה, במקום להמשיך סתם כך בחייו.


רוצים לקבל את הסיכומים לבגרות ישר לפייסבוק שלכם? עשו לנו לייק: